טעון תיקון

יחסי אדם וטבע הם נושא אקוטי בעולם המכלה את עצמו. זהו תחום חשוב שגם אם הדיון המצטבר בו עשוי להפוך אותו לנדוש, ראוי לעסוק בו שוב ושוב. אני נזכר בדברי הרמח”ל (משה חיים לוצאטו, רב, מקובל, סופר ומשורר איטלקי שפעל במאה ה-18) בהקדמה לספרו הנפלא “מסילת ישרים”: “החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני אדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול”.

התערוכה “ירוק עד” המוצגת כעת בבית אבי חי בירושלים, ממשיכה לעסוק בנושא שעלה גם בתערוכה קודמת שהוצגה במקום (“שירת האגם”, שאצר גיא רז). “שירת האגם” היתה תערוכה מעוצבת להפליא שעסקה בטבע, ובעיקר בהתערבותו האגרסיבית של האדם  בו. התערוכה הנוכחית תוקפת נושא דומה מכיוונים שונים: האסתטי, המיתי, הפוליטי וההיסטורי.

עבודה של יהודית מצקל, מתוך התערוכה

תימות ודימויים שונים חוזרים בתערוכה. כך, לאורה חשין, אריאן ליטמן, שמואל מסוט ויהודית מצקל מציגים דימויים של טבע פגוע ובעיקר עצים עקורים, פצועים ושרופים; יוסי למל, חיים מאור ולאה תורן מאזכרים צבעי הסוואה; למל, חשין ומסוט גם עוסקים בפרוטרוט בצמח הצבר על הקונוטציות הישראליות והפוליטיות שלו. חיבורים בין עולם הטבע לגוף האדם ונספחיו עולים בעבודות של אבישי אייל, מירית כהן כספי, שרון בלבן, חיה גרץ רן, יוסי למל ומישל קישקה, והם מזכירים את התובנה המקראית העתיקה “כי האדם עץ השדה” (דברים כ’, י”ט), שממנה נגזר הציווי המקראי “לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן” (שם).

עבודות שונות בתערוכה עושות שימוש בהיברידיקה שבין אדם לטבע וביחסי טבע-תרבות: מטה אהרון שפרח (במדבר י”ז, כ”ב-כ”ד) מופיע כמוטיב איקונוגרפי חוזר באמנות היהודית. אצל מירית כהן כספי, המטה ש”קם לתחיה” מומר לאת חפירה שנבט, ובניגוד למוטיב העתיק, אצלה מתאחדים כוחות ההרס והבניה, הדחיה והאישור. כרזה של יוסי למל  מציגה צורת לב אנושי מורכב משיח וקוצי צבר. רקע השמים והעננים מאזכר את הכרזה המפורסמת שיצר דוד טרטקובר לשנת השלושים למדינת ישראל.  על רקע השמים בכרזה המפורסמת של טרטקובר הופיעה המילה “שלום”. ה”שלום” של טרטקובר הומר אצל למל בלב צבר קוצני היוצק לעבודה משמעות ביקורתית חדה וקשה. אגב, דומני שבתערוכה בשם “ירוק עד”, במיוחד כאשר רבות מהעבודות המוצגות בה הן פוליטיות להפליא, ראוי היה שהמושג “קו ירוק” יוזכר.

העבודות מסדרת “גולם” של יהודית מצקל אינן מתרכזות בגולם אלא דווקא במעגל (“יש לנו גולם במעגל”). שני תצלומי מעגלים  מהסדרה מוצגים בתערוכה, האחד ירוק וחובק בתוכו זרעים, והשני שחור וכולל עצים שהתפחמו. כמו עבודות נוספות בתערוכה (ובמיוחד הצילום היפה של אריאן ליטמן שבו נראים עצים שרופים וצלליותיהם על הקרקע החשופה), העבודה נוצרה בעקבות השריפה בכרמל.

לאה תורן - מתוך התערוכה

במיצב “דם המכבים” של לאה תורן מופיעה דמות אישה המכוסה בבגד הצבוע בצבעי הסוואה שמזכיר קצת את הלבוש של דמויות נשים מקראיות בתחריטים של גוסטב דורה הצרפתי. דומה שעולים כאן ההקשרים המורכבים שבין גבורה לנשיות, ובין הסוואה לזיכרון בדמות הפאם-פאטל האוחזת ראש כרות או אשה האוחזת כד מים שהומר כאן בקסדת לוחם “פורחת” (אך הפרחים שבה אינם פרחי “דם המכבים”).

השתתת התערוכה על תמות ודימויים חוזרים מצליחה להיחלץ באופן מעניין מדידקטיות שיכולה היתה להיות בעוכריה, וגם הדימויים החוזרים על עצמם באופנים שונים מפרים זה את זה. ובכל זאת, התערוכה כמכלול יוצרת תחושה של מקבץ שסך חלקיו גדול מהשלם, והמכלול לא מייצר אמירה או חוויה חדשה מעבר לידוע ולמקובל. התערוכה הזאת אינה “מרגיזה”, “משדדת” או “מטלטלת”, אולי  גם לא כיוונה לכך. אם להשתמש במונחים מתחום הבניה אפשר לומר שחומרי התערוכה מזכירים תערובת משובחת שאמנם רכיביה מצליחים לייצר את הלכידות הדרושה לקבלת שלד חזק, אבל המבנה  שנוצר אינו עולה לכדי צורה חדשה ומעניינת או מבע מאתגר. במרחב כזה אפילו העבודות הפוליטיות המובהקות שמוצגות בתערוכה, נבלעות ומקבלות מבע לא רדיקלי.  רוח זו מתאימה מאוד למוסדות המבקשים לפעול בתוך הזרם המרכזי. גם אם הדבר אינו בא לידי ביטוי בתחושה העצמית של מוסדות מעין אלה, הם זוכים לעיתים לחיבוק ואהדה מכל הכיוונים, אך משלמים על כך לא פעם בחוסר איתגור ולפעמים אף בפשטנות מסויימת. מצד שני דווקא המוסדות הללו הם שזוכים להביא למודעות הקהל הרחב נושאים שאחרת היו נחלתם של פעילים טהרניים שקולם נשאר בשוליים.

מירית כהן כספי

ככותב קבוע באתר בית אבי חי וכמי שמעריך מאוד את המפעל המבורך הזה ואת העוסקים בו ארשה לעצמי עוד כמה מילות ביקורת. לאחר סדרת תערוכות משובחות שאצר במקום במשך כמה שנים גדעון עפרת, נפתחה הגלריה של בית אבי חי לתערוכות קבוצתיות שיאצרו אוצרים שונים. זו מגמה ברוכה.  בית אבי חי מצהיר על עצמו כמקום המכוון ללקט ולחשוף את הקולות הנשמעים בציבור הישראלי-יהודי, ולאפשר להם להשפיע על החברה והתרבות בישראל, אך כדאי שיכרה אוזנו גם לשוליים הקשיים וייצר מבט נרחב שיטרוד מעט את מנוחתו של הצופה. תכנים שמייצר מוסד אינם בהכרח תולדה או שיקוף של המבנה הארכיטקטוני בו הוא יושב, ואף על פי כן אומר (לפחות באופן מטפורי) שמסופקני אם מתוך בניין שעיצובו הארכיטקטוני הוא כשל מבצר תחום בחומה  שרק “חרירי ירי” מחברים אותו למרחב הציבורי (ודומה שבתכנונו נשכחה הנחיית רבותינו: “יהי ביתך פתוח לרווחה”), יכולה לצאת אמירה מאתגרת או מרחיבה. אם המוסד רוצה להשתתף בשיח האמנות ראוי שגם יפתח לרפלקסיה ולביקורת.

מעבר לתערוכות סלון יפות ומעוצבות ראוי שהמוסד יכוון גם למלא  את החסך הניכר בבמות ניסיוניות שלוקחות סיכונים ומבקשות לחשוף ולאתגר באמצעות האמנות. לא כולם יאהבו תערוכת כאלה, אבל עשיה כזאת עשויה לתרום תרומה משמעותית ל”תיקון עולם”. במבט היסטורי, עשייה כזאת עשויה להתברר כתמורה ראויה לכספים הרבים המושקעים במפעל המבורך הזה.

“ירוק עד”, בית אבי חי, ירושלים
אוצרת: עיינה פרידמן

תודה לאיילת פינסקי ולצחי מזומן