“הרבה מילים – מעט תועלת. אבל אני אפיק מהן את המירב”

על עטיפת התרגום העברי לספרו של הסופר הנורבגי שֶל אסקילדסן “רשימותיו האחרונות של תומס פ’ למען הכלל”, מופיע פרט מציור של הציירת מאשה זוסמן – פניו של דוב חום המצוייר ע”ג דיקט. רוב עבודותיה של זוסמן נוצרות בציור בעטים כדוריים ע”ג משטחי עץ תעשייתי. היא חורצת קו אחרי קו, קווקוו לצד קווקוו, ויוצרת את הדימויים באמצעות אלפי קווקווים קטנים. בעבר התייחסתי לעובדה שעטים ועצים הם חומרים שאינם מתאימים זה לזה, ובמיוחד כשמדובר ברישום מקווקו ואינטנסיבי כמו של זוסמן. חוסר ההתאמה בין החומרים בא לידי ביטוי ברור בעבודות, כאשר הדיקט נחרץ על ידי העט הרושם לתוכו, פשוטו כמשמעו, את הדימוי, ובו בזמן, מרקם העץ פוגע בעט ולבסוף הורס אותו. פעולת יצירה מתוך אי-התאמה הופכת את הציור של זוסמן לתוצר של קריסה הדדית; העט קורס אל תוך העץ, העץ נכנע ונחרץ למגע העט, והיענותם של השניים זה לזה, הכרוכה בהרס כפול, היא שיוצרת את עבודת אמנות.

אני מתעכב על הדימוי המופיע ע”ג העטיפה לא רק משום שהוא יפה, אלא גם מפני שהקווקוו הקצרצר אך החלטי והקריסה ההדדית שיוצרת את הדימוי לוכדים משהו ממהותו ויופיו של הספר שהוא מעטר, המתאפיין בלשון סטקטו ישירה ובהירה, לשון כמעט מונוטונית ו”לא ספרותית” במפגיע, שבדומה לקווקוו הסדרתי יוצרת מתוך משפטיה הקצרים, הפוצעים וההחלטיים סיפור עצוב, רך, מצחיק ומייאש בעת ובעונה אחת.

כריכת הספר

תומס פ’ הוא אדם זקן מאד. גילו המדוייק אינו מצוין אך ידוע שהוא אלמן העומד למות, ויש לו בת בשנות החמישים לחייה ובן על סף פרישה לפנסיה. יש לו נכדים ויתכן שגם נינים, אולם הוא לא ממש יודע מפני שכבר זמן רב שלא יצר קשר עם משפחתו. למעשה, תומס פ’ אינו שומר על קשר עם אף אחד בעולם וכל קשר ארעי או ממושך שמתואר בסיפוריו – עם אחיו, בתו, הספר השכונתי, נער מגייס תרומות שדפק בדלת או היושבים בבית קפה – רק מדגיש את בדידותו. “אני נעשה יותר ויותר בודד עם כל אדם שאני פוגש”, מנסח זאת פליקס, ידיד עבר של המספר.

הרשימות השונות – סיפורים קצרים ומתומצתים בני עמודים ספורים – עוסקות במצבים יומיומיים המאפיינים את חייו של האיש. לא הגות ולא שירה, אלא מאבק סיזיפי וחסר תוחלת בקשיי הזיקנה וכשלי הגוף. תומס מספר כי כשאשתו נפטרה נותר עם ארונות ריקים. כדי שלא לחוש בריקנות פירק אותם, רק כדי לגלות שלאחר המעשה נשאר עם חדר ריק ומועקה גדולה אף יותר.  כך, בחסכנות מוקפדת ומדוייקת מתאר אסקילדסן את תופעות הבדידות, הניכור והכיליון שכבר הפכו לקלישאות הספרות המודרנית, ומתגלות בספר באופן מחודש וגם – אבסורדי ככל שזה לא ישמע – מרענן. וכשהתובנות העמוקות מגיעות, הן עושות זאת כמו בגניבה, מפציעות מתוך תיאורים יבשים לכאורה של עייפות פיזית ונפשית וחיים שתכליתם אחת – ציפייה למוות. זה מצדו אינו מגיע כמובן, משום ש”למרבה הצער החוקים הם שמרניים. לכן אפילו רופאים מאריכים את כאביו של האדם, גם כשהם יודעים שאין תקווה. קוראים לזה מוסר רופאים”. “אני בריא מדי”, כותב תומס, “אפילו שכבר אין לי סיבה מיוחדת להיות בריא. אבל החיים מסרבים להרפות ממני. מי שאין לו בשביל מה לחיות, גם אין לו בשביל מה למות. אולי זו הסיבה”.

דעתו של תומס על הרפואה ונציגיה באה לידי ביטוי כמה פעמים, למשל במפגש עם גברת מ’ מן החנות שבפינה, שראתה שנפל וביקשה להזעיק רופא. תומס מסביר ש”כוונתה הייתה טובה”, הבהרה משונה אך נדרשת לאור טענתו כי “רק בני משפחה קרובים מזעיקים רופא מתוך רוע לב, כשהם רוצים להיפטר מאנשים זקנים”. בתי החולים, מספר תומס, הם כרטיס לכיוון אחד, ולכן את הנפילה יש לסכם בחבישת הברך ותו לא. “היתרון במגורים במרתף הוא שאתה עולה כשאתה מלא מרץ ויורד כשאתה בא הביתה עייף. אבל זה גם היתרון היחידי”, כותב אסקילדסן בסיפור אחר. זהו סוג הלקחים היומיומיים והקיומיים בעת ובעונה אחת הנלמדים בספר. “אף פעם לא מפסיקים ללמוד, אבל מה הטעם בזה, ממש לפני מותך”, כותב תומס בלשונו המתקצרת, כמו צעדיו הכושלים, כמו ימיו.

לרשימותיו של תומס פ’ מצורפים שני סיפורים קצרים. האחד עוסק בגבר בודד ומבוגר המוצא עצמו חשוד באונס, כשדווקא העובדה היחידה שברורה לו – שאינו אשם – מטלטלת אותו עד שבמקום לדעת מה הוא לא, הוא מתחיל להתבלבל בניסיונות להגדיר מה הוא כן. הסיפור השני והמצויין עוסק בשני קשישים עריריים הנפגשים במקרה ומגלים שבצעירותם האחד שימש כשופט ששפט למאסר את השני – רופא שעבר על החוק כשסייע להמתת חסד.

ספרו של אסקילדסן הוא הסנונית הראשונה שמשחררת ההוצאה החדשה “סמטאות“, שהוקמה ע”י אוריאל קון – אדריכל, מגיש רדיו, מפיק הופעות ג’אז ומוזיקה חדשה, עורך ספרותי וכעת גם מו”ל – בניסיון להילחם בתופעות הלוואי של שוק הספרים הרותח, שאחת מהן היא התרחקות מספרות שאינה מדברת במבצעים. “רשימותיו האחרונות של תומס פ’ למען הכלל” הוא דוגמא לכך, משום שאינו ספר רדיקלי אלא “סתם” ספר מצוין, ואם לא תורגם לעברית עד כה סביר להניח שהדבר אינו נובע מן התוכן או הסגנון של הספר, אלא מן העובדה שמדובר בספרון קטנטן ומן הרתיעה של הוצאות ספרים גדולות להוציא ספרים “לא כלכליים” – קצרים מדי או ארוכים מדי, שנכתבו ע”י מחברים לא ידועים ובעלי פוטנציאל שיווקי נמוך. החיסרון של הוצאה קטנה ברור – היא אינה יכולה להתחרות במערך ההפצה והשיווק של ההוצאות הגדולות, וביחס בין הוצאותיו לרווחיה קשה למצוא פוטנציאל עסקי גדול. אולם כשאין הרבה כסף אין גם הרבה מה להפסיד, עובדה שמאפשרת להוצאה לקחת סיכונים שמתעלמים מן ההיבט הכלכלי ולהציע ספרות טובה, מוקפדת, חדשה ולעיתים גם שונה מאד מערימות רבי המכר המקבלות את פניו של חובב הספרות בימינו. המינימליזם הקדורני והחד של אסקילדסן לא יספק את מי שמחפש ספרות ריאליסטית, מנחמת ונעימה, שנמסה כמו חמאה וחוזרת שוב ושוב אל המוכר – אולם קורא כזה יכול תמיד לגשת אל אחד מסניפי רשתות הספרים, לשלם מאה ש”ח ולקבל ארבעה נוסחים שונים של אותו הדבר. אחיו של תומס פ’ – סופר שחיבר עשרות רומנים זולים – מנסח זאת היטב בסוף שיחה זועמת בין השניים: “הרבה מילים – מעט תועלת. אבל אני אפיק מהן את המירב, אשתמש בהן, אשים אותן בפיו של איזה בור ועם הארץ”. האח, אגב, מת באותו היום. אלה היו מילותיו האחרונות.

רשימותיו האחרונות של תומס פ’ למען הכלל – שֶל אסקילדסן
תרגום מנורבגית – דנה כספי
הוצאת סמטאות, 152 ע”מ
מחיר קטלוגי: 69 ש”ח