לידתו של הדבר המדבר

יפה עשה צוות מוזיאון הרצליה כשבמקום להפיק עוד קטלוג יקר ומיותר שעותקיו יעלו אבק במחסנים, החליט להוציא לאור תרגום לעברית של מסה עדכנית על אסתטיקה. ספרם של אייל ויצמן ותומס קינן “הגולגולת של מנגלה – לידתה של האסתטיקה הפורנזית”, שיצא לאור בהוצאת רסלינג ובשיתוף המוזיאון, אינו מבקש להתחרות בתערוכה המוצגת במוזיאון וגם לא להסביר אותה, אלא לעמוד לצדה כהערה עקרונית ותיאורטית. הספרון מלווה תערוכה קבוצתית על חדרי פלאות באמנות עכשווית, שויצמן נמנה עם משתתפיה. הוא מסכם מחקר משותף על תהליך ניתוח עצמותיו של המדען הנאצי יוזף מנגלה בשנות ה-80, והשפעת האירוע על יחסי האובייקט, העד, הייצוג וחקר פשעי מלחמה.

עצמותיו של מנגלה הוצאו מקברן ב-1985, לאחר שהתגלה כי המת הקבור במקום עשוי להיות הפושע הנאצי הנמלט. על מנת לקבוע את הדבר בוודאות הוזמן צוות מדענים בינלאומי לבחינה והצגה מתוקשרת של השלד. ה”משפט” שנערך למנגלה, אם כן, לא נועד לשפוט את מעשיו אלא לאמת את זהותו. את התהליך שפותח ונחשף באירוע מזהים ויצמן וקינן כרגע לידתה של ה”אסתטיקה הפורנזית”.

כריכת הספר

“מקור המילה “פורנזי” במילה הלטינית Forensis, הקשורה לפורום, ומכאן לפרקטיקה ולמיומנות של ניסוח טענה לפני אספה מקצועית, פוליטית או משפטית”, מסבירים המחברים. משמעותה הפרקטית של ההגדרה היא דיבור בפני פורום (משפטי, מחקרי וכיו”ב), לכאורה בשמם של האובייקטים, ובמקרה זה העצמות. מכיוון שעצמות אינן יכולות לדבר, נדרשת עבודתו של פתולוג, העומד על דוכן העדים ובמעין סיאנס מדעי “מדובב” את העצמות לספר את סיפורן. אלא שדיבוב אינו עדות, ודבריו של הפתולוג למעשה מהווים מופע של שפה חדשה המערבת שיטות מחקר מדעיות, מושגים משפטיים, אלמנטים דרמטיים, רטוריקה אישית וטכנולוגיות צילום והדמייה – מערך שלם של חוקרים, חוקים, מכשירים, טקסים ומחוות, הנרתם על מנת לייצר “אוסטיו-ביוגרפיה”. זהו תהליך מרתק, יצירתי ומרובה המצאות. כך, אחת הטכניקות שפותחו לצורך הזיהוי מכונה “חפיפת פנים-גולגולת” – ערבול תמונות היוצר שכפול והשוואה בין תצלומי המת לשרידיו, בשיטה שפותחה ע”י אחד המדענים שהיה גם צלם חובב. דימוי של יוזף מנגלה המתגלה על המסכים לאחר ה”חפיפה”, מתואר כ”חצי מת וחצי חי – נוכחות רפאים – נוכח ומיוצג בעת ובעונה אחת”.

השיח הפורנזי מייצג שלב חדש בחשיפת העבר והבנתו המאוחרת, ומהווה סוג של סינתיזה בין הגישה הראייתית לגישה המבוססת על עדויות. מבחינה משפטית הראייה תקפה (גם אם מוגבלת), ואילו העדות יכולה להיפסל בשל חשד לאי-מהימנות. אולם במושגים ספרותיים אפילו אי המהימנות, השתיקה או הסילוף המודע או הלא-מודע, אינם אלא שיקוף של הטראומה ה”חובק במודע את הפגיעות, את המועדות המשפטית לטעות ואת שבירותו של העד האנושי”, כפי שניתחה זאת שושנה פלמן. “באופן פרדוקסאלי”, כתבה, “השבירות הזאת של העד היא זו שנקראת לדוכן העדים”.

העד והעדות נתפסים כנשאיה של אמת סובייקטיבית אך בלעדית – אנשים שחותמה של חוויה נצרב בהם באופן ששום ראייה לא תוכל לשקף. השיח הפורנזי נכנס לתמונה במקום בו נדרשת עדות אך העד אינו קיים. “האנשים האלה נרצחו. אין להם עדים מלבד עצמותיהם. ורק אנחנו יכולים לעזור להן להישמע”, מתאר זאת הפתולוג האמריקאי קלייד סנו. משמעותה של האסתטיקה הפורנזית, אם כן, היא שלא רק ראיות ועדים פועלים במרחבי השיפוט, התיעוד וחקר העבר, אלא גם “דברים מדברים”. מבחינות מסויימות מדובר בעדים אמינים לאין ערוך, שכן כאמור, עד חי יכול גם לשקר, ואילו ה”שרידים המדברים” דוברים שפה מדעית הנתפסת כאמינה.

“הגולגולת של מנגלה” מציע הצעה ומוותר על מסקנה. באמצעות הצגת מקרה משפטי-מדעי הוא מבקש להצביע על האסתטיקה הפורנזית כזווית ההתבוננות חדשה על העולם. זהו רגע לידתו של הדבר המדבר, או כדברי המחברים – “האובייקט הניחן בקול”. האובייקט המדבר מחלץ אמת כלואה אך הוא אינו חף ממגבלות, ולהופעתו יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת על תחומי האתיקה, האמנות, המשפט, המחקר ההיסטורי והסוציולוגי ושיח זכויות האדם.

הגולגולת של מנגלה – לידתה של האסתטיקה הפורנזית
אייל ויצמן ותומס קינן
תרגום מאנגלית: תמי אילון-אורטל
רסלינג ומוזיאון הרצליה
121 עמודים
מחיר קטלוגי: 89 ש”ח