אמנות כמייצרת קהילות

בשנים האחרונות “פלשו” לתיבת התצוגה האמנותית קולות ודימויים של מי שזכו לכינוי המכליל – “הקהילה”. אמנם, מאז ומעולם, הציגו קהילות את מרכולתן האמנותית במסגרת הגלריה והמוזיאון, אך השימוש העדכני במושג זה אינו מכוון אליהן. במשמעותו הרווחת, הפך המושג לשם קוד המסמן קהילה מוחלשת. וכטבעם של מושגים, זכה האחרון לסימונים מפחיתי ערך המבחינים אותו משדה האמנות העכשווית, כמו במקרים של ה-“Conversational art” ,”Pedagogical art” ,”Dialogical art” ועוד. בוודאי שהדיאלוג, הפדגוגיה והשיחה אינם נחותים כשלעצמם, אלא שביחס למילון המונחים האמנותי, הם מצויים בשולי השיח.

הרוח הקהילתית לא פסחה גם על אתרי התצוגה הקונבנציונאליים. בהציען אמנות השייכת לקהילות שייצוגם האמנותי לוקה בחסר, התניידו תצוגות אלו בין אתרים יומיומיים שונים. מרביתם מאופיינים בארעיות מתריסה, ובמרחב “אנטי-מרחבי” בעליל, כמו במקרה של השיחות שהתקיימו במכוניות שהוצבו במגרש חנייה בקליפורניה (The roof is on fire, 1994), האוטובוסים שנעו ברחבי אירלנד (Kings of the road, 2002) ומפגשים על ספינות ששטו באגם בציריך (Intervention to aid drug addicted woman, 1994). הדוגמאות הישראליות המוכרות כוללות את המסע של גיא ברילר ורונן אידלמן, את פרויקט “אקס טריטוריה” של מעין אמיר ורותי סלע ועוד. שיטות הייצוג החליפיות הניבו גם פרקטיקות חינוכיות ייחודיות המתרקמות במסגרת שיחות בלתי פורמאליות, ארוחות משותפות והקרנת סרטים, וזאת כחלק מהתערבויות בקונפליקטים ובמתחים מסוגים שונים. כל אלו חתרו להציף שיחים ודימויים מושתקים, ובד בבד לחולל שינויי עומק במערכת היחסים המסורתית שבין האמן לקהלו. ניקולא בורדייה אף תבע עבור פלטפורמות ייחודיות אלו את המונח Relational Aesthetics, המתאר מרחבי שיח המאפשרים את כינונם של יחסים חברתיים מורכבים. במקרה של האירועים שהוזכרו, מדובר בפעולה אמנותית בה נטלו חלק אמנים, חברי קהילה, אנשי מחקר, נציגי ממסד ומקבלי החלטות, אשר עסקו יחד בסוגיות בוערות (סחר בנשים, מתחים על רקע אתני, צריכת סמים בקרב בני נוער ועוד), באמצעות התיווך האמנותי.

ילדי כתה אחת מבית הספר הממלכתי דתי “נר עציון” בפתח תקווה, שכל תלמידיו, למעט אחד, נמנים על קהילת יוצאי אתיופיה בישראל, יצרו פרויקט מן הסוג הזה העונה לשם “אורות מציון”. כבר בשמו של הפרויקט נרמז הפער בין “ציון” – הארץ המובטחת, “Zion” המופיעה חדשות לבקרים בשירי להקות הרגאיי שהיו לתרבות המתריסה שאמצו צעירי הקהילה, ובין ציון והציונות כרעיון וכממשות – אליהם ביקש הפרויקט להתייחס.

הפרויקט התקיים לסירוגין בבית הספר בו לומדים הילדים ובאגף של מוזיאון פתח תקווה, וכמו באירועים דומים אחרים, גם הפעם נערך שיתוף פעולה בין סטודנטים, אמנים ותלמידים במסגרת סדנאות יצירה שונות, אשר ביקשו להקשיב לתלמידי הכיתה אשר קולה לא נשמע, גם כשה”גטו” בו היא לומדת עלה לכותרות.

סדנאות מסוג זה נוטות למתוח קו ישר בין פעולות בחומר ובין נרטיבים, רגשות וזיכרונות. למרות שהנחה זו, שכבר הפכה לאקסיומה ולקלישאה, מחייבת בחינה מחקרית מעמיקה, ולמרות שאין ספק כי אין בכוחה של האמנות בישראל לחולל שינויים חברתיים מבניים, המפגש כשלעצמו היה בעל ערך עבור כל מי שנטל בו חלק. אך למה בעצם שנאמין לקביעה זו? מה מבטיח לנו שאותו Relational Aesthetics, קרי: עצם המפגש עצמו, הוא-הוא הפתרון, או לפחות ראשיתו?

דומה כי חוויית המפגש, ממש כמו התהליכים האמנותיים ה”אלכימיים” – חימום, התכה, מריחה, צביעה, ליטוש וליפוף – פועלת את פעולתה גם על בני האדם שהתקבצו בכדי ליצור יחד. הכוח, כך נראה, אינו מצוי דווקא באובייקטים הממשיים שמניב התהליך, כי אם בעצם קיומו כמפגן חברתי משותף. האלכימיה של הגוף ושל הנפש: זו שפוגשת, מדברת, גוזרת ומדביקה וזו שמערבת עובדי עירייה ומוזיאון, תלמידים וסטודנטים, מורים ומרצים, שחורים ולבנים, היא תמיד גם המסע אך בפירוש גם התוצר. גם על קביעה זו נאמר כבר לא מעט, שכן “תיאוריות המגע” הואשמה על ידי מבקריה לכל הפחות בנאיביות. המפגש, כך המבקרים, הוא אכן תנאי הכרחי, אך הוא גם תנאי מינימאלי, מינימאלי מדי, שאינו מבטיח שינוי עמוק.

אז למה בכל זאת? מדוע לקיים אירועי אמנות ב”קהילה”, או לחילופין, לגרור את ה”קהילה” אל המוזיאון?
אולי כיוון שבמיצב אחד נתלו על הקיר מעין הדפסים של שטרות כסף בהן נשתלו בבואות הילדים, שטרות שהזכירו בצורתם האסתטית מזכרות שהובאו מאפריקה, ואשר הופיעו כאובייקטים במיצב פיסולי אחר. או עבודת הוידיאו המתעדת גרסה פוסט-ציונית ופוסט-חקלאית של הצגת הילדים “אליעזר והגזר”. או עבודת הקיר הגדולה העשויה פלסטלינה המשתרעת על פני 6 מטרים, אשר מתכתבת באמצעות אופייה המופשט עם צורות התצוגה המאפיינות קירות לימוד, אך תחת הגדרתו כאידיאולוגי או כ”נושאי” הוא מהווה בלילה של כפות ידיים המסרבות לכל המשגה או תכתיב. אולי בכל זאת יש בכל אלה, כמו גם באירוע שהתקיים במוזיאון, בנאומים, בבנות המקהלה עם הווסטים הוורודים, בשיחות, בהתרגשות ובתזמורת, כדי ליצור, ולוּ לרגע, חריגה חגיגית מהמציאות. חריגה אשר תמשיך להדהד כהצעה אמנותית-חינוכית לפחות למשך פרק הזמן בו תוצג התערוכה, ואשר בדומה להגדרה שהציע רנסייר, תייצר תהליך של becoming, קרי: של “להפוך  לקהילה”.

התערוכה “אורות מציון” היא פרויקט שיזמה והובילה אורית חסון ולדר בשיתוף עם סטודנטים לאמנות במדרשה לאמנות והמחלקה לחינוך במוזיאון פתח תקווה לאמנות.