דייסת ירח בגוש של שמיים שחורים

הצייר מריק לכנר, שתערוכתו SCHONZEIT מוצגת בגלריה רוזנפלד, מתנגד לטקסטים על עבודותיו. הוא רואה בהם קביים – אמצעי עזר מיותרים שאינם מסוגלים להתחרות בחוויה הציורית ה”טהורה”. אם מתייחסים לטקסט כאל מדיום שתפקידו לספק תיאור מילולי של הציור ברור שהוא נתון בעמדת נחיתות מול יצירה חזותית בכלל ומול ציוריו האינטנסיביים, הכוללניים והחומריים של לכנר בפרט. ואולם זו תפיסה מצומצמת מאד של כתיבה. כך או כך, לכנר דווקא מציג תערוכה ספרותית מאד. לא ספרותית במובן של הקשרים ספרותיים ספציפיים, אלא ביכולת של מכלול הציורים לייצר סיפור, מיתולוגיה פנימית – עולם של התרחשויות קטנות המחוללות עלילה גדולה.

מריק לכנר - שמן על בד, 2011

הציורים החדשים מחדדים ומקצינים מאפיינים שהופיעו גם בעבודותיו הקודמות של לכנר, כחומריות הגדושה, הדימויים שחלקם סמי-מופשטים ומתוארים במשיכות מכחול בוציות, והכאוס הכללי ששורר בתמונה. פני השטח הדשנים אחידים בד”כ ונמנעים מיצירת היררכיה בין הדימויים השונים, באופן שיוצר קרנבל דחוס ואינטנסיבי. אלו ציורים חסומים, חסרי אוויר. חרף השכבתיות הבשרנית והניסיונות ליצור תחושת עומק בחלק מהציורים, הם נותרים כגוש עכור והרמטי, ללא חלון, ללא דלת יציאה וללא קו אופק.

באחד הציורים, דמויות עירומות בטבע נראות כגרסא פוסט-אפוקליפטית לציורי הגל הראשון של האקספרסיוניזם הגרמני, שדגל בשחרור ניטשאני וחיבור לטבע. אקספרסיוניזם גרמני על גלגוליו השונים לכל אורך המאה ה-20 נוכח בכל עבודותיו של לכנר (שגם התגורר בשנים האחרונות בגרמניה), אולם בציור הנוכחי מדובר במחווה מפורשת יותר שמזכירה עבודות ספציפיות של ארנס לודוויג קירכנר ואריך הקל. הדמויות מתרחצות במה שנראה כאגם או ביצה, בזמן שאינו יום ואינו לילה, זרות לטבע ונבלעות על ידו בעת ובעונה אחת. בציור גדול אחר, קריפי למראה, מתוך גוש בלתי מזוהה מגיחים פני חיה בעלי מבט חלול אך בוהק כאילו היתה תחת השפעת סמים. בציורים אחרים מופיעות חיות-אדם ואנשי-חיה, פנים שנמסות אל תוך הרקע ועיניהן כמעט יוצאות מחוריהן, לוליין צועד על חבל, דייסת ירח שקועה בגוש של שמיים שחורים, דיוקן פרנסיס בייקוני של מלאך מזוקן וסבכים רוחשים באינספור חרקים, גחליליות, ציפורים ויצורים משונים.

מריק לכנר - שמן על בד, 2011

שם התערוכה (בעברית: התקופה היפה), מתייחס לתקופה בשנה שבמהלכה הציד אסור, והיא נחשבת למעין זמן חסד שניתן לקורבנות – הפוגה מן ההרג המאפשרת להם להתאושש ולהתרבות. בציורים מקבל המושג פרשנות פטליסטית. רגע ההפוגה שמתואר בהם אינו הפסקה של הלחימה והמנוסה כי אם המשך שלהן באמצעים אחרים. זו אינה בכחנלייה של שמחה והוללות אלא אנומליה מוטנטית ומסוייטת – ג’ונגל בלתי נשלט של חיות פרועות, צמחיה חונקת, רוחות רפאים וספק דמויות אדם ספק מפלצות. שכבות הצבע העבות ותנופת העבודה נראות אף הן כציור ללא-רסן ובעל תודעת מוות שקיבל מסגרת חופש תחומה (של זמן או של מרחב, זה לא משנה). הוא יודע שבגבולות המסגרת ניתנה לו ההזדמנות להתפרע ועושה זאת כמי שמבין שזמנו קצוב. אפשר כמעט לשמוע את תקתוק שעון העצר שעתיד לבשר על תום ימי החסד, וחשוב מכך – אפשר כמעט לייחל לצלצול הגואל שישיב את הסדר על כנו. אלו ציורים של פולחן כאוטי המציגים את הצמיחה והחופש לא כניגודם של הדיכוי והלחימה, כי אם כחלק המשלים שלהם – כמין יין ויאנג הכרוכים זה בזה. החזון הפרוע בא לידי ביטוי בעולם הובסיאני שבו אדם לאדם זאב וזאב לזאב אדם, ואלה וגם אלה מעבירים את זמן ה”הפוגה” במלחמת הישרדות וצמיחה בולמוסית ממש, פוסט-טראומטית.

מריק לכנר, גלריה רוזנפלד, עד ה-31.3

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”

עוד בנושא:
בלי זמן של חסד – חגי שגב על ציוריו של מריק לכנר