פריכות ויזואלית

בתערוכה “לפני הספירה”, המוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב, מציג גסטון איצקוביץ (נ. 1974, ארגנטינה) שתי סדרות תצלומים. הבולטת מבין השתיים מורכבת מצילומי שחור-לבן גדולים, מדויקים, סימטריים, מדודים בדיוק משכר בינם לבין עצמם ובינם לבין תחומי החלל. הסדרה השנייה חולשת על פני קיר אחד בגלריה ומחברת מספר תצלומים קטנים יותר וצבעוניים (אם כי מונוכרומטיים), בגריד דומה אשר כמו מהדהד את הסידור המדויק של יתר הצילומים כמכלול.

מבחינה תכנית, אין כאן חידוש מיוחד ביחס לאיצקוביץ. כמו בעבודותיו בעבר, גם כאן הוא אינו מפנה את מבטו אל עבר נושאים מרגשים במיוחד, או כך לפחות נדמה במבט ראשון. בצילומים כאילו לא מתרחש דבר, אלו אולי שאריות של התרחשות – כפי שנרמז בטקסט המלווה. שבילים ריקים, פיסות אדמה, רצפתה של מערה ריקה, גן ציבורי, מדורות כבויות. הדמויות המעטות המופיעות בתצלומים מצולמות מרחוק, או מאחור, או בסיטואציה אחרת אשר מנכרת אותן מהצופה.

גסטון צבי איצקוביץ - ללא כותרת (ירושלים), 2011

יש הנוטים לייחס את מבטו התועה של איצקוביץ לתחושת זרות הנובעת מהיותו מהגר. מפתיע שגם לאחר 31 שנות קיום בישראל, אדם עדיין נחשב כזר. אולי צריכה להישאל כאן השאלה, מי מגדיר את זרותו של איצקוביץ – הוא עצמו או שמא הביקורת אשר מתעקשת לפרשן את עבודותיו באופן שאינו חורג לעולם מגבולות המקום. אולי מבט המעז להביט מטה, ואל אזורי השוליים, הוא דווקא מבטו של אדם השולט בסביבתו, או שמאס בה, או שמרגיש בה כשלו?

בכל מקרה, גדולתה של התערוכה טמונה בעיני דווקא באותו הריק. דווקא בו מתקיים דבר מה חושני, פתייני. ראשית, חוטפת אותך החדות הבולטת של התצלומים. העין שלנו, המורגלת בתצלומים בעלי עומק שדה קבוע, מבחינה מיד כי הצילום כאן יוצא דופן, ונדמה כי כל מישורי התמונה חדים באותה המידה. משהו בדימוי שלפנינו פריך כל כך שהוא גורם לרצות לפצח אותו. כמו פסיעה חזקה על עלים יבשים, או כמו מלמול של ניר צלופן בין קצות האצבעות. זו תחושה מהפנטת, המזכירה את הצפייה בסרט תלת-מימד.

גסטון צבי איצקוביץ - ללא כותרת (פיצוץ), 2011

התחושה הזו גרמה לי לחשוב על ציוריו של ברנט ניומן, מחשובי ציירי האקספרסיוניזם המופשט בארה”ב של אחרי מלחמת העולם השנייה. בחיפוש אחר ביטוי “נשגב”, אחר תחושת התעלות רוחנית שחסרה כל כך לבני תקופתו, יצר ניומן ציורי ענק מופשטים ורווי צבע. הציורים שלו נועדו “להכיל” את הצופה, לעטוף אותו בתוך הצבע והעוצמה של הציור ולגרום לו להגיע למצב של “הרהור”, להתנתק מהמציאות ולחשוב על הקיום שלו, על העולם, על החיים והמוות. גם מול תצלומיו של איצקוביץ הרגשתי שאני נשאבת אל תוך עולם אחר. פתאום בתוך הנוף המתואר והריק הייתי אני – נוכחת, חמה, צבעונית – שוברת את אופיו של הצילום ועם זאת מתאימה לו בדיוק, כאילו הוא חיכה לי עד עכשיו.

חווית הצפייה בתערוכה מגיעה לשיאה כאשר עוברים מהחלל הראשון של הגלריה אל החלל הפנימי. פתאום, ובכל עוצמתו, מזנק על הצופה תצלום עוצר נשימה אשר שובר באופן מפתיע את האיטיות והרומנטיות שביתר התצלומים. התצלום גדול הממדים מתאר רגע של התפוצצות במה שנראה כקיר של מחצבה. העשן הסמיך מסתיר חלקים מהקיר, ואילו אלה החשופים חדים כל כך שנחשפים פרטי הפרטים, כל אבן וחצץ. תצלום זה זכה לשם ללא כותרת (פיצוץ). הפער שבין שם סתמי – ללא כותרת, לבין אמת הצילום – פיצוץ, טומן בחובו את סוד קסמה של התערוכה כולה. איצקוביץ מצליח לתפור יחדיו עולם של ניגודים. הסטריליות המהודקת של תליית התמונות מתמסמסת לנוכח המסגרות החומות והחמימות, הדימויים האנמיים והאפרוריים יוצרים כמעין משאבת תלת ממד פתיינית, תיאור מסורתי ורומנטי של נוף מתקיים לצד צילום ממבט עילי של גבב אבנים על החול, ישן וחדש, רעש ושקט, חום וקור, רומנטיות לצד ניתוק רגשי. איצקוביץ משחק על הקווים הדקים של הקיום האמנותי. הוא גורם לצופים לפרפר בין שני קווי המתרס בצורה מסחררת, שונה ובעיקר מרגשת עד כאב.