מסירות חציצות

במסורת היהודית אפשר למצוא שני סוגי טבילות. האחת טבילה לשם טהרה, שהופכת את מצבה של  הטובלת (או הטובל)  במונחים הלכתיים-משפטיים  מטמאה לטהורה,  והשניה טבילה סימבולית לשם קדושה. העיסוק האמנותי של נשים דתיות  ביחס לטבילה במקווה  מנכס לא פעם מחדש טבילת קדושה, וכך מכוון לשמר מחד את אקט הטבילה, אך מאידך מציע אותו כאלטרנטיבה המערערת על ההגדרות  טומאה-טהרה ביחס לנידה.

העיסוק במקווה הטהרה בולט מאוד בעשור האחרון בשיח התורני (מנקודת מבט לא ביקורתית), כמו גם בשיח הדתי-פמיניסטי. נוכחותו בתחום האמנות היהודית הפמיניסטית בולטת על רקע העובדה שהוא נעדר בדרך כלל מתצוגות יודאיקה במוזיאונים, אף שהמרחב הזה והמנהגים הקשורים בו הם נושא חשוב ומרכזי בעולם היהדות. בשונה מהעיסוק הרדיקלי יותר בבדי הבדיקה, העיסוק של אמניות במקווה הוא בדרך כלל מפוייס יותר. רבות מהעבודות הללו קשורות למעבר חשוב ומרתק מעיסוק מוצהר בפמיניזם, לעיסוק בפמניניות, מעבר שהופיע כבר בחשיבה ובעשייה הפמיניסטית של שנות התשעים. השלב  הזה אוצר בחובו את העיסוק בפרטי ובאינטימי, לא מנקודת מוצא של חוסר מוביליות חברתית או של חולשה, אלא מנקודת מוצא של כוח, זכות ובחירה.

ג'ניס רובין - תצלום מתוך "פרויקט המקווה"

לענייננו, ההתרסה שבוטאה בעיסוק בבדי הבדיקה מפנה לא פעם מקום למבט אמפתי יותר בהלכות הטהרה, מבט השואב מגישות הרמוניסטיות. כך מוצג אקט הטהרה והרחיצה המשותפת של נשים במקווה גם כחלק מהתפתחותה של מעין “דת נשית” נפרדת במתחם סגור ומוגן מפני חדירה גברית, וללא כל קשר לקיום יחסי המין שהוא מכשיר בתפיסה המסורתית. כל זאת בניגוד לעבודות שבהן מוצג  אקט הטהרה כחוק מגביל או כאמצעי שליטה של גברים בנשים.  ביצירות המפויסות הללו הארוטיקה הדתית שבמקווה מובלטת, והטבילה מוצגת כרגע מפרה וכנגיעה בימי בראשית.

למרבה הפלא המבט האמפתי הזה עלה כבר בסוף שנות השבעים במיצג “Mikva Dreams ” של האמנית האמריקאית מירל לדרמן-יוקליס (Mierele Laderman Ukelese). יוקליס שתפרסמה מאוד בעיסוק שלה במוסדות הזבל העירוניים בניו-יורק, היתה ככל הנראה האמנית הראשונה שעסקה במקווה באופן ישיר. לדברי חוקרת האמנות עדנה קנטורוביץ הרדיקליות של עבודתה של לדרמן-יוקליס מתחדדת בעיקר על רקע השיח ששלט בזמן שנוצרה. לדבריה, בתקופה שבה שלטה יודופוביה, ויהדות נתפסה כדת פטריארכלית וכמרחב לא-פמיניסטי; נשים יהודיות נתפשו כמנותקות מגופן וכמדוכאות-מינית על ידי הלכות נידה. יוקליס, האמנית האורתודוקסית, ערערה על ההנחות  הללו וביקשה לגלות פנים לא מוכרות בעולם יהודי זה. מאוחר יותר, בשנת 1986, הציבה האמנית במוזיאון היהודי בניו-יורק מקווה טהרה שלם.

שרי רוטפרב-מקונן

פרויקט המקווה (“The Mikvah Project”) של ג’ניס רובין הוצג ברחבי ארה”ב מאז שנת 2001 ולאחר מכן ברחבי אירופה. הצילומים שלה הם צילומי תקריב ללא פנים של נשים המדגמנות מול המצלמה במקווה. בנוסף הציגה האמנית פורטרטים של נשים בליווי ציטוטים שלהן בדבר יחסם למקווה. הפורטרטים אינם מגלים את פניהן אך מלמדים משהו ביחס לחייהן. למעשה, העבודות של רובין מציעות מרחב גדול של משמעיות לטקס: מאקט חודשי של טהרה הלכתית ועד הצהרה של זהות יהודית-לסבית.

טהרה מנקודת מבט אוניברסלית עומדת במרכז שתי עבודות של האמנית האמריקאית שרי רוטפרב-מקונן: “Water Rites” הוא מיצב וידאו דוקומנטרי, בו מוצגות נשים שרואינו על יחסם למקווה והמקום שהוא תופס בחייהן. הציטוטים נעים בטווח רחב, תוצר הפנייה למגוון נשים שנע בין חרדיות-שמרניות, לפמיניסטיות ולסביות. סרטה השני “Ocean Avenue” הוא סרט נרטיבי  קצר בשחור לבן המתמקד במשבר רוחני סביב נושא הפוריות.

שולי נחשון הציבה בתערוכה “טבילה” (גלריה גל-און, מקום לאמנות, 2006) עבודה רחבת היקף העוסקת בדימוי הנשי. עבודות הווידאו שלה נוגעות במימד אישי ואינטימי, ובחוויה ראשונית של היווצרות הגוף במרחב של מים. הטבילה נבחנת כאן כחלק מתהליך טהרה, טרנספורמציה וחיבור אל עולם טקסי-פולחני, ולמסורת של יהודי המזרח. יצירתה מתקשרת לריטואליות של אמנות נשים פרמורמית ואמנות גוף מהעבר, אלה שנתנו משנה תוקף להבנת האמנות כריטואל. כך גם  ורדה פולק-סאם, חקרה את הנושא  והציגה בספרה “בית הסתרים: סודות מן המקווה” (2005) צילומים  מהמקווה.

באופן אחר הנושא עולה בעבודות של רות קסטנבאום-בן-דוב שציירה אשה טובלת במקווה. לדברי האמנית הציור הזה בודק גבולות ואת האפשרות לצייר גוף עירום בהקשר יהודי-דתי; האם אפשר לעשות זאת באופן שאינו נוגד את דיני הצניעות המקובלים?
“ליל מצווה”  של רות שרייבר עומד על הקשר  שבין השבת למצוות ה”עונה” המחייבת את הגבר לספק את מאוויה המיניים של אשתו. יחסי מין נתפסים בהלכה  כ”עונג שבת”. במסגרת זו עומדת שרייבר על תיחום ומשטור המיניות, והלחץ שאלה יכולים לגרום לאשה. שרייבר: “לאחר שכל צרכי השבת מוכנים ולאחר יגיעה וטורח לא מבוטלים, מגיע הזמן לקיום המצווה הלא מדוברת הזאת. עבודתי מכוונת לתת נוכחות לאג’נדה הסמויה של ערב שבת”.

רות קסטנאום בן-דב - ציור

עבודת הווידאו  “כשר, כשר, כשר” (איזכור לקריאתה של הבלנית לאחר סיום הטבילה תחת השגחתה הצמודה) של שרייבר מזכירה את העבודה איקונית
Artist Must Be Beautiful”  “Art Must Be Beautiful, (1975) של אמנית המיצג הסרבית מרינה אברמוביץ. אברמוביץ מופיעה בעבודה הזו מסרקת את שערה כשהיא חוזרת על המשפט. העבודה פורשה בדרך כלל כביקורת על הבניות דכאניות של החברה ביחס ליצוגה ומראה של האשה. בצורה דומה שרייבר מופיעה בעבודה כשהיא מכינה עצמה לטבילה. היא מנקה עצמה ומסירה מעליה את כל ה”חציצות” –  שכבות שכבות של חיצוניות (פאה, תכשיטים, איפור, בגדים וכו’), ולאחר מכן היא  מחזירה אותם כפי שהיו –  עונדת, מצטבעת ומתלבשת עד אשר אין זכר לטקסט האינטימי שעברה.  בלחש העבודה  כאילו שואלת האם באמת משהו השתנה במקווה?

עבודותיה של עינב עוזיאל עוסקות בתכנים פמיניסטיים ובטקסים דתיים יהודיים, ובעיקר בסוגיית המקווה. עוזיאל: “אני שואבת את ההשראה לעבודותי מחיי האישיים עקב חזרתו בתשובה של בן זוגי”. כשהיא לפעמים מתעמתת ולעיתים מתחברת, יוצקת עוזיאל תכנים מופשטים לצורות וסמלים המקיימים מפגש עם הצופה.

בשנת 2001 הציגה אורית פרייליך – מעצבת אופנה הפועלת בעולם האמנות – את המיצב “גזירה שווה – גִזרה שווה”. בחלל התחתון של גלריה רוזנפלד בתל-אביב, צפו מינֵי שטריימלים במעין מקווה. ההכלאה בין פרווה המשמשת לאובייקט המזוהה כשטריימל, שנוצר אצל פרייליך מקופסאות של כובעים, לצורה אינטימית נשית של גרביון (ואביזרי אופנה נשים אחרים), יצרה אובייקט המציע שתי זוויות מגדריות בו בזמן, ומסווה מתח ארוטי במעטה אינטנסיבי של צניעות. סימון הגובה על הקיר מקביל בין שיעורי המים המחויבים למקווה כשר ובין מידות שמוצפנות בגרביוני הנשים ומתאימות למידות הגובה והרוחב של הלובשת. מידות אלה אינן רק כורח המציאות, אלא גם מייצרות מציאות. “בלובשנו את הבגד במידת S , גם מידותינו ומראנו יותאמו אליו”, אומרת האמנית. בכניסה לגלריה נתלו שלוש יצירות בחלון, ההופך כך למעין חלון ראווה של חנות בגדים. עבודות אלה – חלק מהסדרה “הבלניות” – מתייחסות לנשים הבודקות את הטובלות במקווה לפני הטבילה ומאשרות את טבילתן בסופה, ויוצרות הקבלה בין תווי תקן חברתיים לתווי תקן הלכתיים-דתיים.

אורית פרייליך