זהותו של ראש המוסד

במהלך השנה-שנתיים הקרובות עומדים המוזיאונים המרכזיים בישראל לעבור תהליך מרתק של שינוי פרסונאלי של העומדים בראשם. הדור הוותיק של האוצרים הראשיים והבכירים עומד לסיים את תפקידו, ונדמה כי זהו זמן מתאים לבחון את המודלים השונים שבהם פועלים המוזיאונים המרכזיים בארץ וכיצד הבחירה בזהות העומד בראשם קובעת הלכה למעשה את תפקידם ותיפקודם בשדה התרבות.

הסוגיה המרכזית בפעילותו של כל מוזיאון היא שאלת החזון ומוקדי הפעילות הממשית בשטח וכיצד אלה מבטאים את חזונו של כל מוזיאון ומוזיאון. הבחירה בזהות העומד בראש המוסד כפופה להגדרת החזון של המוסד, כאשר סוגיות אופי הניהול נסובות בעיקר על טיב היחסים בין הניהול האמנותי ובין הניהול האדמיניסטרטיבי.

אורח המחשבה וההתנהלות של  אנשים בתחום האמנות והתרבות שונה לעיתים קרובות מן האופי המצופה מאנשים בעלי אוריינטציה ניהולית-אדמיניטסרטיבית הנחשבת כבסיס לפעילות מקובלת במוסדות ציבור. אורח מחשבה זה מציב אתגר וקושי בשילוב בין שתי הפונקציות והמיומנויות הנדרשות ממנהל מוסד התרבות. כאיש יצירה, נדרש המנהל למחשבה החורגת מהמקובל, לפתוח אופקים חדשים ולבחון בעין ביקורתית את המציאות. איש האדמיניסטרציה, לעומת זאת, נדרש לפעול על פי כללים וסטנדרטים ניהוליים. כך מתקיימים זה לצד זה שני דפוסי מחשבה והתנהלות שונים, שרק לעיתים נדירות מתקיימים באדם אחד.

הבחירה באופי האדם וברקע ממנו בא לניהול מוסד התרבות, מהווה למעשה גם בחירה בחזון שלקראתו שואף המוסד לצעוד. מוסדות הבוחרים להציב בראשם איש אמנות ותרבות מכוונים לקהל צרכני התרבות, מתוך הבנה כי נטיות הלב והמיומנויות המרכזיות של אותו אדם מצויות בתחום הספציפי. חבר נאמנים הבוחר, לעומת זאת, באיש אדמיניסטרציה, כלכלה או חשבות, בוחר מתוך ראייה כי הכיוונים האדמיניסטרטיביים הם אלה שאמורים להוביל את המוסד למימוש החזון שלו בשנים הבאות.

מוסדות מרכזיים לאמנות ותרבות ניצבים אם כן, בפני דילמה מהותית: כיצד יוצרים את הזיקה והשילוב הנכון בין יכולות ונטיות אמנותיות-תרבותיות ובין אלה הדורשות מנהל תקין, פרו-אקטיבי ומשפר תפקודים יומיומיים לצד אלה ארוכי-הטווח. הדילמה בתחום מוסדות האמנות ובראשם המוזיאונים משמעותית במיוחד. בתיאטרון הישראלי, שבו נתקלים שוב ושוב בדילמה דומה, נבחר לרוב הכיוון האמנותי-תרבותי: בראש מרבית המוסדות עומדים אנשי יצירה שעשו הסבה לתחום הניהול. יוצא מן הכלל הוא תיאטרון הבימה המובל על ידי מנהלים שאינם בעלי רקע אמנותי, וזו כנראה אחת הבעיות המרכזיות שלו בדשדוש התרבותי שהוא מציג, לצד קשיים מתמשכים בתחום האדמיניסטרטיבי, שאף הם אינם נפתרים.

שלושת המוזיאונים המרכזיים בארץ: מוזיאון ישראל, ירושלים, מוזיאון תל אביב לאמנות ומוזיאון חיפה מציגים שלוש חלופות מעניינות לבחינת הנושא. מוזיאון ישראל מונהג על ידי מנהל שבא מתחום האמנות אך עסק בעיקר בתחום ניהול האמנות, כשלצידו צוות חזק של אוצרים מקצועיים; בראשו של מוזיאון תל אביב עומד איש מחקר של תולדות האמנות, שתחתיו איש מינהל וצוות אוצרות ואילו במוזיאון חיפה העומד בראש הפירמידה איש מינהל שתחתיו אוצר ראשי, המוחלף לעיתים קרובות. אופיו של כל אחד מן המוזיאונים הללו מעוצב, לפיכך, בהתאם לעומד בראשו, המייצג במידה רבה את הכוונות של חבר הנאמנים, ויותר מכך את זה של מועצת המנהלים, שאמונה על הפיקוח על פעולותיו של המנהל.

מתוך בחינה איכותית של התוצאות התרבותיות שמציגים מוסדות אלה, לצד בחינה של התדמית הציבורית של כל אחד מהם, עולות מסקנות מרתקות. מוזיאון ישראל, שבראשו מנהל בינלאומי ומרבית חברי המועצה שלו הם לא ישראלים, יצר בעקבות ההתחדשות מוזיאון בינלאומי שנחשב היום לאחד המובילים בעולם. הוא מציג איכויות תצוגה מרשימות המתבססות על האוספים הרחבים שלו, כראוי למוזיאון לאומי (גם אם אינו מוגדר ככזה). הפן האמנותי, גם אם שמרני במידה רבה, מדגיש איכויות גלובליות מבלי להזניח את  המקומיות. לצד היותו המוזיאון האנציקלופדיסטי המוביל בארץ העוסק בספקטרום רחב של נושאים, הוא מושפע פחות מהלכי-הרוח המקומיים ושומר במידה רבה על ריחוק מהשדה, שרובו ככולו פועל בתל אביב.

מוזיאון תל אביב, שמוגדר מוזיאון לאמנות, הוא המוביל והתוסס ביותר בשדה. גם הוא מציב רף גבוה של איכויות מקצועיות ומצליח לקדם את היצירה הישראלית להכרה בינלאומית. הנטייה המחקרית של העומד בראשו והריכוזיות הרבה שלו מכוונים לאמנות שרובה מוכרת וממסדית ופחות צעירה, כשמידי פעם מועלות תערוכות חריגות ומסקרנות. הרוח הגבית של עשרות גלריות לאמנות עכשווית מאפשרת למוזיאון ריחוק זה ובחינה מושהית של הנעשה בשטח. למרות זאת, מצליח המוזיאון להוביל סדר יום תרבותי בשל היותו המרכז העיקרי עבור רבים מהעוסקים ומתעניינים בתחום האמנות.

מוזיאון חיפה, שבו לאמירה האמנותית אין גיבוי ממשי, מתקשה להצליח ולגבש לעצמו קו או חזון, האוצרים מתחלפים לעיתים קרובות יחסית, עוד לפני שהקו שהם מציעים מבשיל, ולכן השפעתו על השדה פחותה. (אין להתעלם גם מהיבטים כלכליים שגם הם בעלי השפעה על יכולת המימוש של החזון האמנותי).

אם נצרף לסקירה מוזיאונים בינוניים, ניכר בברור, כי מוסדות שבראשם עומד איש מתוך התחום, או לפחות כזה שיש לו רקע מהותי בתחום התרבות והאמנות, מצליחים לגבש את אופיו של המוסד והוא מתחיל להיות מזוהה כמרכז כוח, השפעה ונוכחות משמעותית. זיהוי זה מחזק את העומד בראשו של המוסד כשחקן מרכזי ובעל השפעה, המושך אחריו קבוצת מתעניינים, אבל בהמשך הוא גם מחזק את המוסד שבראשו הוא עומד, בלי קשר למרחק הגיאוגרפי ממרכז הארץ.

במוסדות המנוהלים על ידי אנשי אדמיניסטרציה, לרוב אין הקהל מצליח לזהות את הכיוונים התרבותיים. אזי מתקיים ניהול של מוסד שכוונותיו אינן נהירות לציבור הרחב והוא לרוב עובד בקווים שניתן להגדירם כ”מזוגזגים”. זיגזג זה מקשה לזהות את התרומה הייחודית של אותו מוסד לתרבות בכללה בשל פעולותיו האקראיות. הבחנה זו מעלה את סוגיית הבחינה של משמעותו של מוסד תרבותי ומהי מידת תרומתו לשדה הספציפי ולמערך התרבותי הכולל בארץ.
מורכבות המערך המוזיאלי של ימינו מחייבת היכרות ויכולת למידה מעמיקה של תחומים רבים, שעיקרה מבוססת על התנסות בשטח. ראשית, הגדרת החזון והמטרות התרבותיות של המוסד: באיזה שדה שואפת ההנהלה לפעול וכיצד היא רוצה להשפיע ולעצב את הסביבה התרבותית. מהו המיקום בשדה המקומי או הבינלאומי וכיצד משיגים מטרות אלה. האם יש חשיבות לשימור העבר, או שמא אין לו משמעות בקידום סדר היום העכשווי. קביעת החזון ויכולת הראייה העתידית שלו, על ידי המנהל שצריך לגייס את תמיכת ההנהלה המורחבת והן מצד הציבור הרחב מהותיים לאופן ההתנהלות לאורך שנים.

לצד היבטים רעיוניים ותיאורטיים קיימות הסוגיות האדמיניסטרטיביות: התנהלות מול הממסד העירוני והממשלתי על משרדיו השונים, התמודדות עם סוגיות מורכבות של ניהול כוח אדם פנים מוסדי ותקציבי התפעול, ובראש ובראשונה יכולת גיוס התקציבים מתורמים למימוש החזון והחלומות האמנותיים. מורכבות זו, המבוססת על דיסציפלינות רבות מחייבת התמודדות אישית ומערכתית כאחד. אין אדם שיכול להכיל את כל היכולות בצורה אופטימאלית, אך הבחירה של העומד בראש מצביעה על הכיוון ועל הדגשים שבהם בוחרת ההנהלה. הנוסחה הבטוחה, לכאורה, של ניהול אדמיניסטרטיבי או ניהול אמנותי המחפש את הדרכים הטובות ביותר לביטוי החזון של המוסד כמוסד תרבות.

ללא ספק, במוסד תרבות ואמנות אשר שואף ליצור קו יציב ולהוות מוקד השפעה משמעותי לאורך זמן, המודל האופטימאלי הוא כזה, שבראשו עומד איש תרבות ואמנות, איש יצירה וחזון, ומתחתיו פועל איש מינהל בעל אוריינטציה ניהולית וכלכלית בעל זיקה לתחום התרבות/אמנות. שני אלה צריכים לעבוד בסינרגיה, מתוך הבנה של האתגרים העומדים בפני כל אחד מהם, על מנת להוביל את המוסד במגמת הצלחה.