פיקוח נפש

מאלמו, שבדיה. מינוס שש מעלות. בשש בערב חושך מוחלט בחוץ. Enough about you הפרפורמנס של עינת עמיר שהופק בחלל המקומי “לילית”, רץ משך שלושה ערבים ברציפות. אני מגיעה בערב השני, ומייד מושלכת לתוך הסיטואציה האינטנסיבית שבה מתח מיני בלתי פוסק מהדהד בעקביות. בזכות פתיחות מינית מתקדמת, בשבדיה, להבדיל ממחוזותינו, יחסים חד מיניים הם ב א מ ת עניין שבשגרה. כל אחד הוא אובייקט מיני, כל הזמן. כל דבר הוא בגדר “שלא מן הנמנע”.

כל החמימות הפיזית הזו באה בניגוד מוחלט למזג האוויר הבלתי נסבל ששורר בחוץ. המקומיים לא מעשנים פה, לטעמי בעיקר בגלל מזג האוויר. זה פשוט לא אנושי לצאת החוצה לסיגריה. עיר תעשייתית, שוממת, בשש בערב אין אדם ברחובות (מינוס שש אמרנו) אבל בפנים – אנרגיות מיניות גבוהות מאוד, העניין הזה יוצר מצב של חוסר שקט תמידי והופכי לחלוטין למציאות הפיזית המשמימה במקום.

לילית הוא חלל לאמנות הפרפורמנס, בלבד. אין כלום על הקירות. במקום מוצג מיצג חדש פעם בחודשיים בערך, ובשארית הזמן הוא סגור. הפעילות נתמכת על ידי קרנות ממשלתיות. פטר ואלין הם זוג אמנים שהקימו את החלל ומפעילים אותו. הם בונים ומקימים בעצמם את התפאורה הדרושה לכל מיצג, עובדים עם האמן על הקונספט לאורכו של  התהליך, מפעילים את החלל במשך כמה ימים ולאחר מכן פונים לחולל יצירה מופלאה אחרת. מטרתם היא “להגשים חלומות של אמני מיצג לעבודה בקנה מידה גדול – שלא היה מתאפשר במקום אחר עקב מגבלות תקציב וזמן”. המקום נולד כחלל לתיאטרון אוונגרד אבל גם אז העבודות היו ברוח התיאטרון החופשי THEATRE LIBRE של אנדרה אנטואן, בו התקיים מצב אינטימי יחסית בין המופיע לקהל. בחלוף הזמן העבודות כללו יותר סאונד, כוריאוגרפיה והשתתפות הקהל הפכה להיות מוטיב מרכזי. אז הם החליטו להסב את המקום ולמקד אותוב באופן ייחודי במיצג. כך הוא פועל מזה ארבע שנים ומתפקד כאחד מחללי המיצג האוונגרדים והמעניינים באירופה, בו יצירות מלוות בחשיבה מחקרית ומתועדות לאתר החלל ולקטלוג המלווה את הפעילות האמנותית.

עינת עמיר - מתוך המיצג Enough about you. כל התצלומים: אלין לונדגרן

הצופים נכנסים למבואה סמוקי פנים ואדומי לחיים מהקור הסיבירי הזה. מעל מחצית המגיעים הם זוגות חד מיניים. במבואה משאירים מעילים ונכנסים לתור אורכי שלא ניתן לראות ממנו את החלל העבודה. לאחר העמידה בתור, קבוצת הצופים הממתינים מובלת אל תוך החלל על ידי שני שחקנים, בחור ובחורה לבושים בחליפות שחורות. הכניסה מסמאת עיניים, אור פלורצנטי לבן מציף את החלל המלבני, כל החלל צבוע בלבן בוהק, ומן הרצפה כמו צומחים חמישה תאים מלבניים לבנים בגודל של תאי טלפון. התאים מסודרים כך שמאף תא לא ניתן לראות מה מתרחש בתאים האחרים. ישנם שני תאים מקבילים בשורה האחורית, תא אחד אמצעי בשורה האמצעית ושניים בקדמת החלל שאינם ניצבים בקו מקביל. חזיתו של כל תא היא קיר שקוף, ושלוש דפנותיו האחרות הן קירות לבנים אטומים. בתוך כל תא רמקול מוסתר שאינו נראה אלא רק נשמע במפתיע ברגע התחלת הסאונד.

הקהל מונחה להיצמד לקיר בשורה כאשר מולו ניצבים חמשת התאים. שני השחקנים, חמורי סבר ועם פני פוקר, בוחנים ברצינות תהומית את הצופים המשתוממים. “Would you follow me please”, הם פונים לצופה נבחר. כך נעשית הפנייה ואט אט מוכנסים עשרה משתתפים בזוגות זוגות לתוך חמשת התאים. הבחירה הטרוגנית למדי, בחינת מין וגיל. לא מעט גברים בני 60 ומעלה נמצאים במקום, חבורות של היפסטרים צעירים, זוגות של לסביות וגם הורים וילדים (מגיל ההתבגרות). הקהל שאופציית ההשתתפות לא הוצעה לו עומד שגבו אל הקיר צופה בחמשת התאים שלפניו. אין ביכולתו לשמוע מה נאמר בתוך התאים אלא רק לצפות בדינמיקה המתרחשת בהם.

בתוך כל תא כעת נמצאים שני זרים מוחלטים, במרחק נגיעה. הם יכולים רק לראות את הקהל שעומד מולם, ומתבונן בהם ובשאר התאים. כעבור רגע בוקע קול אישה מהרמקול המוסתר, הטקסט באנגלית. שלום, יש לכם 20 שניות לומר את שמכם זה לזה, מכאן ממשיך קול האישה בסדרה של מטלות וורבליות ופיזיות לשני משתתפים. ספרו זה לזה מה עיסוקכם, יש לכם x שניות. הצליבו את ידיכם על חזכם, ספרו זה לזה מתי בפעם האחרונה בכיתם, יש לכם x שניות. ספרו זה לזה על ספר או סרט נפלא שראיתם/קראתם לאחרונה, יש לכם x שניות. התקדמו צעד זה לקראת זה (פעולה זו היא הראשונה בסדרת מטלות המבנות מרחב פיזי אינטימי בין שני המשתתפים בתא, ומעמידה את שניהם במרחק קרוב עד כדי הרחת הבל הפה). ריקדו כאילו אף אחד לא צופה (להזכיר, ממול עומד הקהל הצופה, שאינו רק בוחן את תנועת המשתתפים אלא ער כל הזמן לדינמיקה הזוגית המתפתחת בין השניים, בין אם מדובר בבחורה בת 15 ומבוגר בן 60, או שני גברים בגיל העמידה שרק נפגשו, או למשל אנוכי, בחורה צעירה, ואישה דנית, לסבית בשנות ה-40 שלה שבת הזוג שלה עומדת וצופה בנו בקהל), עכשיו, נשקו זה את זה כאילו הייתם נאהבים.

מטלה זו מטעינה את הסיטואציה האינטנסיבית באנרגיות מיניות ברורות, המתעצמות לאור המצב התרבותי ההתחלתי שתיארתי קודם. רקע גיאוגרפי תרבותי הוא מרכיב מעניין בעבודה והיה מרתק לראות כיצד קהלים במקומות שונים בעולם היו מגיבים לסיטואציה החמימה אך פולשנית הזו. מטלה זו גם מאשררת את עיסוק העבודה במרחבים פרטיים, שאינם רק מנטלים, ואינם רק פיזיים, אלא כאלו העוסקים באופן ישיר בדיספוזיציות מגדריות ומיניות.

עינת עמיר - מתוך המיצג Enough about you

לאחר כשלוש עשרה דקות של שאלות ומטלות הקול הבוקע מהרמקול אומר תודה והזוגות יוצאים מן התאים, התאים נותרים חמים ומלאי ריח גוף ולעיתים אף הקיר השקוף היה מלא באדים. המשתתפים יוצאים ומובלים לחלל אחר, שם אחד השחקנים מודה להם, שאר הקהל מובל אליהם ונאמר להם שמי שמעוניין להשתתף בשנית יכול לשוב אל התור במסלול המעגלי. לרוב, כולם ישובו חזרה, מתוך רצון נכון וכנה לעבור את שתי החוויות – הצפייה באנשים בתאים וההשתתפות בתוכם.

אחד הדברים היפים והנוגעים ללב בעבודה הוא אנסמבל הרגשות האנושיים העולים ממנה, סימפוניה של הבעות כנות וגילויי אמת המבליחים מן התאים. הצפייה באנשים דמתה לדימויים רבים מעבודתו של ביל ויולה, המסגור המלבני בתוך הרקע הלבן והמסמא יצר בידוד של תמונה, של פריים. בתוך כל פריים מלבני כזה ניצבים שני אנשים, פניהם מוצפים בלבן זוהר, והבעותיהם התמוהות, השואלות, המחפשות אישור מהעומדים בקהל, המרגישות, מתרגשות חוששות ומסמיקות, יצרו מנעד מובלט של רגשות אנושיים.

במבט ראשון ניתן לומר שהעבודה עוסקת באופן ישיר במבני כוח, לא מן הנמנע שהתחושה הנוצרת אצל חלק מהצופים היא של “האח הגדול”, התאים הסטריליים יכולים להידמות לכלובי בע”ח או בה במידה לבית האח הגדול – כמעבדות קטנות שבהן בוחן הצופה את ההתרחשות המובנית. גם המשתתף חש מעט כחיה בכלוב,  או כילד נבוך בגן ילדים, המחפש את אישור חבריו בקהל. “האם ארקוד כמו דביל”, “האם שאר המשתתפים רוקדים כמו דבילים?” אין לדעת. אבל מבט על הקהל המתבונן בהחלט מתפקד כססמוגרף להתרחשות בשאר התאים. במובן זה העבודה מבנה מהלך דיאלקטי שבו ההתקדמות הנעשית בתא תלויה ומגיבה באופן ישיר לתגובות הקהל העומד ממול, ולהיפך. סינתזה. הצפייה בזוגות המשתתפים יוצרת מבט תנועתי על התאים. התנועות הכוריאוגרפיות שהקריינית מבקשת מן המשתתפים לבצע יוצרות תמונה יפיפיה של קליידוסקופ אנושי שנע בסנכרון ויוצר דפוסים פורמליסטיים הבנויים מפיגורות, בחלל העבודה.

אולם, מבני הכוח בהן עוסקת העבודה אינם ניתנים לרדוקציה, העבודה חושפת את מבני הכוח של כל משתתף, את גבולותיו עם עצמו, את יכולתו לפרוץ מגבולות עצמו, את דימויו האישי ופתיחותו אל העולם. סטרוקטורות נפש אלו נבחנות לאורך כל העבודה במספר רבדים. היכולת להפתח אל האחר נבחנת בהתאמה עם מקומו של הצופה להיות אמפתי כלפי המשתתף ולא ללעוג עליו. המשתתפים כולם נמצאים בעמדה פגיעה מאוד, חשופה מאוד, האור המסמא מתפקד במובן זה קצת כמו חדר עם זרקור המאיר על המשתתפים, חדר חקירה, כלוב צפייה. החשיפה היא אמנם ברמה הויזואלית בלבד (הצופים אינם שומעים את מה שנאמר בתא), אך יחד עם זאת, המשתתפים חושפים בשיחתים בתא דברים אישיים ואינטימיים מאוד. היכולת להשתחרר מכבלים חברתיים של “מה יגידו” באה בהתאמה לנדיבות הצופים המאפשרים למשתתפים מקום אינטימי ולא מאיים עד כמה שניתן. הם מושמים בסיטואציה בה הדחף המציצני עומד במבחן אכילת הפרי מעץ הדעת, אך הבקשה האנושית לנדיבות חברתית גם נוכחת באותה מטבע. הבקשות הנוגעות למגע פיזי מעמידות את כל המשתתפים במצב שנוי במחלוקת המעמת אותם עם דיספוזיציות סקסואליות, פחדים מיניים, יחסם לגופם וחשש מאינטימיות, וכל זאת תחת עינם הבוחנת והסקרנית של הצופים. אלו מצידם לעיתים יתרגשו עד דמעות, לעיתים יצחקקו בחוסר רגישות, ולעיתים ישתעשעו ממצבים מביכים באופן קליל ונעים.

עינת עמיר - מתוך המיצג Enough about you

עבודתה של עמיר מתפקדת כחוויה פרטית וייחודית. כל צופה עובר הבנייה רגשית סובייקטיבית משלו. בתוך כך, החוויה יכולה להיות מפרה ומעוררת, ומאידך היא יכולה להיות מאיימת ומערערת. אחד המבקרים, גבר כבן 60 אשר השתתף בעבודה, הצביע על תחושותיו. ההצפה הרגשית שחווה שם אפילו לא איפשרה לו להשאר לצפות בה “מבחוץ” פעם שנייה. הגבר (מאצ’ו, וגם סטרייט) הוכנס לתא עם עוד גבר בן גילו. בסיום העבודה הוא כמעט נס מהמקום. הוא חש פגוע וחלש, ועם זאת בזמן השתתפותו בחר שלא לעזוב, כנראה גם בגלל חשש מתגובת הקהל. הסיטואציה מעמתת את המשתתפים עם הגדרות עצמיות. העימות הישיר נעשה אל מול תפיסת העצמי כשולט בסיטואציה, במצב נתון, וסימולטנית הפיכת ה”אני” לאובייקט, למושא צפייה חסר שליטה הנתון למניפולציות של האמנית. זוהי התמודדות ישירה עם חוסר השליטה בנראות שלי, במה יחשבו עלי, וכן בעיקר בעימות עם הגדרות של זהות מינית של המשתתף, עם הכרזות חברתיות ודעות קדומות ועם בקשה להשליכן הצידה למשך שלוש עשרה דקות קטנות.

אחד ההקשרים לעבודתה של עמיר הוא עבודותיו המאוחרות של טינו סגל, כמו למשל “What is progress” שהוצגה במוזיאון גוגנהיים בניו-יורק. העבודה תלויה לחלוטין ברצונו של הצופה להפוך למשתתף פעיל, ובמקרה הזה להפוך למושא העבודה וההתבוננות. נכונות הצופה להפתח היא קריטית להתפתחות העבודה, הנרטיב האישי שכל צופה ישליך אל תוכה הוא תנאי היתכנות עבור ההתפתחות והתקדמות העבודה. כל ההתפתחות הלינארית של התהליך אמנם מותווית על ידי האמנית, אך למעשה היא תלויה באופן ישיר וכמעט מלא בבחירותיו של הצופה המשתתף. בשונה מטינו סגל והתהליך המנטלי שהוא מעביר את צופיו, העבודה של עמיר הופכת את מקומו של הצופה שבא לראות עבודה מפאסיבי לאקטיבי, ואף מייצרת נקודה ארכימדית נוספת – היא הופכת את הצופה לאובייקט העבודה עצמה, למושא הצפייה הממוסגר. המיזנסצנה הזו אינה רק מעמידה את הצופה במרכזה, אלא גם הופכת אותו לשחקן הראשי בסצנה. העבודה מייצרת תהליך מנטלי כמעט תרפויטי עבור הצופה, ובו זמנית מאתגרת את מקומו כצופה, מהפכת ומהתלת בו והופכת אותו לחומר ביד היוצר. מסגרת הצפייה הזו חדשנית הן ביחס למסורת תולדות האמנות והן ביחס לאמנות התיאטרון. זו דינמיקה שמצריכה פתיחות וביטחון מצידו של הצופה, אך מדובר בהשקעה ששכרה בצידה. התולדה ההכרחית של תהליך מורכב וסמי תיאטרלי שכזה היא כאמור זיכוך. כמו צופה בטרגדיה יוונית ואף כמשתתף בה, התהליך המנטלי העובר על כל הנוכחים בעבודה הוא תהליך רגשי ועוצמתי, הטומן בחובו קטרזיס. הדובדבן שבקצפת.

עינת עמיר, ילידת 79′, למדה תואר ראשון במדרשה לאמנות בית ברל ותואר שני באוני’ קולומביה, ניו יורק. בימים אלה היא שוהה בתוכנית הרזידנסי בפאלה דה טוקיו בפאריס ומציגה במוזיאון חיפה לאמנות.

נועם סגל היא אוצרת ומנהלת אמנותית של חלל האמנות ברוטשילד 12, יועצת תוכן למגזין פרוגרמה ודוקטורנטית בתכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן.