המנגנון

במוזיאון לצילום בתל-חי מוצגת כעת תערוכה גדולה של ינאי טויסטר (אוצרת: נעמה חייקין), שלצד התבוננות מקיפה במכלול עבודותיו של האמן, מהווה הזדמנות לדיון במהלך מרכזי שהתרחש בשיח הצילום המקומי בעשור האחרון. אם בראשית שנות האלפיים לא עבר שבוע בלי פתיחת תערוכת צילום החוקרת את יחסי הטבע והתרבות בהקשר לנוף המקומי, הרי שכיום נדמה שמוקד הדיון עבר ממושאי הצילום לבחינה פנימית ופוסט-קונצפטואלית של המדיום, שיבושיו והמערכות שיוצרות אותם. זו אינה הפרדה גורפת – דיון פנים-מדיומאלי מתקיים מאחורי הקלעים של כל תצלום, ומציאות חומרית תמיד מחלחלת בצורה כזו או אחרת גם לתצלום המופשט והא-תיאורי ביותר – אולם על פניו מדובר בכיווני מחשבה שונים, ועבודותיו של טויסטר מעניינות בין השאר משום שהן מצליבות בין הפרקטיקות באופן שמראה כיצד למעשה השתיים כרוכות זו בזו. כך, אף שבאחד המאמרים בקטלוג מוגדרת עבודתו של טויסטר כ”אנטי-תיעודית”, נדמה שראוי יותר לתארה כתיעוד המודע להיבטים אפיסטמולוגיים, ופועל מתוך הנחה שאת הפוליטיקה של הנוף במאה ה-21 אי אפשר להבין מבלי לעסוק בפוליטיקה והטכנולוגיה של הצילום, ואת הפוליטיקה של הצילום אי אפשר לפענח מבלי להתייחס לפוליטיקה של הנוף.

ינאי טויסטר – RP, 2008. מתוך הסדרה “סך הצורות”.

טויסטר החל את דרכו בראשית העשור הקודם, כשהציג תצלומים שנראו כבנים חורגים למסורת צילום הנוף המקומית, שונים מעט אך לא בלתי-קשורים אליה. לאחר מכן פנה לבחון את עקרונותיו הפנימיים של המדיום עד כדי התנתקות מוחלטת מתיאור צילומי קונבנציונאלי, שדרגתה הקיצונית ביותר הוצגה בסדרות ניירות צילום צבעוניים ואפורים שהוצגו בשנים האחרונות בגלריה דביר ובמוזיאון פ”ת. ניירות אלו לא כללו שום דימוי חיצוני, והיוו מסמן צילומי של עצמם ושל טכנולוגיות יצירתם בלבד. לאחרונה פנה טויסטר שוב לעסוק בדימויים מצולמים, אולם גם עתה מדובר על דימויים הבוחנים את עקרונות צילום יותר מאשר את תכונות הדימוי הספציפי. דוגמא לכך היא סדרת תפוחי עץ שנסרקו בסורק תלת-ממדי והם מרחפים במרכז הנייר כשמשות זוהרות. קליפות התפוחים האדומים מוכתמות בכתמים צהובים שנוצרו במקומות שכוסו בעלים ולא נחשפו לאור השמש. התפוחים, אם כן, אינם רק דימויי פירות שנסרקו והודפסו בטכניקה שיוצרת אשליה תלת-מימדית, אלא גם נשאי עקבותיו של תהליך פוטו-כימי הדומה לזה שהותיר את חתימתו על ניירות ההדפסה. “הצילום”, כותבת חייקין בקטלוג התערוכה, “חוזר להתבונן במציאות, מוצא בה את עקבותיו ואוסף אותן אליו, רק על מנת לשוב ולטרוף את הקלפים”.

תצלומים רבים בתערוכה מתארים אדריכלות מודרנית, אולם גם כאן יותר מאשר הדימוי האדריכלי מעניינת את טויסטר צורת ההתבוננות ומשטר הראייה שתצלומו מייצר. באמצעות הצבעה על הזיקה בין תפיסת העולם האדריכלית לזו הצילומית ובמניפולציות המאפיינות את השתיים, עוסקות העבודות ביומרה האוטופית של התחומים הללו, ומכאן גם באלימות המובלעת בהצבת העולם בסד האוטופי של המודרניזם, על דינמיקת התיאור/טיהור שמאפיינת אותו.

ינאי טויסטר – ללא כותרת (פוג’י מספר 8), 2012

טויסטר, כאמור, הוא נציג מובהק לפנייה שנעשתה בשיח הצילום המקומי. ניתן לזקוף את השינוי לכמה גורמים, מרוויה ועייפות הנובעת מאינפלציית הדימויים המצולמים של ימינו, עבור דרך נוכחות מרכזית של תיאורטיקנים של הצילום מחד ואספן כשלום שפילמן מאידך, המקדמים, כל אחד בדרכו הנבדלת, עיסוק בגבולותיו של המדיום ובקריאות חדשות שלו (שפילמן גם תמך בהפקת התערוכה והקטלוג הנוכחיים), וכלה בהכרה ספק מפוכחת וספק מיואשת בחולשתו של החומר התיעודי, או ליתר דיוק בחולשת התיעוד להשפיע על המציאות גם כאשר החומר המתועד עצמו חזק. את העיסוק הגובר במנגנוניו של הצילום על חשבון צילום הלכה למעשה, ניתן אם כן להבין כהתכנסות והבעת אי-אמון. חולשתו של העיסוק הפנים-מדיומאלי מתגלה כשהוא מגיע לנקודות קיצון של מושגיות טהורה, המסמנת מצד אחד את חיסול יכולתו של הצילום לעסוק בדבר מה מלבד עצמו, ומצד שני את מיצויו המוחלט של העיסוק הזה. יתכן שהתאבדות כזו היא צעד בלתי נמנע רגע לפני לידה מחדש. תולדות האמנות מספקות דוגמאות רבות לתחייה שכזו.

ינאי טויסטר – Blueprint
נעילה: מרץ 2013
המוזיאון הפתוח לצילום, גן התעשייה תל-חי

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”