תמונת פרופיל

בטור חודשי ב”ערב רב” מרב שין בן-אלון משוחחת עם אוצרי רשת. והפעם: טובה לוטן על פרויקט הפייסבוק שלה, “יומן צילום”

“או שאת מדברת אל עצמך
30 געגועים לגשם
אליס בארץ החמסין
הנסיכים והנעליים
בהתחלה זה היה מופיע בחלומות
קופסאות חושך
מאיפה שלא תסתכל על זה – זה מפחיד”.

זהו למעשה רק חלק משמות האלבומים שנמצאים בפרופיל הפייסבוק שלך. כשמאגדים את זה לרשימה, זה נראה לרגע כמו שיר של שלמה ארצי, וכשמסתכלים בתצלומים יש תחושה של גודש וסחרחורת. את יכולה להסביר מה את עושה שם?
“למה שאני עושה בפייסבוק אני קוראת ‘יומן צילום’ ויש בו שני סוגי פרקטיקות של עבודה: סוג אחד הוא תמונות שאני מצלמת באייפון ומעלה מיד לרשת, והסוג האחר מבוסס על ארכיוני תמונות עצומי ממדים שצברתי עם השנים. במשך שנים אני מצלמת בכמויות, כמו מכונת ירייה, לא מסתכלת, אלא פשוט יורה צילומים בלי הכרה. כמו עיוורת, פשוט מצלמת, מצלמת, מצלמת. הרבה מהתצלומים צולמו בחו”ל וחלק מהם אני מצלמת תוך כדי נהיגה בלי להסתכל על מה שאני מצלמת. ככה אני תופסת את שולי הדרך, מה שחולף מצדדיי או מלפניי. זה מסוכן וזה חלק מהשיגעון שלי: להסתכל בלי להסתכל ואז לגלות בדיעבד מה צילמתי. כשהגיע פייסבוק הרגשתי שנכנסתי לגן העדן של התצלומים. פייסבוק החיה את העניין של להתקרב לרגע המקרי”.

נראה שפייסבוק עצמו הפך לארכיון דימויים ענק שיש בו עירוב בין היררכיות של מקום וזמן וערעור עליהן.
“אני מרגישה שיש ערעור על היררכיות של מקום וזמן בזכות החופש שהמרחב הזה מאפשר לי לקחת בתהליך בחירת הדימויים. אני משתמשת כאן בקוד שבוחן התאמה לניב דיבורי; בשונה מהצילום השקול, יש כאן ‘צילום שלא מתכוון להיות צילום’ אלא כזה המאפשר כלכלת בחירות אינטואיטיבית, בדיוק כמו דיבור, על כל סגולותיו, ולכן הוא כולל גם פליטות פה, כפל לשון ומחוות לא רצוניות אחרות”.

איזה יחס מתקיים בין העבודות שאת מציגה בתערוכה שלך בבית האמנים, שנפתחת השבוע, ובין הדימויים שאת מעלה בפייסבוק?
“אני אדם של הפכים: מצד אחד אני מתפרעת בפייסבוק – שולפת ויורה כל מה שבא לי; ומצד אחר, בציור אני מאוד מחוברת למקום של המשטור והשליטה”.

זו מעין חלוקה דיכוטומית בין מודע ללא מודע. אבל מה שמפתיע הוא ההיפוך שמתרחש כאן: הייתי מצפה שמה שנחשף באינטרנט, בציבור, בפייסבוק, יהיה מה שעובר סינון וסלקציה, בעוד שמה שנעשה בסטודיו, בחדרי חדרים, בביטחון המוגן וההרמטי של העבודה, יהיה משוחרר מעכבות; ובעצם, אצלך זה עובד הפוך: את מתפרעת בחוץ כי שם החוקים מאפשרים לך מרחב של חוסר התחייבות, שם את לא רואה במה שאת עושה “אמירה אמנותית” ולכן יש לך שם חופש ומשחק, אבל כשזה מגיע לדבר האמיתי, לאמירה האמנותית, פתאום צריך להתנהג אחרת.
“פייסבוק הופך לצורת ביטוי, לדרך התבטאות. הוא מתלבש על תכונות שהיו קיימות אצלי, אבל כאלה שמקבלות כאן אפשרות לעוף. כשאני מדברת אני ממציאה דימויים, הרצף של הדיבור הספונטני הוא ערוץ יצירתי אצלי, אבל אז, כשאני מתיישבת לכתוב, הכל נעלם. פייסבוק הוא מעין מרחב ביניים, חלק מהתהליך שמאפשר להעלות מחשבה שהיא קטע מרצף של יום, של חיים, ושתהיה לה זכות קיום, לא כאמירה שאמורה לשנות את העולם, אלא כשלב בתהליך”.

בעקבות הפלטפורמה הזו נוצרים קשרים בין טקסט לדימוי שפותחים משהו אחר בדיאלוג שבין שני סוגי המדיה?
“זה דומה לאדם שהולך ברחוב, נמצא בתנועה, ויש לו מחשבות בראש שחלקן קשורות למה שהולך איתו וחלקן עולות בתגובה למה שהוא רואה. לפעמים אני רואה משהו, מצלמת ואז מוסיפה לזה משפט, ולפעמים עולה לי משפט. אני כותבת מהר כי אני יודעת שאחרי שנייה אני אשכח ואז אני מחפשת דימוי שיתאים לי למשפט. זה הרגע שאני נכנסת לגן ההרפתקאות של הדימויים במחשב שלי ומדפדפת עד שאני מוצאת משהו”.

את למעשה משתמשת בפייסבוק כסוג של “סטודיו פתוח”, מעין “ספר סקיצות”, מקום שבו את מאחסנת חומרים, דימויים, טקסטים, רעיונות גולמיים.
“כן. פייסבוק נותן אינדיקציה מיידית לשאלה האם הדימוי עובד ואיך. לדוגמה, תצלומי “המעליות”, שהעליתי בזמנו קיבלו תגובות מאוד חזקות. כך התגלה לי הכוח של הסדרה הזו, וזה הוביל אותי לחזור לצלם את הדימויים האלה במצלמה מקצועית ולעשות מהם עבודות. חלק מהתצלומים של הסדרה ‘החרכים’ היו הבסיס לדימויים שמופיעים בתערוכה בבית האמנים. יומן צילום’ הוא למעשה ספר סקיצות חי ונושם. בין כל הסקיצות יש יהלומים, גם אם באותו רגע לא בחרתי אותם בקפידה. ככה גם אני עושה שימוש חוזר ב’משתמשים’ שלי. אני משתקפת בהם ורואה את עצמי דרכם”.

אני חושבת שפייסבוק גורם לנו לחשוב ולהתייחס אחרת למושג “צופה” או “קהל”. משהו במערכת היחסים הזו מתנהל אחרת לגמרי ולדעתי משפיע על התהליכים של יצירת הדימויים, על אופני הקליטה שלהם ועל ההטמעה שלהם.
“אני קוראת לחברים שלי בפייסבוק ‘משתמשים’ (תרגום של ‘Users’ ), היות שהם משתמשים במרחב שאני מייצרת. זה כמו ספר או חלל תצוגה. לפעמים אני מגלה שמישהו ‘היה אצלי’ – סימן, בחר ועשה לי לייקים על הדימויים. יש לי 5,000 חברים וקהל קבוע שעוקב אחרי. שמתי לב שהרבה אדריכלים אוהבים את התצלומים שלי, אולי כי אני מצלמת הרבה מבנים. לפעמים אני מרגישה שהחשיפה של הדימוי בפייסבוק מבליטה את קנאת היוצרים, יוצרת תחרות, וזה נחמד כי זה מכריח אותי לדייק. להביא משהו שיהיה מעניין באמת. מעבר לזה, זה מרחב פרוץ שיש בו משתמשים ושימושים מכל מיני סוגים. פעם ראיתי שמישהי השתמשה בצילום שלי לתמונת פרופיל שלה. היה בזה משהו מחמיא. אבל היו גם שימושים לרעה.

מה ההבדל בעינייך בין “שיתוף” ל”פרסום”?
“כשאני מעלה דימויים שהם חלק מהתהליך שלי – זה שיתוף. אני משתפת, משתתפת ומאפשרת לאחרים להיות חלק מזה. ב’פרסום’ יש תחושה שמשתמשים בי; שמנצלים אותי כקהל כדי לקדם משהו. בעיניי זה ההבדל בין השדה האמיתי לווירטואלי. יש בפייסבוק גם נוכחות של השדה האמיתי עם מערכות הכוח שמתקיימות בו. לפעמים הכוח של השדה האמיתי משפיע על התגובות ואפשר לראות בקלות מי מתחנף למי. כשהשדה האמיתי נכנס – החופש נעלם”.

אני חושבת שפייסבוק הכניס טרמינולוגיה שלא הייתה קיימת בין אמנים בעבר. “שיתוף” הוא בעצם לחלוק משהו ולאפשר לאחרים להשתמש בו; זה להסכים לזה שהדימויים שאני מעלה יהפכו לנחלת הכלל. מצד אחד הם מקבלים חיים, נחשפים ומקבלים תגובות, כמו ארכיון התצלומים העצום שלך, שמשתחרר החוצה באופן ששום תערוכה לא הייתה יכולה להכיל, בדיוק משום שתערוכה דורשת מנגנוני מיון; ומצד אחר האינטרנט הופך להיות כפר גלובלי של דימויים שאנחנו מאבדים את הזכויות עליהם ואת הבעלות עליהם.
“לכן בתהליך שלי לקראת התערוכה לא העליתי בפייסבוק דימויים מהציורים שאני עובדת עליהם בסטודיו. הרגשתי שזה מרחב שאני רוצה להגן עליו. לעומת זאת, פתחתי לאחרונה בפרופיל שלי פינה חדשה שאני מכנה ‘המדור לחיפוש קרדיטים’, המבוססת על עבודות שצולמו בעולם ואין לי את הקרדיט שלהן. לשמחתי הפינה הזאת זכתה להיענות ואנשים הגיבו והשלימו לי חלק מהקרדיטים. בעצם הקרדיטים לא נעלמים, הם רק משנים בעלות”.