מחול

  • אקראי, זמני, חלקי: הרקדן וגופו במחול העכשווי

    “בעשורים האחרונים ניכר שינוי מהותי ביחס לגופו של הרקדן ביצירת המחול. יש התייחסות הולכת וגוברת לסובייקטיביות שלו, לייחודיותו, למוצאו האתני ולהקשרים החברתיים-היסטוריים מהם הוא מגיע”. עדייה פורת במאמר בעקבות ביקורן של הכוריאוגרפית מטה אינגוורטסן והחוקרת בויאנה צ’וואיץ’ במרכז למחול “כלים”

  • “ברית של כניעה”

    ״גודר משרטטת מעגלים של דימויים מן האישי, המקומי והאוניברסלי, ומגלה שבאף אחד מהם לא יכולה להתקיים חד-משמעיות. לכן, ככל הנראה, היא בוחרת להתאפק מלצעוק את המסרים ולנסח מחדש שוב ושוב״. דנה שלו על ״מפגינה איפוק״, המופע החדש של יסמין גודר ותומר דמסקי

  • “מחול זה על החלטות, לא על יחסים”

    “למה בעצם מחול לא מדבר? זו אפשרות שיש לנו. הביקורת שלי היא לגבי עבודות אמנות שלא עושות בחירות אמנותיות, למשל שוכחים להשתמש ביד ימין. אז זה כמו לא להשתמש ביד ימין”. שיחה עם תמר לם ודייוויד קרן על יצירתם המשותפת הראשונה “Because We Love You”‘

  • המלצת השבוע: הספר “צעדים בוני אמון – מחול-אמנות-קהילה”

    על רקע ההתלהבות הגורפת לנוכח זכייתה של עבודת פרפורמרס בפרס “אריה הזהב” בבינאלה בוונציה, יוצא לאור בימים אלה ספר חדש בעברית הבוחן את שורשי הפופולריות של תערוכות מוזיאליות רחבות היקף על יוצרים משדה המחול ובשיתוף עימם

  • הפוסט-אוונגרד של “נבוכים שנים”

    “גר”כ אינם נענים לאף אחד מאמצעי הייצוג של הפרפורמנס במערב. המודלים של האוונגרדים ההיסטוריים משמשים רק נקודת פתיחה אסתטית, כמדרגה אל מה שנמצא מעבר לאופק של האוונגרד. לכן הם יכולים ללמד את כולנו גם משהו על ביצוע אנטי-ייצוגי בפוליטיקה, על החזרת הכוח לרבים ועל דמוקרטיה ישירה”. שיר חכם על היצירה החדשה של שני גרנות, נבו רומנו ואריאל כהן

  • “זה פשוט עניין אנושי”

    “יוזמה אזרחית שברירית”, כך מכנה הכוריאוגרף הבלגי אלאן פלאטל את החרם התרבותי על ישראל. “אני תומך בחרם, אבל אני לא חבר התנועה. אני רוצה לשמור על החופש להחליט מהי עמדתי בכל מקרה לגופו. אני רוצה לקחת בחשבון את הרגשות של המעורבים בעניין משני הצדדים, אחרת אני עלול להשתמש בכוח באופן שעלול להתפרש כאלים”

  • “יש גבול לכמה אחריות אפשר להפיל על האינדיבידואל”

    “העבודה לא עוסקת בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא בתוצאות שלו – מה ההשפעה שלו על חייו היומיומיים של האזרח. היא מעלה את השאלה איך מלחמה גורמת לאנשים לשנות את התנהלותם היומיומית ולהפוך להיות משהו שהם לא רוצים להפוך אליו”. שיחה עם רתם תש”ח בעקבות יצירתו “Some Nerve”.

  • להעיר את החיה

    “יש אמת מוחלטת שהשתלטה על המרחב, שהמלחמה היא צודקת. יש משהו מערער בפחדים בשאלות. והעם הזה שיושב פה מסוגל יותר מתמיד לבצע הדחקות מאוד קיצוניות. הוא שכח לחלוטין מה היה. בעיני מקום דטרמיניסטי הוא מקום מסוכן”. שיחה עם אייל וייזר בעקבות עבודתו “מה שלום החיה?”

  • חזרה למופע

    “האמפתיה של ‘חזרות על חלקים ממני’ אינה מכוונת לנשים המופיעות. האמפתיה אינה מופנית כלפיהן משום שהן ‘עושות מחול’ והקהל צופה ונע בלי לעשות מחול. האמפתיה גם אינה מופנית כלפי בני-האדם שחולקים עימן את המופע. היא מתקיימת אל מול המערכת של ההפרה שמגדירה את מושג האמפתיה”. עמרי הרצוג על “חזרות על חלקים ממני”, שיוצרות-מבצעות ענת דניאלי בשיתוף תמי ליבוביץ’

  • מרימים מסך על מחול חדש

    פסטיבל “הרמת מסך” האחרון עירער על תפיסת המחול השמרנית שאיפיינה את המוסד בשנים האחרונות. היוצרים חגגו, המבקרים הגיבו בחשש מ”אובדן המחול” ואכזבה מהתוצרים שהוצגו. דנה שלו ניסתה ללבן כמה מן השאלות שעלו בעקבות הפסטיבל עם המנהל האמנותי איציק ג’ולי, האוצר רן בראון והיוצרים ארקדי זיידס, עדו פדר, שני גרנות ונבו רומנו

  • כובש את הכיבוש

    “העבודה מציבה מראה לכלל הציבור הישראלי, שנדרש לזהות ולהתמודד באמצעותה עם ביטויי האלימות שלו עצמו, גם באופן אישי וגם כאזרח. החשיבות שלה בימים אלה חשובה לאין שיעור, במיוחד לנוכח קולות של צנזורה, משום שהיא מפנה אצבע מאשימה באופן שווה אל כולם”. דנה שלו על “ארכיון”, יצירתו של ארקדי זיידס

  • הזמנה להשלת קליפה

    “ביצירה זו הקהל רודף בגופו ובמבטו אחר הרקדן הנע ממקום למקום; הוא עומד ויושב לחלופין על הרצפה, הוא מתערבב עם ריח גופו, זיעתו ונשימתו במרחק הפורץ את טווח הביטחון והנוחות”. אורנה אוריין על עבודת המחול של יסמין גודר במוזיאון פתח-תקווה.

  • הדרמטורג. מהפכן או מגשר

    בשנים האחרונות נדמה שכל הפקה מתהדרת בדרמטורג. אבל מהי אותה פונקציה חמקמקה? מי הוא הדרמטורג? מה מהות השיח שהוא מכונן? היכן עובר הגבול בינו לבין היוצר? ליאור אביצור, רן בראון וגיא גוטמן, חברי המערכת של “מעקף”, משוחחים עם הזבובים, ענת כץ וארז מעין

  • יסמין גודר: תראו אותה משתנה

    היצירה החדשה של יסמין גודר, “See Her Change”, מציעה מבט נוקב על השתנות הגוף הנשי, מן הכנים והמאתגרים שנחזו מעל במה

  • הגלוקאליות של סימני אימפריית המחול בישראל

    כתנאי לשחרור ממרותו של הריבון המדכא את המחול הישראלי ובה בעת חוגג את עוצמתו, יש להשתתף בקהילת האמנות העולמית לא מתוך בורות מתבדלת ומתבצרת, אלא מתוך מעורבות במקומי.

  • ללא מורא בשר

    הצופים ביצירתה של הכוריאוגרפית יסמין גודר “סוף סופה בוא” עושים זאת מבעד לבשר.

  • חייבים להגן על רותם תש”ח

    יצירתו החדשה של רותם תש”ח “חיים מרוצפים, משלבת טקסט ותנועה ומייצגת זרם מחול קונספטואלי חדש. שיר חכם בוחנת את כשלונה, כמו גם את הצלחתה הפוטנציאלית.

  • הפשיזם של התחושה

    המבנה הילדי בעבודותיה של שרון אייל הוא מה שמאפשר לה לפלוט בכל פעם אסתטיקה פשיסטית שמוגדרת כ”אינטואיציה”, כשבעצם מדובר בחוסר מודעות טוטלית, שלעיתים הופך בעצמו למחווה יצירתית.

  • על הדיפלומטיות

    שישה רקדנים לבושים בצבעי דגלי כל העולם. חמישה עשר המנונים מושמעים במשך חצי שעה. קבוצת הרקדנים פולטת רקדן, מתקבצת, בולעת חזרה את הרקדן שנפלט, רוקדת בזוגות, משחקת דג מלוח, מצדיעה ורוקדת טראנס. לא מדובר בתשדיר שירות של משרד החוץ. גם לא בעמדה ביקורתית כמו של ז’אק רנסייר שגורסת שבכל משטר אסתטי, בכל מה שנראה, מסתתרת […]

  • הטירוף נותר פלסטי

    הכוריאוגרפיה של עידו כהן מבקשת לעסוק בשיגעון כפי שהבינו הפילוסוף מישל פוקו, אך מהיצירה לא ניתן להבין מה חושב כהן על שיגעון ולא מה חשב על כך פוקו, אלא רק שכהן קורא פוקו.

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?