הפעם בלי שחור

אתי שוורץ מבקשת תערוכה בלי שחור. אף שמרבית עבודותיה מודפסות בשחור־לבן, היא מבקשת ממני לאצור עבורה תערוכת יחיד בלי שחור. אמנית שעבדתי עמה פעם אחר פעם כאוצרת של עבודתה, שהפכה לחברה, שיודעת שעננה שחורה רובצת על חיי לכל אורכם, מבקשת בלי שחור. היא מפנה את מצלמתה כבר יותר משני עשורים, ללא חת, ליום־יום של המציאות הישראלית – ומבקשת בלי שחור. היא יודעת שהתערוכה שלה עתידה להיפתח באפריל 2023, בצל הפיכה משטרית, ומבקשת תערוכה בלי שחור. אולי אמרה לא רק שחור. אולי אמרה קצת פחות שחור. אולי ביקשה הפעם שחור קל, שהוא לא העיקר. שחור שיש בו גם צבע, מעולם אחר. צבע שמעיד גם על אור. אולי ביקשה ליצור תערוכה על אור. אמרה: לא עוד עולם עולה בלהבות. לא להבה. אור.

ישבנו בירושלים, על ספסל ברחוב בן מימון. אתי ביקשה שאנסה לראות מבעד לשכבות החוסמות את המבט. היא דיברה על הרגעים שבהם האובך מתפזר והמבט יכול לחדור עמוק לתוך גוונים לא מוכרים של העולם. לרגע נדמה לי שהיא מדברת על אור במונחים פיזיקליים, לרגע במונחים פילוסופיים. ישבנו סמוך זו לזו אבל אני דיברתי על אובדן אמונה, אובדן אהבה וייאוש והיא דיברה כמתבוננת היטב באותו עולם רווי תוקפנות ובכל זאת נגלה בפניה יופי בכול. אחרי השיחה נכנסנו אל חנות הספרים “אדרבא” וביקשנו מיונתן ספר על אור, ספר על מדע וספר על אהבה.

אור

“מי שחושבת בגדול כל כך יכולה ודאי לחלום בזעיר אנפין ולהאמין שבדל הנר שלה מסייע לטיהור העולם”.¹

בספרו להבתו של נר כותב גסטון בשלאר: “הכול רועד כאשר האור רועד. האם התהוותה של האש אינה הדרמטית ורבת העוצמה ביותר מכל ההתהוויות? העולם נע במהירות אם מדמיינים אותו בלהבות. וכך הפילוסוף יכול לחלום על הכול – על אלימות ועל שלום – כאשר הוא חולם על העולם אל מול הנר שלו”. האור שלי עדיין רועד והעולם שלי רועד איתו, עולה באש, בהישרפות או בהתהוות, בעצבות, באי־יציבות. אתי ואני מתבוננות באותו מקור אור, אבל אחת מאיתנו מדברת כעס והשנייה – השלמה. בהערת שוליים מספר 24 מציין בשלאר שהרופא והפילוסוף הצרפתי סייר דה לה שאמבר בן המאה השבע־עשרה סבור כי “הגחלילית מכבה את אורה כשהיא מפחדת”. אני אומרת לאתי שהאור שלי רועד ושאני מפחדת. אתי, כמו צלמים אחרים, מספרת לי בתגובה שהאור הוא חומר, אבל היא מתארת אור של אהדה. אור הוא דבר פיזיקלי, היא אומרת, המאפשר מערך אופטי כימי; צילום. ומיד פורצת ממנה גם האלכימאית ומוסיפה שהחומריות של האור טהורה, ועוצמתו טמונה בקשר שלו אל נשמתנו.

בראשית הפרק “אנַכיוּת הלהבות” מצטט בשלאר את המשורר אוקטביו פאס: “לְמַעְלָה… הָאוֹר פּוֹשֵׁט אֶת שִׂמְלָתוֹ”.² בשלאר מביט בלהבה, בתנועה האנכית שלה ובנסיקה שלה לכיוון האלוהי. הוא מתאר אותה כנוטה אל מעבר לממשות, “אל אין־קיום אֶתֵרִי”.³ להבת הנר, האור, מכריחים אותנו לדמיין, לחלום. מור קדישזון טוענת כי כתיבתו של בשלאר על הדמיון נעוצה בארבעת היסודות הקוסמוגניים – אדמה, אש, אוויר ומים – וכי אם “באמצעות היסודות אנו דבקים בעולם, אוהבים את העולם, נעים אל עבר העולם ומוצאים את מקומנו בעולם, הרי שיש מקום למצוא את הדרך אליהם, לשמוע את קולם גם במציאות רועשת מאוד”.⁴ ספרו של בשלאר נכתב בתחילת שנות השישים של המאה שעברה ועסק בלהבת הנר ובזיכרונות מנורות העששית, ואילו קדישזון תוהה, בעידן של חשמל הרחוק שנות אור מאש המדורה, מה לנו נרות עכשיו?⁵ להבנתה כבר איננו מבחינים באמת באור ובקשר הקדמוני, הנפשי והפיזיולוגי, של האדם לאור. האור המלאכותי, לעומתו, נוכח בכול. בשלאר מציע לנו להתבונן ב”אור הקטן”, להאט, להקשיב לחיים הפנימיים של העולם, לנכוח ביפי התופעות ולהתעכב, לדברי קדישזון, על הזיקה שבין חיי הנפש שלנו לבין האור:

יותר מכך, ללמוד את “האור הקטן” הוא בדיוק מה שמאפשר לנו להבדיל בין אור לאור, לחלץ את האור מאותה השטחה שהוא זוכה לה בדרך כלל מצדנו; אנחנו מפשטים ומרדדים אותו בקווים גסים לעובדות יבשות. יש אור. אין אור. אור חזק. אור חלש. אנחנו ממעיטים לתת דעתנו על המרקם של האור, על גווניו, על אופני ההפצה שלו ועל האישיות שלו, שבתורה, כל כך משפיעה על רוחנו.⁶

אתי מודעת לאנכיות הלהבות, היא מצלמת זה שנים צילום פנורמי, בעיקר אנכית, תופסת מבט הנשלח מהאדמה אל הרקיע, קרע של נוף הנדחף מהקרקע כלפי הגבהים, כמו תנועת הלהבה, מַעְלָה אל השמש, אל הירח ואל הכוכבים. היא מביטה במאונך בתופעות בעולם ובמציאות המקומית המסוכסכת. ב־2014 צילמה כך את השכבות ההיסטוריות והתרבותיות של נופים בגיא בן הינום ובמזרח ירושלים; ב־2016 וב־2015 את בנייתה של רוואבי, העיר המתוכננת הפלסטינית הראשונה; מ־2016 ועד היום את הצמחייה בקו התפר שבין יישובים ישראליים לפלסטיניים, ועוד.

על הספסל ברחוב בן מימון אתי מספרת לי על מותה של סוני. באחד ממסעות הצילום שלה לקראת התערוכה היא הפנתה את עדשת המצלמה, סוני RX100, לפתחו של האנגר נטוש בצפון. העדשה הייתה מופנית מטה והיא הביטה במסך, ושוב מעלה. כשניסתה לצלם העדשה זזה פתאום קדימה ואחורה, נאבקה בכשל כלשהו בסגר או בצמצם, השמיעה כמה צלילי לחיצה אחרונים ונאלמה. ברגעיה האחרונים השחיר לחלוטין המסך, ובכל זאת כשבדקה את הקובץ במחשב, גילתה שאור חדר בזמן הצילום, נלכד בקרביה של סוני. המצלמה צילמה תופעה פנימית בתוך עצמה, בין החיישן לצמצם; בין קיום לאין קיום צילמה סוני אור פנימי בגוני כוכב לכת.

מרבית עבודותיה שואבות השראה מהמדע, אך אינן מסגירות זאת. זה שנים היא תרה אחר הקבלות בין כימיה ואופטיקה בצילום ובין אמצעי מחקר מדעיים. בין 1998 ל־2018 יצרה גוף עבודה בשם הטבלה המחזורית – תכונותיהם הנעלות של חפצים חסרי ערך, שעסק במובהק בממשק בין אמנות למדע; מערך תצלומים של שרידים ושאריות מהסביבה הביתית, מסודרים בגריד ונשענים על המודל הכימי של טבלת היסודות של מנדלייב. הטבלה המחזורית, שיטת מיון וקטלוג של היסודות המרכיבים את העולם, היא להבנתה גם המפתח לחשיפת תכונות של חומרים ולאפיונם. במבט ראשון נראה ארגון התצלומים אקראי, אולם הוא מבוסס על צירים המייצגים ניגודים בין הדימוי הוויזואלי וחומריות הצילום האנלוגי: חי/מת, שחור/לבן, שלם/פגום, נקי/מלוכלך, חדש/ישן, טהור/טמא, מוצק/גז, נוכח/נמוג, וכולי.⁷

ביוני 2021 נסענו יחד למכון ויצמן. אתי ביקשה לעקוב אחר שימוש בכלים מדעיים ובמצלמות החושפות את הסמוי מן העין לצורך הבנת התנהגות האור. מידע מהמחקר הקוונטי הוביל אותה לצלם תופעות של השתברות אור. היא האזינה למדענית, פרופ’ נירית דודוביץ, המפתחת יחד עם צוותה מצלמת לייזר המצלמת באמצעות הבזקים קצרים במיוחד, מיליארדית של מיליארדית השנייה, הקולטים את תנועתם של אלקטרונים סביב אטומים ואת התנועה בזמן היווצרות קשרים כימיים. מבלי להסיר את עיניה מכלי המחקר המדעיים, רשמה אתי מילים במחברת: “קאוס טיקה”, “ה תא בכו ת”, “ב לי ע ה”, “ק ר י ס ה”, “ע ק י פ ה”, “ה ד לל ה”, “חלק יק”, “ג ב י ש”, “ע ק ב ה”, “פ יז ו ר” ועוד. אתי ואני מתבוננות במילים המפורקות והיא מסבירה לי שאור הוא אחד המפתחות להבנת היקום, שכן הוא מורכב מפוטונים, שיש להם גם תכונות של חלקיק וגם תכונות של גל, ומצוי בכל מקום. המצלמה היא הכלי העיקרי לחקר האור, והצילום הוא מדיום המתחולל בזכות אור. לכן גם כאשר נתבונן ברגעים הבנאליים ביותר של החיים, באור נופל על כוס, נוכל להכיר את טיבו של העולם, את טיבנו שלנו.

השתנות האור משפיעה על הרגשות שלנו, כותבת קדישזון. אור הוא רגש, התנסות, חוויה: “אם האור הוא רגש, אם האור צובע את רגשותינו, את מצבי הרוח שלנו ובקיצור – את כל עולמנו, דומה שהוא ראוי לתשומת לבנו, היום אולי יותר מתמיד, וביתר שאת”.⁸ לדבריה, כאדוני האור המלאכותי אנחנו מנתקים עצמנו מהעולם, בוראים קוסמולוגיה חדשה – קוסמולוגיה נטולת־קוסמוס. שכחנו מהו אור. אין שמים, אין לילה, אין כוכבים. התנתקנו והתמקמנו בשומקום.

אתי מבקשת ממני לחזור לראות. היא מבקשת שאביט מבעד לאור המלאכותי, מעבר לעננה המקומית, שאפליג במבטי אחורה, לאור הקדמוני, וגבוה, לכוכבים, שאתן סיכוי להלידי הכסף לעשות את דרכם לעולמות הפנימיים, שאביט לתוך השחור, בחלקיקים וביסודות של החיים, בדימויים המסתוריים, בהשתקפויות, ברוחות ובצללים, שאזכור ש”האור הוא שירה שמדברת במנעד רחב של גוונים וקולות”.⁹

מדע

“אדם הוא חלקיק משורבב אל תוך מכלולים רופפים וסבוכים”.¹⁰

ביוני 2021 עמדנו שלושתנו – אתי, ד”ר אלי גלנטי מהמחלקה למדעי כדור הארץ וכוכבי הלכת במכון ויצמן ואני – על המדשאה במכון ויצמן והבטנו לעבר בניין מאיץ החלקיקים. אתי וד”ר גלנטי שוחחו על התנגשות של חלקיקים ועל הטבלה המחזורית. מנדלייב השאיר בטבלה המקורית מקום ליסודות חדשים שייתגלו, אך יותר משיסודות חדשים התגלו, הם הומצאו מלאכותית בזכות מאיץ החלקיקים. במחצית הראשונה של המאה העשרים, טרם נבנה מאיץ החלקיקים הראשון, מדענים שרצו לעשות ניסויים בחלקיקים שיגרו אל האטמוספרה סרטי צילום בתקווה לתעד מידע למחקר. בדרך חזרה לתל אביב אתי מספרת שמרבית עבודותיה מושפעות מתפיסת הצילום כמדיום המתחולל בעקבות אור ומשמש למחקר על אור. כמעט שני עשורים חלפו מאז לימדה אותי כימיה של צילום במכללת הדסה: חלקיקי אור, פוטונים, נוגעים בסרט צילום אנלוגי ומותירים בו זיכרון כימי, מִשקעים כהים המרכיבים דימוי נגטיבי.

בשפת הצילום האנלוגית או הדיגיטלית, מושגים כמו הליד כסף, חלקיק אור ופיקסל מתארים את המידה המוגדרת הקטנה ביותר. במאה העשרים־ואחת, שבה תצלום נסרק ומוזן לתוכנת תלת־ממד, ואפשר לשייט במרכיביו ולצלול לאינסופיותם של חלקי חלקיו, מאבדים הממדים האלה ממשמעותם. בספרו כשאיינשטיין טייל עם גדל כותב ג’ים הולט: “אולי זה נראה משונה, שיצורים סופיים כמונו יכולים להשיג ידיעה כלשהי על אודות האינסוף, נוכח העובדה שאין לנו שום התנסות ישירה בו”.¹¹ הוא מסביר את משמעות המושג המתמטי אינפיניטֶסימָלי (infinitesimal), גודל הקטן־עד־אינסוף: “כאשר אנשים מדברים על האינסופי, הם מתכוונים בדרך כלל למשהו גדול־עד־אינסוף: גודל כביר במידה שלא תתואר, עולם ללא סוף, כוח בלתי מוגבל, המוחלט. אבל יש סוג נוסף של אינסוף שהוא שונה לחלוטין מכל אלה, אם כי מופלא ביותר בדרכו־הוא”.¹² הולט מצטט את הפילוסוף והמתמטיקאי בן המאה השבע־עשרה בלז פסקל, שתיאר את האדם בטבע, ניצב בין שתי תהומות ב”אינסוף כפול”: תהום אחת היא הגדול־עד־אינסוף הנמצא בחוץ, בהיקף של כל הדברים; תהום שנייה שוכנת בפנים, במרכז של כל הדברים, היא הקטן־עד־אינסוף. שני הקצוות האלה “נוגעים ומצטרפים בכך שהם פונים לכיוונים מנוגדים, והם נפגשים באלוהים, ורק באלוהים לבדו”.¹³ במאה העשרים, מציין הולט, החומר פורק לאטומים, והוכח שהללו בנויים מפרוטונים ונויטרונים, הבנויים מחלקיקים עוד יותר קטנים בשם קְוַורְקִים. הוא שואל: “האם כאן זה נעצר? האם אלה הם גרגירי החול של החומר? יש כמה ראיות לכך שגם לקְוַורְקִים יש מבנה פנימי, אבל חיטוט בתוך המבנה הזה עשוי לצרוך כמות אנרגיה גדולה יותר מכפי שפיזיקאים יוכלו להשיג אי־פעם”.¹⁴

כהרגלה, אתי מביטה במאונך, בו בזמן, על האור הנופל על גרגירי האבק שבקרקע ועל האור העוטה את הרקיע. במרץ 2023 היא יושבת עם אלי בבית קפה בכיכר רבין, מוקפת ספרים, ומבקשת ממנו הסבר על גון האור של כוכבי הלכת המתועדים בטלסקופ החלל ג’יימס ווב של נאס”א, סוכנות החלל האמריקאית. אורכי הגל השונים המגיעים אל הטלסקופ נמדדים ומאפשרים זיהוי של המרכיבים הכימיים באטמוספרות של כוכבי הלכת. היא מבקשת לדעת אם יש מכשירים נוספים, פרט למצלמות, שבאמצעותם יכול המבט לחדור מבעד לשכבות מעטפת כדור הארץ ולחזות בתנועה של אורכי גל בכוכבי הלכת. אלי מספר לה שהוא חלק מצוות מחקר של החללית האמריקאית ג’ונו החוקרת את כוכב הלכת צדק. אחד מסימני ההיכר של צדק הוא כתם גדול הנראה בתצלומים כמו עין אדומה; זוהי סופת ציקלון (אנטי־ציקלון) המשתוללת עליו זה מאות שנים.¹⁵ אחד המכשירים של ג’ונו קולט קרינה של שישה אורכי גל שעוברים דרך שכבות בסופה ומאפשר לחשב את עומק הסופה: כ־500 ק”מ. כל אורך גל רגיש לטווח אחר של טמפרטורות ולכן אפשר ללמוד על הרכב האטמוספרה בעומקים שונים, מהי האנרגיה של החומר הנפלט ואילו סוגי מולקולות יש שם – למשל מה הטמפרטורה, מה ריכוז האמוניה וריכוז המים בגזים.

היא מציינת שההתפרסות הרבגונית המונוכרומטית בתצלומים של צדק ושבתאי דומה למכלול שקיפויות של זכוכית, רואים ולא רואים דרכן. אתי שואלת את אלי כיצד נוצר צבע של גז, האם הוא משתנה עם הזמן והאם יש דרך לשחזר צבעים של גזים מכוכבי לכת אחרים. בנוסף לקרינת השמש שכוכב הלכת מחזיר, הוא משיב, הצבע שלו קשור לטמפרטורה שלו, וזו תלויה בתהליכים המתרחשים בתוכו. את אלה ניתן לראות באמצעות מצלמת אינפרה־אדום. הטקסטורות הצבעוניות בתצלומים הן ביטוי לטורבולנציה, לאנרגיה המגיעה מתוככי כוכב הלכת, למערכת נעה עם מעטפת יציבה. לכן בכוכבי לכת כמו צדק מערך הצבעים יישאר ככל הנראה יציב. המערבולות מתאפיינות באי יציבות, אך הכאוס, הוא מסביר, אינו מביא לקריסה או לחוסר סדר מוחלט, אלא מקיים חוסר סדר מאופיין – גודל המערבולות די קבוע, מעיד שיש סדר באי סדר, יציבות באי יציבות.

אתי ואני צועדות במורד רחוב עזה בירושלים, חולפות על פני רחוב בלפור ורחוב ארלוזורוב. על המדרכה מוטלים מחסומים ניידים להפגנה. בינתיים הם משבשים את דרכם של העוברים ושבים, כמו תזכורת לדרכו של השלטון העיוור לצרכיו הבסיסיים של האזרח. היא מספרת לי על ג’ונו, הֵרָה מהמיתולוגיה היוונית, שהטווס היה האטריבוט שלה ודרך עיניו הרבות ראתה מעבר לאפשרי. כמו הציוד על החללית ג’ונו, היא אומרת, גם המצלמה היא אפרטוס לראיית הבלתי ידוע והבלתי נראה. באמצעותה אפשר לשוטט ולקלוט שפע מידע באופן פסיבי, ליצור דימויים בלתי נתפסים שמסייעים בידנו לתפוס את העולם. אני נזכרת בשיחה אחרת שלנו, לפני כמה שנים, על כוחו של הדימוי בניסוחו של וילם פלוסר: “המרחב־זמן הייחודי לדימוי הוא עולם מאגי, עולם שבו הכל חוזר על עצמו ובו לכל דבר יש חלק בהקשר משמעותי”.¹⁶

הפילוסופיה של הצילום, היא אומרת, קשורה בשאלות קיומיות. אנחנו מתבוננות במציאות ואין באפשרותנו לפענח אותה, אבל אנחנו יכולות להביט, למשל, בספקטרום הצבעים בטבע וללמוד שמצד אחד הוא ניתן לכימות ומצד שני הוא מרחב רציף של השתברויות אור, מגוון אינסופי של אפשרויות. הולט מספר שבשנות השישים והשבעים של המאה השבע־עשרה, המציאו אייזק ניוטון וגוטפריד וילהלם פון לייבּניץ – פחות או יותר באותו זמן – את הקַלְקוּלוּס, חשבון אינפיניטֶסימָלי (“חשבון האינסופיים”), ענף מתמטי החוקר שינוי בתהליכים אינסופיים. “[…] אבל ניוטון הוא שהשתמש בכלי החדש הזה כדי להעטות על היקום תחושה של הרמוניה”.¹⁷ ניוטון גם היה זה שהעביר אלומה דקה של אור שמש דרך מנסרה בחדר חשוך, וחזה בהתפצלות האור הלבן לקשת צבעים. הוא הוקסם מיופיים של הצבעים, שהעלו בדעתו רוחות עליזות, וכינה את התופעה “ספקטרום” – רוחות רפאים בלטינית (וכיום גם מכלול של מצבים והתנהגויות דינמיות ומשתנות).

אהבה

“לאמיתו של דבר שום אני, אף לא התמים ביותר, איננו בחזקת מקשה אחת, הוּא עולם רב־אנפין ומגוון מאוד, כיפת שמיים זעירה משובצת כוכבים, תוהו ובוהו של צוּרות, שלבים ומצבים, של ירוּשות ואפשרוּיות”.¹⁸

בין 1939 ל־1961 צילמה ברניס אבוט תופעות פיזיקליות וביולוגיות במעבדת הצילום בסטודיו שלה. בקטלוג התערוכה Luma כותבת איה לוריא שאבוט נעזרה במגוון מכשירים וטכניקות, ויצרה באמצעות פרקטיקה מדעית. “על אף התכלית הקונקרטית והמעשית העומדת מאחורי העבודות, אותן כינתה ‘הריאליסטיות ביותר שלי’, תוצריה הסופיים היו מופשטים כמעט לחלוטין ושלחו אל מרחבים של היקסמות פלאית, אל המטפיזי ואל הפואטי”.¹⁹ בהקדמה לספר ברניס אבוט: תיעוד המדע מציין העורך, רון קורץ, שהמוטיבציה של אבוט ליצור את העבודות האלה נבעה מהעניין העמוק שלה בכוחות המעצבים את העולם, ומההבנה שאפשר להפיק תועלת מצילום ולחנך באמצעות דימויים. הוא מצטט את אבוט: “אין ספק כי אמת מדעית ותופעות טבע הם נושאים טובים לאמנות בדיוק כמו האדם ורגשותיו, על המגוון האינסופי שלהם”.²⁰

אחרי שאתי פגשה לראשונה את פרופ’ דודוביץ, היא העניקה שם לתופעות אופטיות שצילמה לאורך שנים במרחבי ביתהּ, השתברות קרני אור דרך כלי קריסטל; תחילה כינתה אותן “כאוס טיקה”, ובהמשך תיקנה ל”קאוסטיקה”. היא סיפרה בהתרגשות שזו תופעה נפוצה, טבעית או מלאכותית, שאנו עדות לה בחיי היום־יום כאשר אור מרצד מופיע כמעטפת גיאומטרית של אוסף קרני אור המוחזרות או נשברות מפני שטח קעורים או קמורים, כמו כוס או קרקעית מקווה מים. מחקר הקאוסטיקות משתייך לענף מתמטי המכונה תורת הקטסטרופות. ניוטון היה מהמדענים הראשונים שחישבו את צורתן של הקאוסטיקות. במקביל הוא השקיע מאמץ בחישובים הקשורים לקץ העולם. בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית כותב חן מלול: “כבר בחיבוריו התיאולוגיים המוקדמים השקיע ניוטון אנרגיה פרשנית רבה בפענוח חזון יוחנן, בין היתר במטרה לאתר את המיקום המדויק שבו יתחילו המאורעות שיובילו אל סוף העולם”.²¹ ניוטון אף צירף לאחד מחיבוריו מפה המצביעה על מוקד ההתרחשות האפוקליפטית. המפה וכתבי היד של ניוטון על נבואת האפוקליפסה שמורים בספרייה הלאומית. בפברואר 2023, עם היוודע התוכנית של שר החינוך לקדם הצעת חוק שתבטל את חוק הספרייה הלאומית, המעניק לה מעמד עצמאי, אתי שולחת לי תצלומים של המפה ושל דפי הנבואה, חרדה לעתידם, לעתידנו.

במחברת של אתי רשומה גם המילה “התאבּכוּת”. גדעון לב מסביר שהתאבכות היא מונח פיזיקלי המתאר את המתרחש כאשר שני גלים נפגשים ומהם “נוצר גל אחד, שהמשרעת שלו היא הסכום האלגברי (כלומר, כולל התחשבות בכיוון) של משרעות שני הגלים המקוריים באותה נקודה – על פי עקרון שנקרא ‘סופרפוזיציה'”.²² לעיתים, מסביר לב, איכות המפגש של הגלים משתנה במהלכו. אם אורך הגלים, תדירות מחזוריהם או כיוון תנועתם אינם זהים, תשתנה לצמיתות המשרעת המשותפת שלהם. “התלכדות של שני גלים בעלי נקודות שיא זהות ותדירויות שונות למשל, תיצור גל משותף שברגעים מסוימים יהיה בעל משרעת כפולה משל כל אחד מהגלים המרכיבים אותו, וברגעים אחרים בעל משרעת אפס”.²³ לב מדמה את המפגש בין הגלים למפגש בין נשמות, שתחילתו בהתאהבות, ולכן במשרעת כפולה. עם הזמן נעלמת ההתרגשות הגדולה ולכן נעלם הסנכרון ונוצר פער בין תדירויות הגלים או אורכיהם. אההבה, מסביר לב את הכתיב המשובש במכוון בכותרת ספרו, היא האהבה השלמה, האידאית, הנבדלת מיתר האהבות. לכן הוא מכניס לתוכה את ה”א הידיעה.²⁴ הוא כותב: “אההבה היא התאבכות בונה לגמרי: מפגש הרמוני בין שני גלים. מן הראוי לציין שהפיזיקה גילתה כי היווצרות הגל המשותף של ההתאבכות אינה פוגעת באופיו של כל גל עצמאי: הללו שומרים על ה־’integrity’ שלהם בחפיפה. 1 שווה 1 ועוד 1.”²⁵

אתי מספרת לי זיכרון ילדות. בארון סגור בחדר בבית סבתהּ, הונחו כלי קריסטל שהגיעו עם הסבתא מרומניה. החדר היה אפל ופשוט, אולם נצנוצי האור של זכוכיות הקריסטל הפעימו את ליבהּ. אנחנו מתכתבות על התערוכה הקרבה. היא רוכשת קריסטלים במגוון גדלים וצורות בחנויות יד שנייה ומצלמת את השתברות האור. היא כותבת לי שוב: “אור הוא חומר”. מיד אחר כך היא שולחת לי הודעה נוספת, ציטוט של אבות ישורון: “חומרים, כידוע, יש להם קולות. זה שפתם. החומרים השימושיים בידי אדם, עץ, זכוכית, פח וכו’ חוזרים על טבע האדם. ואם טבעו לחזור, מחמת הגמגום, על אותה מילה פעמיים, גם החומר שבידו חוזר על אותו קול פעמיים. הלכתי – הלכתי. עזבתי – עזבתי. הסחתי – הסחתי”.²⁶

אני שואלת את אתי על מה התערוכה, היא מנסחת תשובה בהודעת ווטסאפ, שאותה היא מצרפת בהמשך להזמנה לפתיחת התערוכה:

רגיש לאור, כך הצילום וכך גם אני, רגישה לאור. לפני שלוש שנים התחלתי פרויקט חדש, בהשראת הקשר בין אמנות ומדע. נפגשתי עם חוקרות וחוקרים בתחום הפיזיקה הקוונטית לשוחח על אור. המפגשים היוו את הרקע לסדרה של תצלומים בבית ובחוץ, חלקם יזומים וחלקם אקראיים, בניסיון לצלם תופעות של הטלת אור ולהפוך את היוצרות בין צללים לאור ובין יומיומי לנשגב. הסטודיו הביתי הפך ל”מעבדת מחקר” למושגים אותם למדתי משיחות אלה: קטסטרופה, אינסוף, התאבכות, קוסטיקות, מסלולים, בליעה והחזרה. מילים שאת פשרן אינני באמת מבינה אך האינטואיציה הצילומית קולטת ומכירה. שלוש שנים, בין החיים בצל מגפת הקורונה ובין האירועים האחרונים, בהם המאבק האזרחי על הדמוקרטיה מתערבב עם הקרע האמיתי, שבו חוקי האיזון והבלימה, שעטפו במעטפת הגנה דקיקה את המורכבות של חיים בצל סכסוך וכיבוש, גם הם מופרים באכזריות למטרות אישיות ופנאטיות. למדתי כיצד במדע אי־יציבות, סערות, התנגשויות ופרצי אנרגיה הם מחוללי חיים וחלק מסודות היקום.

 

חלק יק / אתי שוורץ
גלריה אינדי
אוצרת: אילנית קונופני
ליווי מדעי: ד״ר אלי גלנטי
נעילה: 13.05.23