לפנות מקום בתוך המקום

* המאמר מבוסס על דברים שנאמרו באירוע השקת הספר “המוזיאון העתיד לבוא”, בהוצאת בוקימן.

נפתח ראשית וכנהוג, כלומר, בהתאם למנהג (Habit), לנוהג, ל-Ethos, לכללי ההתנהגות, ולמה שנוכל גם לכנות חוק המקום (Habitat) או חוק הבית (Oikonomia, Economy), בהכרת תודה לרפאל זגורי-אורלי, לתמר ארז ולמה שהשמות בצלאל בכלל, והתוכנית ללימודי תואר שני בפרט, יכולים לשמש לו כאן כאינדקס ארעי, כמו גם לנינו ביניאשוילי ולעמרי גרינברג מהוצאת בוקימן, המשמשת אכסניה מופלאה לקובץ המאמרים שתחת שמו נתכנסנו כאן, על מה שאינו אלא מחווה של הכנסת אורחים. ללא המחווה הזאת, יום העיון הזה לא יכול היה להתרחש או להופיע, כלומר, לא היה יכול לקחת חלק בסדר התופעות (פנומן) או בסדר הדברים; על כל פנים, לא “כאן ועכשיו”, במקום הזה ממש. אני מציין כמובן דבר-מה שהוא בגדר “מובן מאליו”, דבר-מה טריוויאלי, כמו שאומרים. אלא ששם התואר המעוּבְרת “טריוויאלי”, כבר מציב אותנו על הדרך (Unterwegs) אל עבר שאלת המקום שתעסיק אותנו כאן, שכן גלגוליו האטימולוגיים מובילים אותנו אל המילה Trivium, שמשמעה בלטינית – צומת של שלוש דרכים (Tres/Via), ובהשאלה – מקום ציבורי, A Public Place אוA Commonplace[1], כלומר המקום שבו הקהילה (Community) מתאספת. ה-Trivium, אפוא, איננו בפשטות מקום אחד נוסף לצד מקומות אחרים, אלא מקום ואפילו ה-מקום בתור התווך או האלמנט שדרכו ובתוכו מכוננת, בתנועת סינתזה שיש בה תמיד מן הבדיון והבדיה, הזהות המשותפת המאגדת-יחד של הקהילה. במובן הזה, ה-Trivium הוא אולי גם שם אחר למרחב של האגורה, כיכר השוק בפוליס היוונית; כלומר, זהו המרחב של הפוליטיקה, של הפיקוח והאכיפה (Police) ושל החשיפה לראווה, קרי, המרחב של התקשורת (Communication).

אלא שאם כללי הנימוס מחייבים להכיר תודה על הכנסת אורחים, הרי זה משום שאין אולי דבר פחות טריוויאלי מן המחווה הזו: אין אולי דבר פחות טריוויאלי, אינטואיטיבי או טבעי, ממחווה המניחה לְאַחֵר, כלומר, למי או למה שאינו שייך בפשטות לקהילה, להיכנס אל תוך ה-Trivium, אל תוך המקום “שלנו”, אל בין גבולותינו, אל בין כותלי הבית – פרטי או לאומי, היכן שאנו אסופים כביכול עם עצמנו, שרויים “בין” עצמנו. שכן מהי בעצם הכנסת אורחים ראויה לשמה, אם יש כזו, שאין בה מפגש, מפתיע ובלתי צפוי, עם אחרוּת מוחלטת, ואפילו כאשר אנו מארחים בדלֶת אמותינו את הקרובים לנו ביותר? והאין הכנסת אורחים ראויה לשמה היא בדיוק זו שאינה יכולה להצטמצם רק לאירוח של מי שאותם אנו מחזיקים בתור הקרובים לנו ביותר, בני אותה המשפחה, אותה הקהילה, אותה ההשקפה, אותו המין, אותו הסוג, אותו הז’אנר?

המחווה של הכנסת אורחים אפוא איננה טריוויאלית או מובנת מאליה. היא אינה עונה להגדרה של מה שאנו מכנים באנגלית Commonsense (ובצרפתית (Sens Commun. כלומר, לא נוכל להתחיל לחשוב אותה החל ממובן (Sense) נתון מראש, ידוע ומוסכם (בתור מסומן, ייצוג, אופק, אידאה, תֵלוֹס), או במילים אחרות, לא נוכל להתחיל לחשוב אותה החל מן ה-Consensus (קונצנזוס) בתור מה שמאחד, מלכד ואוסף יחד את ה-Community ב-Commonplace, ב-Trivium. וזהו בדיוק משום שהמחווה של הכנסת האורחים אינה מובנת מאליה, משום שהיא מערבת בתוכה דבר מה שאינו שייך בפשטות לאופק המובן, שהיא אולי מה שראוי ביותר לחשוב אותו.

אם פתחתי אפוא את דבריי בהודיה על הכנסת אורחים ובהסבת תשומת הלב אל המחווה של הכנסת האורחים, כלומר, אם הטקסט הזה מפנה מקום בראשיתו ומראשיתו למחשבה על המחווה הזו, הרי אין זה רק משום, כפי שנראה בהמשך, שהמחווה הזו קשורה לבלי התר בשאלה המוזיאלית, אלא גם משום שייתכן שמחווה של הכנסת אורחים היא מה שכבר קודם לכל מחשבה, אם האחרונה שואלת תמיד על האחר ממנה, כלומר, על מה שהיא, המחשבה, אינה יכולה להכיל, להקיף או לנכס ולפיכך, על מה שמציב אותה, את המחשבה, בשאלה, עוד בטרם הציבה כל שאלה, וקורא לה לחשוב, אם אאמץ כאן משהו מן התביעה של היידגר, יותר מכפי שהיא מסוגלת לחשוב[2]. במילים אחרות, ייתכן אפוא שאנו מתחילים לחשוב, רק החל במה שמידפק על שערי ביתנו ועל גבולותינו, מידפק על דלתות המחשבה שלנו בלי שהוזמן, ובדיוק בשל כך טורד את מנוחתנו, רודף אותנו, מעורר אותנו לחשוב.

אלא שאם המחווה של הכנסת האורחים איננה טריוויאלית, אם היא תמיד כבר מציבה בשאלה את צומת הדרכים הציבורי, את ה-Trivium, הרי זה גם משום שהיא מערבת ומעורבת באופן מבני בחוויה של אובדן דרך או היעדר מוצא כלומר, בחוויה של אפוריה (Aporia), שכן הכנסת האורחים תובעת מאיתנו להיענות ולענות בה בעת לסדרה של חוקים מנוגדים (אנטינומיות), שלפחות לאחד מהם נוכל להעניק כאן, בעקבות דרידה[3], את הניסוח הסכמתי של האילוץ הכפול (Double Bind) הבא: מצד אחד, החוק של הכנסת האורחים הבלתי מותנית, מורה לנו לפנות מקום לכל מי או מה שבא בשערי ביתנו, יהא אשר יהא, בלי להציב לאורח כל שאלה, תנאי, דרישה, הגבלה או מגבלה; בלי להחיל עליו הגדרות או קביעות, בלי לבקש לעצמנו כל תמורה – חומרית, רוחנית או סמלית, מודעת או לא מודעת; בלי לכפות על האורח את שפת המקום ואת חוק הבית – כלומר, לא להפוך את האורח במחווה מנכסת ל”אחד משלנו” – מה שישלול ויבטל את האחרות שלו, ולפיכך יהרוס את מחוות הכנסת האורחים עצמה. במילים אחרות, עלינו להותיר את האורח בזרותו, עלינו להעניק לו הכל, להעניק לו את ה”בית”, עד היסודות. אלא שמן הצד האחר, לא תיתכן מחווה של הכנסת אורחים אלא במסגרת מרחב ריבוני מוגדר וגדור, במסגרת Trivium כלשהו, מרחב “שלנו”, כלומר, במסגרת “בית” – פרטי או לאומי, גם אם מדומיין, ולפיכך במסגרת של גבולות ושל חוקים מגבילים תלויי הקשר, נסיבות ומסורת, או בקיצור, במסגרת חוקים שיש להם היסטוריה. חוקים מגבילים אלה קובעים בין היתר את גבולותיו של מקום מארח, מגדירים מיהו אורח או מהו, מְתַקפִים את הזכות הריבונית לבחור, בהליך סינון הכרחי שאיננו נעדר אלימות כלשהי, את מי לארח או את מה, מסדירים את חובותיו של המארח כלפי האורח ושל האורח כלפי המארח, את מסגרת האירוח והיקפו בהתאם למשאבים של המארח וליכולותיו, בהתאם לנורמות המקובלות ולמנהגי המקום המקובלים וכדומה. כך, למשל, להרצאה הזאת שאני נושא כעת לפניכם הוגדרו בין השאר מקום – חדר ההרצאות הזה, ומסגרת זמן – תאריך, שעה ומשך שמצופה שאעמוד בהם. במילים אחרות, נוכל לומר אפוא, שבכל פעם ופעם שאנו, אורחים ומארחים, מעורבים במחווה של הכנסת אורחים, אנו עושים זאת בה בעת במסגרת חוקים מגבילים ומתנים, כלומר, במסגרת מה שמכונה אילוצי הזמן והמקום או במסגרת מה שכיניתי למעלה  חוק הבית (Oikonomia), ובשמו של אותו חוק להכנסת אורחים בלתי מותנית, חוק שבעצמו נמצא מעל אותם חוקים מגבילים ומתנים ובה בעת זקוק להם למימושו האפקטיבי (רוצה לומר, החוק הבלתי מותנה מצד אחד והחוקים המגבילים והמתנים מצד אחר הם בהבעת תנאי האפשרות ואי-האפשרות של הכנסת האורחים).

החוק של הכנסת האורחים הבלתי מותנת מצד אחד והחוקים המגבילים והמתנים את הכנסת האורחים מן הצד האחר, הם אפוא הטרוגניים באופן רדיקלי, מוציאים זה את זה, ועם זאת בה בעת בלתי נפרדים זה מזה, אחוזים זה בזה וזקוקים זה לזה. למעשה, נוכל לומר שהשיפור האינסופי של החוקים המגבילים את הכנסת האורחים אפשרי רק במחיר ההטרוגניות האבסולוטית שלהם לחוק הבלתי מותנה, או במילים אחרות, בכל פעם ופעם שאנו מבקשים לשפר את החוקים המגבילים את הכנסת האורחים, מתוך קשב לדחיפויות פוליטיות, או ליתר דיוק היפר-פוליטיות (משום שמה שעומד כאן על הפרק הוא בדיוק היענות לחוק בלתי מותנה המציב בשאלה את חוקי המקום והקהילה, את הפוליס ואת הפוליטיקה, כלומר, מה שעומד כאן על הפרק הוא החוק-של-החוק-של-המקום), המתעוררות בצומת נסיבות היסטורי כלשהו, אנו עושים זאת בשמו של החוק להכנסת אורחים בלתי מותנית הנמצא מעל אותם חוקים מגבילים, כלומר מעל כל שיקול, חישוב או אינטרס. החוק של הכנסת האורחים הבלתי מותנית מורה לנו אפוא באופן פרדוקסלי ובהתמדה לעבור על החוק ו”להגדיל ראש”, כמו שאומרים, כלומר, לפרוץ את “מסגרת התקציב” המדודה והמחושבת של ה-Capital (Caput, ראש בלטינית), ולחרוג במעשה ובמחשבה מעבר לאילוצי הזמן והמקום, מעבר לחוק הבית.

אלא שהמחווה של הכנסת האורחים, וזאת ההיפותזה שאבקש להסתכן בה כאן, מעורבת לבלי התר בשאלה המוזיאלית: כלומר, המחווה הזו היא זו שלא נוכל שלא לעבור דרכה בכל פעם ופעם שנבקש לשאול מהו מוזיאון ומהו ה”דבר” המתכנס תחת שם זה. למעשה, הכנסת האורחים מותירה את רישומה, שלא לומר חקוקה, על “גופו” של המובן המסורתי והטריוויאלי, על גופו של ה-Commonsense, שהמילה מוזיאון משמשת לו, מתוקף מוסכמה, מתוקף קונצנזוס, בתור אינדקס. שכן המילה מוזיאון משמעה ביוונית, כידוע, מקדשן של המוזות, כלומר, מקום משכנה של אלוהות, משכן לטרנסצנדנטיות. במילים אחרות, נדמה שלא ניתן להפריד את מה שהמסורת המערבית מורישה לנו תחת השם מוזיאון ממחווה של פינוי מקום בתוך המקום, בתוך ה-Trivium של הזהות המדומיינת של הקהילה לאחרות מוחלטת, למה או למי שאינו שייך אף פעם בפשטות לאותה הקהילה בתור פרט אחד (Individual) בתוך הכלל (וצריך להאזין כאן לפחות לשני מובנים של המילה “כלל”: “כלל” בתור ציבור האנשים ו”כלל” בתור חוק, חוק הקהילה וחוק הבית). במובן הזה, מוזיאון איננו לעולם מקום טריוויאלי – לא משום שאיננו מקום ציבורי, אלא אדרבה, משום שהוא מזמן אותנו בתנועת העצמה (היפרבוליזציה) לחשוב תמיד מקום ציבורי יותר, מקום יותר ציבורי מציבורי, מקום שנוכל לכנותו היפר-ציבורי[4], משום שכאמור, הוא מפנה מקום לאחרות בלב לבה של הזהות, בלב לבו של ה-Trivium.

אבל להשתמעויות המפליגות שיש למחשבה על המוזיאון בתור מקום המפנה מקום לאחר בתוך הזהה, וששוב לא נוכל לכנותן Stricto Sensu, אונטולוגיות, נחזור באחרית הדברים. לפי שעה אבקש להטעים, שגם הכנסת האורחים המוזיאלית אחוזה בציפורניו של האילוץ הכפול שנוסח למעלה. למעשה, המוזיאון – כל מוזיאון ולאו דווקא מוזיאון לאמנות – פוגש באילוץ הכפול הזה בכל פעם ופעם שהוא שואל בין היתר כיצד לחלק את תקציביו, מה או מי יוצג בחללי התצוגה העומדים לרשותו, מה או מי יאורכב במחסניו או בספרייתו, מה או מי יתארח באולמות הכנסים שלו וכמובן מה יהיו תנאי הסף של כניסת מבקרים אל המוזיאון, תנאי סף הכרוכים כיום, כידוע לכולנו, בחלק לא מבוטל ואולי אף רוב מכריע מן המוזיאונים, ולא רק בישראל, בתשלום כספי המהווה מכשול של ממש בעבור ציבור אוכלוסין גדול, הכולל גם, למרבה הצער והאירוניה, אמנים ואמניות רבים מרוששים למדי.

כאמור, החוקים המגבילים את הכנסת האורחים והמתנים אותה הם תלויי הקשר, נסיבות ומסורת, ולפיכך, הם ניתנים תמיד כבר לדקונסטרוקציה, ולמעשה כבר תמיד נתונים בדקונסטרוקציה שמחוללות התמורות במערך הפוליטי-טכנולוגי-מדעי. את אחד הזעזועים הדקונסטרוקטיביים שמחוללות תמורות אלה, אנו חווים כעת במחוזותינו בייתר שאת – ולא רק בישראל, שעה ששינויים גיאו-פוליטיים המתרחשים במקביל לשכלולם, ולמעשה, במידה לא מבוטלת בשל שכלולם הטכנולוגי של אמצעי השינוע היבשתיים, הימיים האוויריים, של מערכות התקשורת האודיו-ויזואליות ברשת האינטרנט ומחוצה לה, ושל המערכות הפיננסיות הממוחשבות (המאפשרות כיום לאדם לעבוד במדינה אחת ולהעביר בלחיצת כפתור את הכנסותיו לקרובי משפחה במדינה אחרת), מובילים בתורם לתופעות של תנועות הגירה טרנס-טריטוריאליות, ובכלל זה זרמי פליטים, גולים פוליטיים, מבקשי מקלט ועובדים זרים, המתרחשות כעת, בין היתר בשל השכלולים הטכנולוגיים המוזכרים, בפרקי זמן היסטוריים קצרים באופן יחסי ובהיקפים חסרי תקדים. תופעות הגירה כאלה מזעזעות היום אולי יותר מאי פעם את כל התפיסה המערבית המסורתית-מודרנית של הכנסת האורחים האוניברסלית (שקאנט הוא זה המעניק לה אולי את ניסוחה האוניברסלי והרדיקלי ביותר כבר בחיבורו “לשלום הנצחי”(, ומעמידות את המדינות בעידן הגלובלי, בפני אתגר לא פשוט, משום שהן מציבות בשאלה לא פחות מאשר את המושג (Concept, Begriff) של המדינה המודרנית עצמו, תוך שהן קוראות לנו, בשמה של דמוקרטיה עתידה לבוא, לחשוב כבר כעת מדינה אחרת ואחרת את המדינה.

אותן תמורות מפליגות שמביא איתו עידן כלכלת השוק החופשי אינן פוסחות גם על שדה האמנות: בין התופעות המשמעותיות ניתן להזכיר כאן שורה ארוכה של מופעי אמנות חדשים יחסית, מרביתם תלויי טכנולוגיה (אשר מקיימים בנוסף מערכת סבוכה של זיקות אלה עם אלה, שאין זה המקום לפרטן), דוגמת המיצג, האמנות המושגית, אמנות המתערבת במרחב הציבורי, הצילום, הצילום הדיגיטלי, האמנות האינטרנטית והווידיאו-ארט. מופעי האמנות האלה מאתגרים באופנים שונים את התפיסות הקלאסיות-מסורתיות של מעשה האמנות, ולפחות מקצתם מציבים בשאלה גם את מרחב התצוגה הגלריאני המסורתי, ומזמנים אפוא הן תפיסות מוזיאו-ארכיטקטוניות חדשות, הן שינויים בתחום מערך האִרכוב המוזיאלי והן מהלכי אצירה “פרפורמטוריים” בלתי צפויים ועתידים לבוא מחוץ למוזיאון ובתוכו.

לצד התופעות המוזכרות אנו עדים בעשורים האחרונים להכפפה הולכת וגוברת של שדה האמנות להיגיון המסחרי של כלכלת השוק החופשי. אלא שדווקא על רקע הכפפה זו מתבלט הצורך הדחוף בכינונו של מרחב פעילות בעל אוטונומיה יחסית בתוך המוזיאונים, כזה שיבטיח חופש יצירה אנלוגי לחופש האקדמי הנהוג באוניברסיטאות (שלדאבוננו, סובל בעצמו כיום מכרסום, בין היתר בשל אותו היגיון כלכלי), בעבור אותם אמנים ואמניות, אוצרים ואוצרות, שאינם מוצאים את מקומם במסגרת אותו היגיון כלכלי, במסגרת  חוק הבית של הגלובליזציה, ובפרט אם וכאשר הם מבקשים להציב את ההיגיון הכלכלי הזה בשאלה ואינם נחפזים לסור למרותו ולתכתיביו. בשעה שמנגנוני הצנזורה המסכנים את חופש היצירה, המחשבה והביקורת – ולא רק בתחום האמנות – לובשים כיום צורות חדשות ומתוחכמות ביותר החורגות בהיקפן הרבה מעבר לאלה שמפעילים מנגנוני הצנזורה הרשמיים של המדינה ומוסדותיה, היעדרו של מרחב פעולה שייעודו הרשמי, המוסדר בחקיקה וברגולציה, לאפשר במה ציבורית לחופש ביקורת, אוצרות ויצירה שכזה, בתוך המוזיאונים, קורא למענה דחוף[5]. לקריאה הזו אפשר להקשיב או לאטום אוזניים, אפשר לפתוח לה דלת או להגיף את השערים במחווה מתבצרת. וזו תמיד כבר שאלה של אחריות Responsibilitiy, כלומר, של היענות Response)) אחראית למה שכבר מתדפק על שערי המוזיאון, ותובע ללא הפוגה לחשוב ולעשות כבר כעת בשמה של הכנסת האורחים המוזיאלית, בשמה של מה שהמסורת המערבית הורישה לנו תחת השם מוזיאון, למען מוזיאון שאולי איננו יודעים עליו דבר ובכל זאת עתיד אולי לבוא. שכן רק אם המוזיאון מחויב מראש ומהראש, וכבר תמיד, למחווה של הכנסת האורחים, אפשר אולי לכנות את המרחב המוזיאלי מקדש, מרחב של קדושה. לא מרחב מקודש (Sacré), אם להשתמש כאן באבחנתו של לוינס[6], אלא מרחב שַבָּתִי, מרחב קדוש (Saint), היכן שהקדושה מתחוללת מתוך ובתוך היענות אחראית לְחוק בלתי מותנה ובשמה של טרנסצנדנטיות מוחלטת. במילים אחרות, רק מתוך ובתוך המחויבות להכנסת האורחים המוזיאלית, מחויבות ללא חובה, מחויבות שאיננה בגדר מילוי איזה חוב או איזה חסר, שאיננה ניתנת לפדיון ושאיננה מניחה לעולם להתנחם בין זרועותיו של “מצפון שקט” (Bonne Conscience), רק מתוך ובתוך היענות אחראית, שאיננה לעולם אחת ולתמיד, למחויבות שכזו, המוזיאון נעשה למקום – מקום למוזות, מקום לאמנות, בכל רגע ורגע ובכל פעם ופעם מחדש, כלומר, בכל פעם ופעם אחרת. במובן הזה, ייתכן שמוזיאון, אם יש מקום כזה, אינו אלא, כבר תמיד ולכל היותר, בגדר הבטחה.