חייבים להגן על רותם תש”ח

צילום: רן שבי

“עלינו לערוף את ראשו של המלך: הדבר צריך עדיין להיעשות בתורת המדינה”
פוקו, חייבים להגן על החברה

אם נערוף את ראש יצירתו החדשה של רותם תש”ח תישאר גימנסטיקה. תש”ח משלב טקסט ותנועה בכל יצירותיו וב”חיים מרוצפים” מגיע להשתלטות הטקסטואלית המוחלטת על הגוף. זה טרגי: המחשבה פגשה את הגוף ולא יכלה להפסיק לדבר. תש”ח, כוריאוגרף צעיר, הציג בתיאטרון תמונע את “מטמורפוזות” (2008), “ישראליקה” (2009), “קורפורפוליס” (2010) ו”חודוד” (2011), העלה ב”הרמת מסך” 2010 את “אנדרטאות” והציג את “בטון מלוטש” באירועי נקודת מגע במוזיאון ישראל. “חיים מרוצפים” מייצגת זרם מחול קונספטואלי חדש ולאור זאת יש לבחון את כשלונה כמו גם את הצלחתה הפוטנציאלית.

צילום: שימרית אברהם

תש”ח מעריץ ילדים, רקדנים ואנשים פעילים מינית בגלל שתנאי פעילותם “אורגניים”. הערצה זו חוזרת ביצירותיו דרך תמונה אסתטית של ראשים מדברים שעושים רציונליזציה לאובדן הספונטניות במודרנה. “חיים מרוצפים”, במילים אחרות, היא הסדרה אורטופדית של אנרגיה מינית. מלאכת הדכאנות העצמית שלה מתחוללת כשחמישה רקדנים הולכים ומתעמלים ומדברים על כך שהם הולכים ומתעמלים, ולא ברור, אם כן, מי הולך ומתעמל ובעיקר על מה מדברים ולאן הולכים. נתק מוחלט בין הראש – המדבר, לגוף – ההולך ומתעמל – בין הרובד התמטי לפיזי – יצר דימוי סכיזופרני. הרובד התמטי תלה תחתיו את הגוף כשלייה וכיוון שלא היה מדובר בכנס על גימנסטיקה, היה מדובר גם בכאב ראש הולך ומתגבר.

אפשר לפתור את הסבך בטענה שהרובד התמטי של “חיים מרוצפים”, העדפה של חיים אורגניים “פרה-היסטוריים” על פני “מרובדים”, היה טראומטי. דיבור על במה הוא גם פעילות פומבית, גיחה החוצה ממחבואים ידידותיים. ביצירותיו של תש”ח הדמויות מוצבות ללא מחבוא ומתכלות, לפיכך, באורו של הפומבי. אפקט ידוע של העדר מחבוא, של עודף פומביות, הוא אוטומציה: הדיבור, במילים אחרות, נועד להסתיר את מנגנון הכליאה של הליבידו דרך רטוריקה וגימנסטיקה, שתי אסתטיקות של הגוף והדיבור.

צילום: רן שבי

התקרבנות פומבית היא גם תחום מומחיותה של תופעה אחרת, הדיאלוג הוודי-אלני, שמייתר את הנוכחות של הגוף והפעולה. השיח התש”חי, עם זאת, אינו מתמצה בקורבנות נרקיסיסטית אלא בהצבת אידיליה שמבקשת לראות בתנועה האנושית התלת ממדית ממד חירותי. יצירתו, לפיכך, פועלת באופן שאותו היא מבקרת: הסדרה מילולית של פעילויות אנושיות. יכול להיות שהיינו אמורים לצאת מיצירתו עם ליבידו מופקר ושכל מזוין, אבל מדוע להתעלל באמצעי המבע אם כל מה שרוצים זה לעשות סקס בחופשיות?

תש”ח רוצה לדבר על משהו והוא מדבר עליו בזמן שהוא מדבר עליו. דיבור על במה הוא גם קצב, משך וסאונד ותש”ח מעמיס על הצופה את ביקורתו על החברה המודרנית. כיוון שעדיף להגיש את האמת עם באפלות, אפשר היה לכתוב מסה ביקורתית ולא לסרס את הדיבור ממובן ואת המחול, בתור אמנות גוף, מפוטנציה. המחשבה ניגשה אל המחול וקיבלה את השוק הצפוי משתיקתו האופיינית, אך כתגובה עשתה ממנו טוטם. אם התכנסנו כדי לחשוב על המחול כעל תחום אוטופי של שחרור, מדוע לנקום דרך שחזור מדויק של הפשע?

הריקוד, בסופו של יום, מנהל את הגוף יותר מכל תחום אחר ותש”ח מעריץ רקדנים וילדים כי מדובר בשתי קהילות מובהקות שלא עובדות עם השפה ולכן שלא כתובות להן בתנאי המדיום הדיברות לא לשקר, לגנוב ולרצוח (ובמובן זה בלבד הן אוטופיות). אשליית החזרה אליהן מסופרת מנקודת מבטה של ההיסטוריה, שהיא שפה. אם גבולות העולם הם גבולות השפה, אז העולם הוא מכלול כל העובדות. אפשר היה להימנע מהפח האוטופי ולטעון טענה עובדתית על מחול (למשל: אוהד נהרין טועה), או לייסד אוטופיה קבל עם ועדה ולצעוק כל הדרך עם דפני ליף אל הכנסת.

צילום: רן שבי

כך או כך, הגוף ביצירתו של תש”ח מוגבל לביצועי כושר, עינוגים מינוריים ואתלטיקה קלה, כיוון שתש”ח לא חושב עם המחול באופן מז’ורי, אלא מעריצו באופן מינורי. הגוף, במפגש עם המחשבה, יכול להיות משהו אחר משארית שיש לסלקה או לקדשה, הוא יכול להיות שפה: 400 שנות קיום עשו אותו ראוי להיכנס לתחומן של העובדות, לכס ההיסטוריה ולהוצאה מכל מחשבה נאיבית בדבר אוטופיה ילדית.

תש”ח לא מגלה הרבה עניין בשפות תנועתיות ולכן כל שנותר לו הוא להפוך את הדיבור לשיח. היסטוריזציה של הגוף, אם כן, הפיכתו לטענה ולחימה על תוקפה, ולא אוטופיזציה שלו, היא גם המרשם של פוקו ב”חייבים להגן על החברה” לכינון פילוסופיה פוליטית שאינה סובבת סביב בעיית הריבונות, היא בעיית הראש (שתש”ח לוקה בה). פילוסופיה כזו מצליחה לראות בתבונה האוניברסלית, למשל, שיח פרטיקולרי ולהציב מולו שיחים אחרים (כמו של האציל בולנוויה) שיתחרו איתו על האלמוות בהיסטוריה. היסטוריזציה של הגוף אינה רק נקיטת עמדה בתוך ההיסטוריה, אלא גם סוף הרציונליזציה של הטראומה, וגם, לא נעים לומר, סוף כאב הראש.

מהם חיים אורגניים? חיים שקשורים בהכרח. מה עושה השפה לאורגניות? משהה אותו ויוצרת דרגות חופש ממעגל הלידה והכליה. מחשבה (השפה האוטו-רפרנציאלית) היא אפשרותם של החיים להתקיים בדרגה של השהייתו האינסופית של ההכרח, היא אלמוות. מחשבה אינה תפקודית ואין לה תכלית. היא לא הכרחית כדי לשרוד ואין לה תפקיד מנהלי. רק למחשבה יש אופציה לעבור מטריאליזציה. מה שמסדיר את המחשבה הוא שיח. תש”ח יכול לברוא אחד כזה. יותר מראוי שזה יקרה כדי שיהיה לי עם מי להתווכח על מחול על במת ההיסטוריה.

צילום: רן שבי