קשר דם

שני מאפיינים נקשרו בשמו של הצייר לוסיאן פרויד, שנפטר ביום רביעי בביתו בלונדון בגיל 88. הראשון היה אקספרסיביות שנבעה מתיאורי הגוף האנושי, הבשרני והלא מתייפיף שהופיעו בציוריו, והשני, שתודלק לא מעט בזכות השילוב בין ציורי הדיוקנאות האקפרסיביים לייחוסו המשפחתי, עסק במטען שעלה מעבודותיו השונות והקנה לו מעמד של צייר פסיכולוגיסטי החודר אל עומק נשמות הדמויות שצייר. אולם בניגוד לסבו הפסיכואנליטיקאי, לוסיאן פרויד לא ביקש לשמש כמראה, תיבת תהודה ואיזמל מנתחים לנפשו של האדם שישב, שכב או עמד מולו. ציוריו לא עסקו רק בדמויות המצויירות, וגם לא בהלך רוחו של הצייר עצמו, אלא בזיקה בין השניים ובקשר שנוצר ביניהם. קשר שהצלחתו – ולפעמים גם אי הצלחתו – הפכו לנושא ציורי בפני עצמו.

את רוב הדמויות שצייר הכיר פרויד באופן אישי. היו בהן חברים, קולגות, בני משפחה ואנשים שפיתח עימם קשרי עבודה שונים. הוא צייר את בנות זוגו ואת בניו ובנותיו, את אמן המיצג המנוח לי באורי, הדוגמנית קייט מוס (שאותה צייר בתקופת הריונה), ואליזבת מלכת אנגליה. עם כולם יצר פרויד קשר אישי, וגם דוגמנים ודוגמניות שעבדו עבורו בתשלום זכו לשמש כמודלים לציור רק כחלק ממערכת יחסים שרקמו עם הצייר.

פרויד נולד בשנת 1922 בברלין לאדריכל ארנסט לודוויג פרויד ואשתו לוסי בראש. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 היגרה המשפחה והשתקעה בלונדון. הוריו של הצעיר זיהו את נטיותיו האמנותיות ושלחו אותו ללמוד אמנות במספר מוסדות טרום-אקדמיים ואקדמיים באנגליה, אולם ברובם נשאר פרויד לתקופות קצרות של שנה-שנתיים בלבד ונראה שהתקשה להסתגל למסגרות. מאוחר יותר חבר לצייר ופעיל תרבות אירי בשם פטריק סוויפט, שעימו חלק סטודיו במשך כמה שנים וציוריו השפיעו מאד על עבודתו. שימו לב לציור הזה למשל. כמה הוא מזכיר את עבודותיו המוקדמת של פרויד, כמו למשל הציור הבא:

החל משנות החמישים הפך פרויד לדמות מרכזית בקבוצת ציירים שתכונה מאוחר יותר “אסכולת לונדון”. המשותף לחברי הקבוצה, ביניהם ציירים ידועים כפרנסיס בייקון, פרנק אאורבך, ליאון קוסוף ורולנד קיטאי, היה סגנון הציור הפיגורטיבי והאקספרסיבי שדבקו בו גם בשנות עלייתם של הציור המופשט ומאוחר יותר הפופ-ארט, המינימליזם והאמנות המושגית. ציירים אלו ניסחו, כל אחד בדרכו, שפה ציורית נוקבת, חמורה ואינטנסיבית מאד, לרוב קודרת ואצל חלקם נראית על סף טירוף. מבין חברי הקבוצה, פרויד נודע בזכות ציורי הדיוקנאות הבשרניים, המבליטים את פגמי העור, הקמטים, הבשר, הוורידים הבולטים מתחת לעור החיוור, השיער המדולדל, הסנטר הכפול וכיו”ב.

בתחילת דרכו צייר פרויד בסגנון שטוח הרבה יותר מזה שהפך מזוהה עימו מאוחר יותר. ציורים ורישומים שיצר באמצע שנות הארבעים מציגים השפעה, לא בהכרח מודעת, של ציירים גרמנים אקספרסיביים וקריקטוריים כאוטו דיקס וגיאורג גרוס (מאוחר יותר יכנה פרויד את סגנון הציור של השניים “אילוסטרטיבי באופן צפוי”). הדמויות שמופיעות בעבודות אלו (של פרויד) מטרידות. אף שתוויהן מצויירים בחסכנות, הרישום לוכד הבעות פנים אניגמטיות, לעיתים רדופות ולעיתים זדוניות למדי. בסדרת ציורי נערה מסוף שנות הארבעים, חודרת השפעתם של ציירים סוריאליסטים. הנערה מופיעה בציורים כשהיא לבושה. מבטה קפוא והיא אינה מישירה את עיניה אל הצייר/הצופה. בציור אחד היא אוחזת בחתול באופן שנראה על סף חניקה, ובציור אחר עור פניה וצווארה כמעט מתמזג עם הקיר שמאחוריה.

בציורים הללו קורה משהו מעניין. כפי שטענתי קודם, העומק פסיכולוגי בעבודתו של פרויד אינו נובע רק מחדירה אל נפשן של הדמויות המצויירות, אלא גם מטיבו של המפגש בינן לבין הצייר. ניתן לומר שתהליך כזה מאפיין כל ציור דיוקן, אולם במקרה של פרויד הופך הקשר (או הנתק), למוטיב מרכזי. בציורים המוקדמים המפגש אינו מתקיים חרף הניסיון ליצור אותו, ומה שהציורים מתארים, למעשה, הוא עדות לכשלונו. מקורה של התחושה המטרידה בציורים, אם כן, אינה בהכרח הבעת פניהן או מעשיהן של הדמויות, אלא בידיעה ששתי דמויות שוהות זמן ממושך בחדר אחד, ואינן מסוגלות לתקשר זו עם זו. הציור מתאר את הדממה המעיקה הזו.

פרויד עבד זמן רב על כל ציור, וסיים בממוצע רק חמישה ציורים בשנה. סו טילי, מנהלת חשבונות מלאה מאד שצייר ארבע פעמים בשנות התשעים (אחד הציורים נמכר ב-2008 ב-33.6 מיליון דולר – מחיר שיא ליצירה של אמן חי), סיפרה בראיון כי העבודה על הציור המדובר ארכה תשעה חודשים שבהם הגיעה לסטודיו כמעט מדי יום, כשלשעות הציור הרבות והמתישות קדמה שיחה וארוחת בוקר משותפת. במאמר אחר העוסק בסדרת הדפסים שיצר פרויד (טכניקה שאינה מזוהה עם עבודתו), מסופר כי עמד על כך שהמודלים ישארו בתנוחתם גם כשעבד על הרקע ועל פרטים אחרים בציור. התוצאה לא הייתה מחמיאה, אולם לזכותו של פרויד יאמר שהדבר לא נבע בהכרח מצורתם החיצונית וגילם של הדוגמנים והדוגמניות שישבו מולו, וכי נטייתו של הצייר להתבוננות מדוקדקת ותיאור גופני פרטני הובילה לכך שגם דוגמנים צעירים ורזים העונים על נורמות היופי המקובלות זכו לדיוקנאות מכוערים.

ציוריו של פרויד נתפסים כחסרי רחמים בשל הריאליזם הבלתי מתפשר ואף החודרני שמאפיין אותם, אולם תהיה זו טעות לראות בו צייר של בשר. פרויד פשוט סירב לעשות אידיאליזציה של הגוף האנושי. העליבות המופיעה בציוריו אינה ניכרת רק בגופים המצויירים אלא גם בסביבתם הדלה ולא פחות מכך – באופן בו הדמויות – ביניהן, כאמור, שחקנים ודוגמניות, אספנים, סוחרים אמידים מאד ואפילו המלכה – משתלבות בה. מבחינה זו יש יסוד אקזיסטנציאליסטי בציוריו של פרויד, שראה בנטייה לייפות בני אדם עדות לאובדן היסוד הקיומי והאנושי שבהם – יסוד שביקש להחיות בכל פעם מחדש.