שישה חללים וקעקוע

דאגלס גורדון התקבל במוזיאון ת”א בכבוד מלכים. 6 חללי תצוגה הוקצו לתערוכתו “אני גם… דאגלס גורדון”, ולהם נוסף גם מפל האור שבמרכז האגף החדש, המשמש להצגת מיצב טקסט. אפשר להבין את הסיבות להתרגשות מאמן בינלאומי, זוכה פרס טרנר, שתערוכתו מסמנת מגמה חדשה עם כניסת סוזן לנדאו לתפקיד המנהלת והאוצרת הראשית. יחד עם זאת נדמה שאבק הכוכבים שיבש קצת את שיקול הדעת של אנשי המוזיאון ואוצר התערוכה עמי ברק. במקום תצוגה מהודקת של עבודות נבחרות יצרו האוצרים תערוכת ענק שאמנם חושפת את פניו הרבות של האמן, אך אינה מיטיבה עימו.

דאגלס גורדון – שחק מת; זמן אמת (פרט), 2003

לגורדון יש הבנה יסודית ועקרונית של הדימוי הקולנועי והטלוויזיוני, אך הוא אינו תיאורטיקן וכשהוא מעמיס על עבודותיו סמלים עודפים הן נחלשות. בעבודות מוצלחות הוא ממש מפסל את הדימוי, חותך ומותח אותו, עושה שימוש יצירתי במניפולציות השונות שהמדיום מאפשר ובוחן את יכולתו ליצור מציאות מחומריה היא. ב”פסיכו 24 שעות” מ-1993, מתח גורדון את סרטו הידוע של אלפרד היצ’קוק ליצירה חזותית ואילמת באורך 24 שעות. זו עבודה מהפנטת המאפשרת לצופים להתעכב על איכויותיהם הציוריות המופלאות של הפריימים בסרט, ומותחת את הדרמה שלו עד אין קץ. הצופה, שלרוב מכיר את הסרט שסיפק כמה מהדימויים האיקוניים ביותר של אימה קולנועית, נותר בדריכות מזדחלת שמזהה את האימה בכל פריים ופריים.

בעבודה “שחק מת; זמן אמת” המוקרנת בשלושה מסכים, מופיע פיל מאולף המדגים פעלולים שונים במרכז גלריה לבנה. התחושה איומה. הצילום מתעכב על עיניה של החיה הגדולה, קמטי עורה העבה ופרפורי תנועותיה הלא-טבעיות, על התנודדויותיה הספק מתוכננות וספק מעידות על בלבול ומצוקה כבושה. הפיל אף פעם אינו מתואר במלואו. המצלמה חגה סביבו ללא הרף באופן פולשני ממש, ויוצרת קרקס גלריסטי נטול קרנבליות שהטרגיות שלו נעוצה דווקא באדישות הסטרילית שמאפיינת אותו.

דאגלס גורדון – קצה הציוויליזציה (פרט), 2012

העבודה “זידאן: דיוקן למאה ה-21” צולמה באמצעות 17 מצלמות HD במהלך משחק כדורגל באיצטדיון במדריד. המצלמות נצמדות לכדורגלן. זידאן רץ פעם ימינה ופעם שמאלה, מחליף מבטים עם שחקן נוסף, ממתין בדריכות, כף ידו שעונה על מותנו ומצולמת בתקריב, מוחה זיעה ממצחו, נע לכאן ולכאן באי נחת. הקהל קם על רגליו ומתיישב, הסאונד בונה מתח בשריקות, מנגינות וצעקות, פה ושם גם הכדור חודר לפריים ומייד יוצא, וזהו, בעצם, דבר אינו קורה. ובכל זאת העבודה מותחת ומצליחה להציג בה בעת ניכור גדול לצד קירבה כמעט אינטימית לספורטאי הכוכב, וליצור הרהור על אופני יצירת תחושות כאינטימיות ולהט בטכנולוגיות הדמייה מתקדמות.

מול עבודות אלו ניצבות עבודות כמו “קצה הציוויליזציה”, המתארת פסנתר כנף נשרף בנוף על גבול אנגליה וסקוטלנד, ו”דיוקן עצמי שלך + שלי”, הכוללת דיוקנאות ידוענים פגומים שהודבקו ע”ג מראות כך שפני הצופה מבצבצים מבין שרידיהם. אפשר לכתוב מאמרים שלמים על סמל התרבות הנאכל ע”י כוחות הטבע. אפשר לשלוף שוב, כפי שעושה ברק, את דימויי ה”אלביתי” והיסוד האלים החבוי בכל תרבות. אולם גם תילי תילים של מילים לא ישנו את העובדה שמדובר בעבודות פשטניות העושות שימוש אינפלציוני בסמלים שחוקים. שריפת פסנתרים בנוף הפראי ומראות מנופצות עם שרידי תצלומים הם קיטש שאפשר לצפות מטרחנים הלומי פאתוס כמו אנסלם קיפר וכריסטיאן בולטנסקי, שהציגו בארץ בשנה שעברה, לא מרדיקלים שרק לא מזמן עוד נחשבו לדבר הבא.

דאגלס גורדון – אני גם הייד (פרט), 2011

“אני גם… דאגלס גורדון” מבקשת להציג את דיוקנו המורכב, החלקי והמפוצל של האמן כמטאפורה למסתורין, האימה וחוסר היכולת של האדם לתפוס את כוליותו. כפועל יוצא מכך הצופה בתערוכה מקבל לא רק תמונה רחבה למדי של אמנותו של דאגלס גורדון, אלא גם רסיסים מדמותו הפרטית. אנחנו יודעים מה הוא אכל ועם מי הוא שכב, כיצד נראה חדר האמבטיה שלו, אילו קעקועים מצויירים על גופו ואיזה סוג תחתונים לובשת אישתו. יש אמנים שהמימד האוטוביוגרפי מרכזי בעבודתם וחיוני להבנתה. גורדון אינו כזה. אם כבר, באמצעות ריבוי העבודות וגיוונן הוא מבקש להצביע על חמקמקות כלשהי של דמותו ועל חוסר היכולת למקם אותה באיזור אמנותי מסויים, על עובדת היותו אמן רב-מדיומאלי שעבודותיו מערבבות בין זמנים, זכרונות ופנטזיות, בין אמצעי מבע שונים לריבוי המשמעויות האפשריות הנגזרות מהם. אולם היומרה הגדולה נפרטת בסופו של דבר לעבודות מוצלחות ועבודות לא-מוצלחות המוצגות לצידן בניסיון ליצור תערוכה שמייצגת פיצול רב-פנים הלוכד את המורכבות האנושית, ומעיד בעיקר על חולשתה לעשות כן.

דאגלס גורדון – אני גם… דאגלס גורדון
מוזיאון ת”א
אוצר: עמי ברק
נעילה: 25.5.13

פורסם בנוסח מקוצר ב”טיים אאוט”