כיבוש היצר

עלילת ספרו של אסף גברון “הגבעה” מתרחשת במאחז לא-חוקי בשם “מעלה חרמש ג'”. ככל הידוע לי זהו הספר הראשון שמאחז עומד במרכזו, ואחד הבודדים המוקדשים להתנחלויות. בהתחשב בתשומת הלב הרבה שמעניקה התקשורת הישראלית למאחזים לא-חוקיים ולהתנחלויות בכלל, מפליא לחשוב עד כמה מינורית נוכחותן ביצירה הספרותית. קרוב לחצי מאה של התיישבות ובנייה אינטנסיבית שנוייה במחלוקת, חדורה באמונה ובנחישות, מוקד למחאות בינלאומיות, תיחמונים אינסופיים, משברים קואליציונים ווויכוחים מרים בין תושבי הארץ, כמעט ואינה קיימת ביצירה בישראל, וגם כשהיא כן קיימת, הדבר נעשה לרוב ע”י יוצרים שכלל אינם אנשי התנחלויות. אסף גברון למשל.

כמו הרבה התנחלויות, גם מעלה חרמש ג’ נולד מחווה חקלאית קטנה, אורגנית, שלאחריה הגיעה מכולה, ועוד אחת, וקראוון, ועוד אחד, וגנרטור צבאי, וכביש גישה וגינת משחקים בתרומת נדבן אמריקאי, ומהון להון הפכו השדות והדיר ליישוב עם פעוטון, בית כנסת, ועדת קבלה, שטינקרית של החטיבה היהודית בשב”כ וצוות צעירים פרוע שנועד ל”משימות מיוחדות” בכפר הפלסטיני הסמוך חרמיש. אישור להקמת היישוב מעולם לא ניתן. למעשה הרשויות טוענות שהוא יושב בחלקו על שטח פלסטיני ובחלק אחר על שמורת טבע, ושגדר ההפרדה אמורה לעבור דרכו. התושבים מצדם טוענים שמדובר בסה”כ בהרחבה לגיטימית של מעלה חרמש א’ שהממשלה עצמה אישרה, ולראייה – כל הקרוואנים שהגיעו למקום לאחר שקיבלו אישור הובלה משר הביטחון. לפחות אחד מהקראוונים בכלל נועד להתנחלות אחרת והגיע לגבעה בטעות, אך מכיוון שלאישור ההובלה דרוש כעת גם אישור שינוע בחזרה, ומאחר ושר הביטחון טרוד ומתמרן בין אילוצים מצד לוביסטים לוחצים ואמריקאים לא מרוצים ומפגינים משמיצים ועיתונאים מקפיצים, הקראוון נשאר בינתיים, וכמוהו גם המאחז. וכך חולפת לה שנה, תושבים מצטרפים ועוזבים, ילדים נולדים וזוגות נוצרים ונפרדים, צווי פינוי שפג תוקפם מוחלפים בצווים חדשים, עתירות לבג”צ, דחיות בדיונים, רחש בחש פוליטי, טלפון לח”כ המקורב ולעוזר השר המעורב ולאלוף הפיקוד המיודד, תמיכה לא שגרתית בעתירת “שלום עכשיו” נגד הקמת הגדר והחיים בשלהם – קומדיה אבסורדית של התחכמויות ואי-הבנות.

בינתיים בקראוונים, חיליק ישראלי מנסה לכתוב דוקטורט על “חלוציות, גאולת קרקעות ואידיאולוגיה: התנועה הקיבוצית ככישלון ידוע מראש”, המצטייר כמעין תמונת מראה להתיישבות החדשה, בני משפחת עסיס הוותיקים מגדלים ירקות אורגניים ומוצרים מחלב עיזים, נטע הירשזון מנסה להיכנס להיריון בלא הצלחה ומוציאה את תסכוליה בכתיבת טוקבקים נגד שמאלנים וקללות ויריקות על חיילי צה”ל ושר הביטחון המגיעים לביקור, ותושבים אחרים באים והולכים. כולם מתוארים בלשונו הווירטואוזית של גברון, לעיתים מהירה ולעיתים מתעכבת, בוחנת רגע מסויים בסכין מנתחים ורגע לאחר מכן חולפת ביעף על פני תהליכים בינלאומיים מורכבים ודוחסת אירועים שונים לעלילה סוחפת ומצחיקה. גברון אינו מביע תמיכה או ביקורת מפורשת בהתנחלות, ולא משום שאין לו דיעה אלא בשל רצונו להישאר בעמדת המספר המרוחק משהו המתאר רק את שראו עיניו. פעם זו זוגיות מתפרקת ופעם עימות עם כוחות הביטחון, פעם יסורי אמונה ופעם רומן נעורים אסור בין מתנחלת דתייה לחייל, פעם מ”פ כעוס במיוחד אחרי דייט כושל ופעם כתבה על המאחז המתפרסמת ב”וושינגטון פוסט” וגורמת למשבר דיפלומטי, ומתקבלת בזעם ע”י עתניאל עסיס לא בשל חילוקי הדיעות אלא משום שתואר בכתבה כמגדל פטרוזיליה ועגבניות רגילות, בעוד שהוא בכלל מגדל עלי רוקט ועגבניות שרי. “עגבניות?” הזדעזע עתניאל, “הוא התחלק על השכל? זה קומפוסט אחר לגמרי, שלא לדבר על הזרעים”.

וכך מתוך פיתולי העלילה הכורכים יחדיו מצבים אישיים ופוליטיים, שיתופי פעולה מוזרים, התנגשויות צפויות ומפתיעות וצירופי מקרים, מצטיירת קומדיית אבסורד ריאליסטית והזוייה גם יחד, שבמרכזה עומד אנרכיזם שלטוני המחוקק חוקים על מנת שלא ליישמם ויוזם מבצעים על מנת שלא לבצעם, וכך גם שומט צעד אחד צעד את סמכותו ואת יכולתו לפעול בשטחי הבר האידיאולוגיים של ארץ ישראל השלמה. לכן אם יש ביקורת בספרו של גברון, הרי שהיא מכוונת בראש ובראשונה למערכת הפוליטית על אובדן הדרך ואזלת היד שלה, על שיקוליה הלא-ענייניים, על חוסר היוזמה והיעדר החזון, על הפחדנות (מהמתנחלים ומהאמריקאים, מבג”ץ, מהתקשורת, מסגן שר התיירות וממי לא). לא פחות מאשר ספר על המאחז ויושביו, “הגבעה” הוא ספר על דרכה של הפוליטיקה ליצור עודף בירוקרטיה ונהלים הסותרים את עצמם, בצעד שנועד אמנם לבסס שליטה, אך למרבה האבסורד מותיר את השטח פרוץ ואת הרשויות כבולות במו ידיהן.