המתווך הישועי

דמותו של ישו לא נכללה בסדרת תצלומי התנ”ך המפורסמת שיצר הצלם עדי נס. זאת למרות שאיקונוגרפיה השואבת את מקורותיה מהאמנות הנוצרית נוכחת ברבות בעבודותיו (פייטה, הסעודה האחרונה וכו’). הסיבה לכך קשורה מן הסתם להבחנה המקובלת בין התנ”ך לברית החדשה, כמו גם לרצונו של נס לבחון בסדרה זו נקודות הקשורות בחברה וזהות יהודית וישראלית. מעבר לכך, דומה כי הכללת דמות ישו בסדרה שנקראת “סיפורי התנ”ך” לא היתה מתקבלת יפה במחוזותינו.

רנה קוך - הסעודה האחרונה, 1996. תצלום צבע

השנה הציג נס תצלום צבע בשם “ללא כותרת (ישו)” בתערוכה: “Deposition” שהוצגה ב-Gliptoteka – Museum of the Croatian Academy of Science and Arts בזאגרב, קוראטיה. הדמות צולמה כחלק מהפקת סיפורי התנ”ך ונועדה במקור לייצג את אבשלום המקראי, אולם נס בחר להשמיט אותה מהסדרה ההיא, ולהציגה מאוחר יותר כישו הנוצרי. הוא מספר כי “במהלך הצילומים הרגשתי שהדמות ממש לא מתאימה לתפקיד אבשלום, אבל היה משהו מאוד חזק בפורטרט – כך שהרגשתי שישו כאילו חמק לתוך ספורי התנ”ך שלי. גם בעבודות קודמות שלי היתה התייחסות לדמות של ישו – בחיילים (הפיאטה), בסעודה האחרונה, בנער על הכביש (מות אדוניס). תמיד, גם בדמוי הזה, האיור לדמות מוצג דרך הפילטרים של תולדות האמנות”.

עדי נס - ישו, 2009. תצלום צבע

בזמן האחרון מתגלע דיון סביב תערוכה המציגה יצירות אמנות המתכתבות עם הדימוי של ישו הצלוב. בתערוכה המוצגת כעת במוזיאון לאמנות יהודית (גלריה בן אורי) בלונדון, מוצגות עבודות של אמנים מודרניים ועכשוויים העושים שימוש מחודש באיקונוגרפיה העתיקה של הצליבה. בבסיס התצוגה עומד הניסיון להציג את המהפך שחל סביב הטיפול של יוצרים בתיאורי הצלוב במסגרת שדה האמנות המודרנית והעכשווית. אקט ההזרה שעושים אמנים לתימה המסורתית, הופך אותה מייצוג של קודש המוצג במסגרת דתית-נוצרית, לדימוי גנרי אוניברסלי שנוצר במסגרת השיח החילוני העכשווי. התוצאה היא סדרת דימויים המבטאים סבל וכאב שנוצרו בהשראת נרטיבים אינדיווידואלים שמביאים האמנים ליצירתם. בתערוכה מציגים 21 אמנים שיצרו החל מהמאה התשע-עשרה ועד היום – מאמנים יהודים כמו מארק שגאל ושמואל בק ועד אמנים עכשוויים כמו פרנסיס ניוטון סוזה ההודי וטרייסי אמין הבריטית.

למעשה האיקונוגרפיה של הצליבה או תמות אחרות מהברית החדשה מופיעות רבות ביצירה העכשווית ומקבלות פנים חדשות בעיקר בהקשרים סוציולוגים ופוליטיים. לדוגמא: רנה קוך האפרו אמריקאית, שהעמידה מחדש ב-1996 את סצינת הסעודה האחרונה. במרכז הצילום שלה ניצבת האמנית עירומה. הלין אילון – אמנית פמיניסטית ויהודיה אמריקאית, הציגה בשנת 2004 במכון התיאולוגי בסן פרנסיסקו עבודה בשם The Last Supper Names / No Names. דימוי הסעודה האחרונה המופיע בתגליף העץ של המכון הועתק פעמיים בצורה זהה והודפס על גבי שני בדי קנווס גדולים. בתחתית התמונה על הבד שקיבל את השם “שמות” הדפיסה האמנית בשחור את השמות העבריים של תלמידי ישו שנכחו לפי המסורת באירוע. “ללא שמות” – הבד השני שבתצוגה – הכיל בין שמות הגברים שהודפסו בצבע וורוד סימונים של הפניות למילים שהודפסו למטה (אם, אחות, בת וכו’) ויצגו את היעדר הנוכחות הנשית באירוע המיתי המכונן הזה.

מארק שאגאל - ישו היהודי. שמן על בד

נושאים נוצריים נבחו בשנים האחרונות בכמה תערוכות רחבות מימדים שהוצגו ברחבי העולם. התערוכה הבינלאומית Corpus Christi: Representations of Christ in Photography, 1850-2001, שאצר ניסן פרץ, הוצגה במוזיאון ישראל ובמוזיאונים נוספים ברחבי העולם. לאחרונה עלה הנושא במסגרת התערוכה “עקבות של קדושה” שהוצגה במרכז פומפידו, פריס. פרק מיוחד בתערוכה הזאת יוחד לתימה של חילול הקודש שהפכה מרכזית ביצירה העכשווית ובמסגרתה מופיעים גם דימויים נוצריים המטפלים בתימת הצלוב באופן מבקר ומתריס. פורטרט הבתולה שיצר האמן האנגלי כריס אופילי מגללי פילים יצר סנסציה כשהוצג בניו-יורק ב-1999. בשנת 2007 נסגרה במוסקווה תערוכה שהציגה יצירה שבה מגולם ישו כמיקי מאוס. אוצרי התערוכה יורי סמודורוב ואנדרי ירופייב נעצרו והוגשה נגדם תביעה משפטית בגין השחתת אמונות דתיות והסתה נגד הדת. האמנית האנגלייה שרה לוקאס יצרה דמות צלוב בגודל טבעי, העשויה כולה מסיגריות מרלבורו. אנדריה סראנו בעבודה Piss Christ משנת 1987 הציג דמות פלסטיק של צלוב בתוך תיבת זכוכית שבתוכה הטיל את מימיו.

הטענות כנגד התערוכה במוזיאון היהודי בלונדון נטענו על ידי יהודים ונוצרים כאחד. הן התמקדו בעיקר בשאלה האם ראוי שמוסד בעל שם יתן במה לדימויים ומושגים שיצרו, ליוו ושכפלו תפיסות אנטישמיות, גזענות ורדיפת ישראל במשך הדורות. אלא שלמעשה כבר מהמחצית השניה של המאה התשע-עשרה אפשר לזהות עיסוק בולט של אמנים יהודים דווקא, בתמת הצלוב. ישו נוכס מחדש כיהודי, והוצג על ידי האמנים הללו כסמל ליהודי הנרדף. היפוך התפקידים היחסי של הדמות נוצר בסביבה של אמנסיפציה גוברת, וכוון לא פעם לחדד האשמה חריפה ביחס לאנטישמיות האירופאית, לפוגרומים ולרדיפת היהודים על ידי הנוצרים. טיפול כזה במיתוס אפשר למצוא אצל אמנים יהודים בני המאה התשע-עשרה כמו מארק אנטוקולסקי, מאוריצי גוטליב ומקס ליברמן. מאוחר יותר הנושא עלה גם בהקשר של השואה (מארק שגאל, מאנה כץ, לואיס נוולסון ועוד). גם האמנות הישראלית רוויה במוטיבים מן הפסיון הנוצרי: פייטה, הסעודה האחרונה, אפוקליפסה, ויה דלורוזה, טבח החפים מפשע, כתר קוצים, סטיגמטות – הם רק כמה מהמוטיבים הללו. הנושא הזה נבחן – בין השאר – בתערוכה בשם “התמונה אינה אסורה” שהוצגה בקונסטהאלה בדיסלדורף (אוצר: יורגן הארטן) בשנת 1982.

מאוריציו קטאלן - La Nona Ora, 1999. מיצב

כפי שהראו חוקרים בעבר, הצליבה נכחה יחסית מעט בשירה הישראלית. את מקומה תפסה העקידה, הנושאת סימבוליות ומימד קולקטיבי שהוטמעו בפרשנותה בעקבות מרכזיותה כמיתוס מכונן בתרבות הישראלית. ביצירה הישראלית הפלסטית אמנם יוחד מקום של כבוד לתימת העקידה, אך גם הצליבה נוכחת שם לא מעט. בשדה האמנות הישראלי מיתוסים אלה מתמזגים לא פעם זה בזה.
למעשה השימוש של אמנים ישראלים ובינלאומיים בתימת הצליבה, כמו גם הטיפול של התערוכה בלונדון בנושא, יוצרים דיס-מיתיזציה של התימה. הם מעתיקים אותה מההקשר הנוצרי המקורי לשדה הביקורתי העכשווי. מדובר במעשה חתרני שמתחבר מחד לאיקונוגרפיה נפוצה בעולם המערבי, אך מאידך חותר גם לא פעם תחת ההקשר הנוצרי המקורי של הדימוי. אוצר התערוכה בלונדון הסביר כי התצוגה מדגימה שכאשר המודרנה נפגשת עם המסורת במיוחד סביב נושא טעון ורגיש, התוצאה היא פריצה של יצירה אנטלקטואלית ודימויים וויזואלים חזקים המכים בצופה.

לפני כשנתיים, במסגרת הארגון מחדש של מוזיאון ישראל, נאות המוזיאון להשאיל יצירות של גדולי האמנים היהודיים מהמאה התשעה-עשרה כהשאלה ארוכת טווח למוסדות אמנות אחרים. אוצר מוזיאון וולפסון דאז – יהודה לוי אלדמע – הציע להנהלת המוזיאון השוכן בבנין “היכל שלמה” בירושלים לשאול ממוזיאון ישראל את היצירה “ישו  בפני שופטיו” (1877 לערך), שצייר האמן היהודי מאוריציו גוטליב. מדובר בדוגמא מרכזית לתימת “ישו-היהודי” ולניכוס המחודש שלו אצל אמנים יהודים באותה תקופה. לאחר התלבטיות והתחבטויות החליטו במוזיאון לסרב לרעיון, בין השאר בגלל ההקשר הנוצרי שעולה מהעבודה.
הדיון סביב נוכחותם של תכנים מהעולם הנוצרי באמנות היהודית או הצגתם במוסדות אמנות יהודיים מן הסתם עוד ימשך. ההבחנה הדיכוטומית המקובלת בין יהדות לנצרות תמשיך להיבחן שוב ושוב, ולצד זאת אמנים יהודים וישראלים ימשיכו ליצור עוד ועוד פייטות וצלובים המחברים באופן תוסס ומאתגר בין קטבים שלכאורה אינם מתחברים.

אנדרה סראנו - Piss Christ, 1998. טכניקה מעורבת

“Cross Purposes: Shock and Contemplation in Images of the Crucifixion”, Curator: Nathaniel Hepburn, Ben Uri Gallery, The Jewish Museum of Art, London