הוכרזו הזוכים והזוכות בפרס משרד התרבות בתחומי האמנות הפלסטית 2022

הערת מערכת: הידיעה הגיעה ממשרד התרבות בלי חלק מהפרטים (שמות חברי ועדות, למשל), בלי דימויים ובעריכה רשלנית. היא תתעדכן בהתאם לקצב העברת המידע ממשרד התרבות.

משרד התרבות והספורט העניק כמדי שנה פרסים בתחומי האמנות הפלסטית, במטרה לבטא את ההוקרה של החברה הישראלית לאמנים היוצרים ופרי יצירתם, הערכה לפועלם ותרומתם לחברה.

שר התרבות והספורט מיקי זוהר מסר: “אני מברך את האמנים והאמניות הזוכים בפרסים בתחומי האמנות הפלסטית, ומודה לוועדת השיפוט המקצועית על עבודתה. פרסים אלו נועדו לעודד ולטפח את היוצרים, ולהוקיר את ההערכה של החברה הישראלית לפרי יצירתם. אני מאחל לזוכים המשך עשייה פורייה והצלחה רבה”.

להלן רשימת הזוכים ונימוקי השופטים בכל פרס:

פרס מפעל חיים בתחומי האמנות הפלסטית  לשנת 2022 יוענק לאמנית מרים כבסה.

להלן נימוקי הועדה לפרס:

פרס מפעל חיים מוענק לאמנית מרים כבסה על עשייתה פורצת הדרך ועל תרומתה המשמעותית לשדה האמנות הישראלית. כבסה מספקת זה שנים רבות תגובה נשית ייחודית למסורת בינלאומית של ציורי פעולה, המתאפיינת בדומיננטיות גברית, תוך הרחבת אפשרויות פעולתו של הגוף היוצר. עבודותיה של כבסה מעניקות זווית התבוננות חדשה על היחסים המוכרים בין משך ובין דימוי, בין מיצג ובין אובייקט, ובשנים האחרונות היא אף הרחיבה את הפרקטיקה שלה מהפרטי אל הקבוצתי. מאז פריצתה בשנות התשעים, עת זכתה בפרס גוטסדינר, וייצגה את ישראל בביאנלה בונציה (בביתן באצירת שרה ברייטברג-סמל), כבסה פיתחה שפה אישית ייחודית המזוהה איתה והמתפתחת עם השנים מציור, דרך פרפורמנס, ועד לעבודה המשתפת את הקהל. על הישגיה אלה, ועל פעילותה הענפה בארץ ובחו”ל, במרכז ובפריפריה, אנו מחליטים להעניק לה את פרס מפעל החיים.

ועדת השיפוט: יעל כץ בן שלום  – יו”ר,  ורדית גרוס , ד”ר תמר מאיר

פרס שר התרבות בתחומי האמנות הפלסטית, הזוכים ונימוקי השופטים לבחירתם:

גילי (אליהו) אבישר הוא אמן רב תחומי העובד במייצב, מיצג, וידאו, רישום ופיסול .פעיל מזה כעשרים שנה בשדה האמנות המקומי והבינלאומי. עבודותיו של אבישר נושאות בתוכן תנועה מתמדת. העבודות עשויות משארי בדים צבעוניים, חוטים, עצים וחומרי יומיום אותם הוא אוסף ומהם הוא תופר ובונה מיצבי ענק. בשובם אל סטודיו האמן, האובייקטים חוזרים להוות חומרי גלם לעבודות הבאות. תנועה נמצאת גם בהתייחסות אל חלל התצוגה כחלל זמני ודינמי, ובמיצגי הפרפורמנס של האמן ומבקרי התערוכה המאיישים ומפעילים את האובייקטים. העבודות של אבישר נותנות תחושה של דחיפות ועודפות.

רלי (אריאלה) אברהמי היא צלמת פורטרטים המצליחה בדרך צילומית ייחודית לתעד את פניה המורכבים של ישראל. סדרות הפורטרטים שיצרה הם פועל יוצא של מחקר חזותי מקיף אשר הופך לאינוונטר תיעוד יוצא דופן ומתמשך לאורך עשרות שנים של לאום, נרטיב וחברה. אברהמי מאירה בבחירת המצולמים  את השוליים החברתיים בישראל : מוכרי פרחים בכבישים, קשישים, מטפלות ומשפחותיהן, משפחות מהמחלקה האונקולוגית. מעל לשני עשורים היא יוצרת  ‘בלוג ויזואלי’ של אירועים אישיים הנושאים חיבור מידי לציבור רחב. עבודתה הצילומית  מתעדת בשפה ייחודית ובאופן מעשיר את החברה הישראלית כפנורמה מורכבת.

שגיא אזולאי הוא צייר. רבים מציוריו של אזולאי עוסקים ברווח שבין המוכר לנשגב. דימויים וסמלים מקומיים ומזרח תיכונים מצוירים על רקע אחיד, מובלטים ביחידותם ובחומריותם. הדימויים שאזולאי בוחר נעים בין פסלים מצריים ואובייקטים שבטיים, ועד סמרטוטים ומטליות מטבח. אזולאי חוקר את חומריות הדימויים אותם הוא מצייר ומציע תקריב פיסולי שלהם. בשנים האחרונות החל אזולאי לצייר ציורי קיר בטכניקת שפריץ צמנטי ומשתמש בחומרי בניין כגון בטון, חול וטיט כפלטת הצבעים שלו.

הדסה גולדויכט היא אמנית רב תחומית. עבודתה הנובעת מעולם היהדות מרחיבה את  הדיאלוג המתמיד בין החיים למוות, בין הנצחי לחולף ובין הפרטי לציבורי. תוך שהיא חוקרת את המידע  הטמון במקורות ראשוניים, בחפצים, ביחסים ובטקסים.  גולדויכט מצליחה להאיר את השפה כ’קופסה שחורה’ חברתית, פוליטית, היררכית ונפשית ועל כך היא ראויה לפרס.

מיכל הלפמן היא אמנית רב תחומית העוסקת במיצב, וידאו, פיסול ורישום. הלפמן פעילה בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי מעל עשרים וחמש שנים. עבודותיה של הלפמן עוסקות בין השאר במצבים של פגיעות אנושית. דרך פגיעות זו היא היא בוחנת את היחסים בין פעולה אמנותית לזו הפוליטית, קרי מה היא כוחה של האמנות ביצירת שינוי פוליטי במציאות. בעבודותיה האחרונות הלפמן חוקרת יצירות ומקרים היסטוריים ומציעה להם פרשנות חדשה על ידי שילובם במייצבים מרובי פרטים ומדיומים. מיצביה של הלפמן מערבים יחד אמת ובדיה, היסטורי ועכשווי. הלפמן מרבה לשתף פעולה עם פרפורמרים, אנשי מחול וכן עם דמויות אמיתיות מהעולם.

רונה יפמן היא צלמת ואמנית רב תחומית אשר פעילה בשדה האמנות המקומי והבינלאומי מזה 25 שנה. לאורך כל שנות יצירתה, פורצת יפמן גבולות באמצעות אמנותה, ומעלה לדיון נושאים חברתיים ופוליטיים מהותיים ונפיצים, בהם היא מטפלת מתוך חוויות אישיות ומחקר עמוק וכן.

יפמן פתוחה ביצירתה אל העולם, ומבססת את אמנותה על מגוון שיתופי פעולה עם קולגות ודמויות מעוררות השראה. היא היתה מבין הראשונות בארץ אשר עסקו באמנותם בסוגיות של נזילות מגדרית, וממשיכה דרך יצירתה לספר את סיפורם של דמויות “שוליים”, ולאתגר תפיסות עולם מקובלות ומקובעות, לגבי החברה בה אנו חיים ולגבי הפרקטיקה האמנותית.

טליה (שלו) ישראלי ציירת בולטת ופעילה בשדה האמנות הישראלי למעלה מ-20 שנה. יצירתה של ישראלי נטועה עמוק בתולדות האמנות, ובאמצעות מחקר מעמיק ולא מתפשר, היא דנה באמנותה בהיבטים היסטוריים ופילוסופיים של תולדות הציור. במקביל, ציוריה עוסקים במקומי – בנוף, בחברה, ובשינויים שהיא רואה סביבה. בעבודותיה חוקרת ישראלי את הציור על כל רבדיו, מתנסה במגוון טכניקות ומצעים, ומצליחה לשלב בין רפרנסים היסטוריים קלאסיים, תרבות מקומית ואמירה אישית חזקה. ביצירתה, היא מפרקת ומחברת מחדש אמיתות משלל עולמות, מערערת תפיסות היסטוריות מקובלות ובכך מעלה שאלות מהותיות הנוגעות לכאן ועכשיו.

רונית פורת היא צלמת ואמנית רב תחומית, פעילה בשדה האמנות הישראלי מזה 20 שנה.

במהלך השנים התרחקה פורת מהצילום הישיר ובראה באמנותה עולם ייחודי של סיפורים אותם היא מבססת על מחקרים היסטוריים וחומרים ארכיוניים. למרות שאינה עוסקת בצילום במובן הקלאסי, וצילומים שצלמה בעצמה כמעט ולא מופיעים בעבודותיה, ביצירתה היא דנה וחוקרת את ההיסטוריה, והכוח של המדיום הצילומי.

באמצעות צלילה לעולמות רחוקים ומסתוריים, בטכניקה ייחודית ובפתיחות מתמדת אל מקורות חיצוניים, מצליחה פורת דרך עבודתה לגעת בנושאים מהותיים ועכשוויים במקביל להצפה של סוגיות מעולמה הפנימי.

אלי פטל הוא אמן מושגי רב תחומי ופעיל בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי מעל עשרים שנה.

עבודותיו של פטל עוסקות בשאלה של מהו טעם תרבותי וכיצד הוא מתהווה. פטל מפליא לעשות שעטנז מדיומלי-תוכני המודע לעצמו, ובכך מנסה לערער את גבולות הטעם המקובל. הוא מרחיב את הייצוג האמנותי לעבר עולמות היהדות, המזרחיות, וכן אל עבר גלגולים מדיומלים של ציורים וצילומים, ומעלה שאלות על ייחודיות, מקוריות ועממיות. הפעולות האמנותיות של פטל הן פוליטיות במהותן ומהדהדות את שאלת זהותו של האמן הישראלי-המזרחי בשדה אמנות שניזון לרוב מהקאנון ומהטעם המערבי.

סיגל צברי היא ציירת שגיבשה לאורך השנים שפה ציורית אישית וייחודית. עבודותיה הן עדויות ליופי הנושא עצמאות של מקום וזמן, ולחולף ברישום ובצבע.  היא מצליחה ללכוד תהליכים דינמיים אל תוך תמונה סטטית. המתח הנוצר בשל כך, מרחיב את הפעולה האמנותית כמו גם את מבטו של הצופה. צברי לוכדת בציוריה בחדות, את יופיים של המעברים בין חוץ לפנים. הציורים מציעים אפשרות לחשוב על עולם התופעות וכן על הפעולה הציורית כאשליה, או כתפיסה מסוימת של מציאות. זהו מכלול ציורי שקט שיש בו עצירת מבט, המאפשר לזמנים שונים להתקיים בציור בו זמנית. באמצעות נקודות מבט נבחרות בבחינת  ‘פיסות מקום’, היא  מדייקת את התנועה ממנה החוצה וחוזר חלילה.

פרס לעידוד היצירה בתחומי האמנות הפלסטית  לשנת 2022, הזוכים והנימוקים לבחירתם:

אירה אדוארדובנה היא אמנית וידאו, ילידת אוזבקיסטן, בעלת תואר ראשון מהמכון הטכנולוגי, חולון ותואר שני מהאנטר קולג׳, ניו-יורק. עבודותיה של אדוארדובנה משחזרות נרטיבים בעלי אופי אוטוביוגרפי, ובוחנות סוגיות העוסקות בזיכרון והגירה. לדבריה, היא ״מפרקת ומרכיבה מחדש נרטיבים הבוחנים את מידת האמת בזיכרון אישי או קולקטיבי״. יצירתה נשענת רבות על סיפורים, חוויות וריטואלים מההיסטוריה המשפחתית שלה, ומשפחתה הקרובה מופיעה ברבות מעבודותיה. מבחינה חזותית, המוטיב המעגלי נוכח מאוד ביצירתה: ריבוי ערוצים ההולך וגדל; דיאלוג בין נקודות מבט שונות המאורגנות לעיתים במבנה מעגלי; שימוש בתסריט פלינדרומי; וחזרה על סצנות כמו בובה רוסית נפתחת. בעבודתה מאתגרת אדוארדובנה את מופעו החד-מימדי של הוידאו באמצעות הקרנה על גבי חפצים ואובייקטים פיסוליים.

חניתה אילן בן דוד היא ציירת בעלת תואר ראשון ושני מבצלאל. היא עוסקת בציור תוך מתיחה וחקירה של גבולות המדיום, ועבודותיה משלבות בין המופשט והפיגורטיבי כך שנוצר ביניהם מתח תמידי. באמצעות שימוש בטכניקות של הפשטה, חיסור, מחיקה וקטיעה, היא מייצרת עימות בין הדימוי ובין החומר, בין המשטח הציורי ובין גבולותיו. היא הצליחה לייצר גישה חדשנית ושונה למדיום הציורי, אשר משלבת בו רוחניות גם מבחינה תמטית וגם מבחינה חומרית – כך למשל השימוש שלה בבד ציור מגולגל כמו מגילה או קלף, מכניס רובד נוסף לעבודותיה בפרט ולפרקטיקת הציור בכלל. המדיטטיביות בעבודותיה כובשת את הצופה ומאפשרת לו מרחב הרהור מסוג חדש. לצד הקו הציורי המובהק שגיבשה, בשנים האחרונות עוסקת אילן ביציאה מן הציור הרגיל לטובת יצירת אובייקטים ומיצבים חכמים ומורכבים, ובכך היא מותחת גם את גבולותיה שלה כאמנית.

ליאת אלבלינג היא צלמת מרתקת אשר יוצרת סדרות של עבודות צילומיות העוסקות במרחב, בחלל ובחומר הצילומי עצמו. אלבלינג היא בוגרת מנשר ולמדה במדרשה לאמנות, וכן מלמדת במוסדות שונים צילום ופוטושופ. אלבלינג עובדת בעיקר בצילום סטודיו, והיא בונה ומייצרת בעצמה את המאקטים והמודלים שאותם היא מצלמת. עבודותיה מתאפיינות באיכות אסטתית נקייה מאוד, צורות ומרקמים אשר מייצרים חללים מרתקים. עבודותיה נעות בין תחושה של שטיחות לבין עומקים ומישורים רבים, ויוצרים אצל הצופה צורך להשתהות ולהבין. פעמים רבות מתייחסת אלבלינג אל התצלום כאובייקט וכחומר, ומחברת בין החלל המצולם לבין הדימוי המצולם.

אפרת גל-נור היא ציירת העוסקת בעיקר בציורי Site specific של הנוף הישראלי. היא בוגרת תואר ראשון של המדרשה ותואר שני של אוניברסיטת חיפה, מרצה במדרשה לאמנות ובחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, ועוסקת באמנות והוראה מעל 20 שנה. גל-נור עוסקת במחקר מתמשך על היחס בין הנוף לתרבות בישראל, תוך בחינת הקשרים כמו נוסטלגיה, זיכרון, סטריאוטיפים, מוסכמות תרבותיות ופנטזיות. נקודת המוצא לעבודות הנוף האורבני שלה היא האופן בו אנו חווים את המרחב ומתבוננים בו, בטבע ובארכיטקטורה. מגוריה בפריפריה משפיעים על נושאי יצירתה ועל בחירת המקומות שהיא מתארת, שהינם תמיד שגרתיים אך מלאי קונפליקטים החומקים מהעין. גוף העבודות שלה מורכב מציורים ורישומים אקספרסיביים בגדלים משתנים, באמצעותם היא בוחנת כיצד תנאים חברתיים, כלכליים ופוליטיים מעצבים את אדריכלות הנוף ואת המרחב האורבני המקומי. עבודותיה ורסטיליות מאוד: חלקן אקספרסיביות ופרועות, חלקן מאופקות ומוקפדות, אך בכולן ישנו עיסוק ישיר וכמעט בוטה בפוליטיקה, היסטוריה מקומית וקונפליקט,  תוך גיבוש שפה ציורית מובחנת ומזוהה, ועבודה עם פלטת צבעים ספציפית. את המהלך הייחודי שעשתה במסע בעקבות הספר ‘הדרך לעין חרוד’ ניתן לראות כנדבך משמעותי נוסף בהתבוננות שלה על המרחב.

אורן הופמן, אמן מולטי-דסיפלנרי הפועל בתווך שבין צילום, פיסול ומיצב. למד אמנות וצילום באקדמיה חריט ריטפלד באמסטרדם ובתוכנית לתואר שני באמנויות של בצלאל, אותן סיים בהצטיינות. הופמן מייצר בעבודותיו מבט מקורי הנע בין הקונקרטי למופשט ומנסח מחדש תחביר משותף לשניהם. מבטו של הופמן מתעתע, מעורר ספקות ודורש השתהות ופענוח: השטוח הופך נפחי, היחיד למשוכפל, העצם זולג לחלל, הקרוב מתעמת עם הרחוק והעדשה משנה סימולטנית את מבטה ממיקוד לפיזור. בעבודותיו משתמש הופמן בחפצים מוכרים ויומיומיים: דפים, מחברות, אגרטלי פרחים וטבע דומם. מבטו של הופמן כמו חוקר אותם ובעיקר את המציאות שסביבן ומאפשר לצופה להיות חלק פעיל במחקר זה.

חן כהן היא אמנית רב-תחומית העוסקת בצילום, וידאו, מיצב ופרפורמנס, בעלת תואר ראשון מהמחלקה לצילום בבית הספר מוסררה ותואר שני באמנות מבצלאל. היא  פועלת בתחום כעשור, כאשר הפרקטיקה האמנותית שלה משמשת אותה לבחינת סוגיות כמו ריפוי, ייצוג הגוף ומפגש בין גופים. בעבודות  שלה  היא ממציאה טקסים ומייצרת שיתופי פעולה עם אמנים , בניסיון מקיף ללכוד את אותו מצב חמקמק לו אנו קוראים בריאות ואיכות חיים. בעבודות הצילום שלה, היא מגלה מחויבות גודלה למדיום כאשר היא מתעקשת לנסות ולמצוא באמצעותו את הרגע המדויק: על ידי ריבוי הדפסות היא שואפת לתפוס את הרגע הצילומי הנכון, וכך מייצרת לעצמה טביעת אצבע אמנותית במדיום שבו מורכב לעשות כן. העבודות שלה מציגות מתח בין יופי אסתטי ובין תחושת בהלה קלה העולה מהן, עד כדי אובדן נשימה של הצופה בהן. בדימויים מתומצתים, מינימליסטיים ונטולי פרטים, היא מייצרת תחושה אניגמטית בה ניכר שהנסתר רב על הגלוי

דביר כהן קידר הוא צייר שפועל כבר קרוב לשני עשורים – בוגר המדרשה לאמנות ואוניברסיטת חיפה. עבודותיו מתאפיינות בטכניקת עבודה מרשימה בצבעי שמן וכן בעבודות תחריט- מונוטייפ. ציוריו של דביר מבטאים כבוד רב למסורות ציור אירופאיות לצד אקספרסיביות מודרנית, ודימויים עכשווים. עבודותיו של כהן קידר מעוגנות לא רק במסורות טכניות אלא בידע היסטורי, מדעי ומיתולוגי. כהן קידר מקיים תהליכים של מחקר אמנותי מסור ומחויב ארוך שנים, שמניב גופי עבודות מרשימים.

נטע לאופר היא אמנית בוגרת תואר ראשון בבצלאל ותואר שני ב-School of Visual Arts בניו יורק העוסקת בעיקר בצילום ובוידאו. בעבודותיה מייצרת לאופר הקבלות בין עולם הטבע הפראי לבין סוגיות ונושאים פוליטיים וחברתיים. עבודותיה מאופיינות בהעמקה ומחקר, לעיתים כוללות מעקבים ממושכים. בעלי החיים אצל לאופר מקבלים תפקיד המבטא ומדגיש את השרירותיות והמלאכותיות בממלכת האדם. כל זאת תוך שמירה על נקודת מבט תצפיתית ובלתי מתערבת כביכול אשר מדגישה את המורכבות של נושאי העבודה.

מישל פלטניק הוא אמן יליד צרפת אשר בקרבת גיל 40  עשה הסבה מהנדסת חשמל ללימודי אמנות. היבט טכני זה נושא משמעויות רבות בעבודותיו, אשר דורשות עבודה דקדקנית ודיוק טכני/מכאני רב. לאורך השנים עוסק פלטניק בקשרים שבין גוף-ציור-צילום-וידאו. בחלק מעבודותיו פלטניק מייצר סביבות ציוריות אשר מדמות ציורים של אמנים מוכרים (פרנסיס בייקון, אגון שילה). עבודותיו כוללות כמעט תמיד מודל חי (הוא עצמו או שחקן) אשר הופך לציור באמצעות ציור גוף. פלטניק פיתח טכניקה ייחודית רב תחומית, מבוצעת להפליא, אשר ממשיכה להתפתח בכיוונים חדשים בכל פרויקט.

נטעלי שלוסר היא אמנית בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל (בהצטיינות) ולימודי המשך ב-HISK מכון הוגר לאמנויות יפות, גנט, בלגיה. ציוריה המוקדמים של שלוסר מאופיינים בגישה אקספרסיבית על גבול הגרוטסקית מן הצד אחד ומלנכולית-נוגה מן הצד השני. ביצירתה משמשים העיוות או הדפורמציה כאמצעי לשבירת גבולות חומריים, רעיוניים וחזותיים: שילוב של שפות ציור שונות; מעברים דרמטיים בין קו מהודק לכתם מרוח; טשטוש הגבול בין פנים לחוץ ובין חלום למציאות. בעבודותיה האחרונות, נראה כי עברה שלוסר תהליך מרתק של מעבר מציור לפיסול. היא החלה לתרגם את שפת המכחול הייחודית והמזוהה שלה לאובייקטים תל-מימדים ופיתחה טכניקה ייחודית המשלבת בין ציור שמן להדפסה תלת-מימדית. דיאלוג מרתק זה, מעבה תרתי-משמע את יצירה המרובדת.

זוכי פרס עיצוב בתחומי האמנות הפלסטית והלן הנימוקים לבחירתם:

מאיה בש, מעצבת אופנה, בעלת המותג Maya Bash הפועל בשוק המקומי והבינלאומי, שותפה לפרוייקטים אמנותיים ולשיתופי פעולה עם יוצרים ישראלים מתחומי המחול, הקולנוע והמוזיקה. עבור בש, כל קולקציה היא ״מגרש משחקים״: יריעה רחבה, שבה כל פריט ורכיב הם נקודת מוצא המאתגרת קונבנציות של זהות, מגדר, פרט בחברה, סינגולריות מול סדרתיות.

בש מלבישה קפסולות של גוף ומרחב שמספרות סיפור. הסיפורים ניכרים בשמות הקולקציות ובאופן בו היא בוחרת לצלמן: הן מתריסות (״הצגה הכי משעממת בעולם״), מתנגדות (״גם כשאף אחד לא צופה״), מבקרות (״טוויסט אוונגרדי למגמת הדפסי המילים״), מצהירות על יצירה מקומית (״חליפות תל־אביבים״) ובאותה עת משמרות תחושת זרות של בש, שעלתה לארץ בגיל 12 (״ילדי ברה״מ״). בש מנסחת תחביר ייחודי מתוך החלקיקים האלמנטריים של הבגד: תווית, גיזרה/קו, טקסטיל, הדפס. כל קולקציה היא סצינוגרפיה שלמה, פרוייקט שמצליח להיות מסחרי ואמנותי בעת ובעונה אחת.

ג׳רום שמבון, מעצב גרפי ומנהל קריאיטיבי של טובי הקמפיינים לטלוויזיה בארץ, בולט כיוצר בעל קול חזק ומדויק בכל תחומי העיצוב לברודקאסט: אימג׳ מייקינג, טיפוגרפיה, סיקוונס, תנועה וסאונד.

כוחן של עבודותיו בא לידי ביטוי לא רק באיכות המקצוענית הגבוהה שלהן, אלא בקו עיצובי פשוט, בהיר ובטוח בעצמו. יש לציין את הפלטות הצבעוניות המקסימות והייחודיות לכל פרוייקט. כך נבראות עבודות אפקטיביות זהותית עבור מותגים מובילים, ובאותה עת וירטואוזיות במופען החזותי. רמת השליטה בכל רכיבי הדיספלינה, מאיור דרך פיתוח צורה, וטיפוגרפיה מונפשים יחדיו לחגיגה עיצובית של ממש.  שמבון עומד מאחורי הניראות בתנועה של מותגי מסך כהוט, מגוון ערוצי טלוויזיה כרשת 13, תאגיד השידור, ערוץ 24 החדש, ספורט 1, ערוץ ההומור, ובנוסף פלטפורמות דיגיטל מובילות כבלוק, סקרין וכד׳.

שמחה אבן-חן, אמנית פעילה ויוצרת של עבודות קרמיקה, וחברה של האקדמיה העולמית לקרמיקה (IAC). הפרס הוענק לה במיוחד על היצירתיות שלה בחיבור בין מדע לאומנות. כמדענית של המיקרוביולוגיה האנושית, האובייקטים אותם שמחה מייצרת הם אוטונומיים, העומדים בחלל ריק נטול קונטקסט ספציפי. דרכם היא מחזקת את הדרך בה החשיבה המדענית טוענת לאובייקטיביות, אך אובייקטיביות זאת קורסת ברגע שמתחילים לחוות את היצירה ולתת לה משמעות. המשטחים הדו-מימדיים, הצורות והדפוסים הצבעוניים התלת מימדיים אותם היא מייצרת דרך הסדרה ה׳ביומורפית׳ והסדרה ׳משך׳ שלה, מסמנים כולם תנועה והשתנות, נזילות וטרנספורמציה צורנית, המשאירים את המתבונן לתהות לגבי הגבול הדק בין מה שמתוכנן ומדוד (כמדענית), לבין הספונטני והמקרי (כאמנית). כך האיזון בין מדע לאומנות מתערער, וחוסר הטענה לאובייקטיביות בצורות האמורפיות ושל הקרמיקה-נייר המתפתלות מייצרים חללים חופשיים ולא צפויים, הנטענים מחדש על ידי הדמיון שלנו.

ענת ואילן ברמן, אמנית ואדריכל הפעילים ושותפים לסטודיו סיטי פלטון. עבודתם היא מולטי-דיציפלינארית המשלבת בין אומנות, עיצוב, ואדריכלות. לב העשייה שלהם היא ההשפעה על המרחב העירוני דרך המוצרים והמיצבים העירוניים אותם הם יוצרים. עבורם, המרחב העירוני הוא מעבדת הניסויים למיצבים ולכוח של אותם מיצבים למשוך משתמשים להגיב ולחוות את אותם. אותם משתמשים הופכים לשותפים ביצור המרחב והמיצב.  הזיכרון והניסיון לשחזר את הזיכרון, הם המחולל של העבודות שלהם. צוות השופטים התרשם במיוחד מעבודת ׳Let it snow׳ של חוויה המתארת עולם שלם אשר לכוד בסופת שלגים בכדור, הנעה מן המדפים בבית אל תוך כיכר השעון ביפו כדי ליצור חוויה עירונית.

פיני (פנחס) לייבוביץ׳, איש עיצוב ואקדמיה בעל שם בינלאומי אשר הציג במוזיאונים, גלריות ותערוכות בינלאומיות והשפיע רבות על תחום העיצוב והחינוך לעיצוב בארץ ובעולם. הועדה מבקשת לציין כי מבין הפונים לפרס, העבודות של לייבוביץ’ הצטיינו והתבלטו מעל כולם. הפרס מוענק לפיני בשל גוף העבודות הנרחב שהוגש בו  ניתן לראות את הישגיו לאורך השנים בהן הווה סמן ומופת לקהילת העיצוב בכלל, תלמידיו וחבריו למקצוע בפרט. ללייבוביץ’ הבנה בנושא העיצוב במובן העמוק ביותר, הן מבחינת תרבות האובייקט והן מבחינת החשיבה הקונספטואלית והפיתוח הרעיוני. לפיני היכולת להביא את מלוא הידע, הניסיון והיכולת לידי ביטוי בעבודת שיוצאות מן הכלל בשל איכותן ותוכנן יוצאי הדופן.

זוכי הפרס לאמן צעיר והנימוקים לבחירתם:

גל ניסים היא אמנית רב תחומית המגשרת בין אמנות, מדע וטכנולוגיה. עבודותיה עוסקות במערכת היחסים המורכבת הקיימת בין בני האדם לחיות החיות בסמוך לנו, תוך שהיא מזמינה את הצופים לקחת חלק פעיל בחקירת הקשר הדינמי המתחולל בין טבע, תרבות וסביבות מעשה ידי אדם. ניסים בוחנת נושאים אלו ביצירתה באמצעות שימוש במתודות שהושאלו מהעולם המדעי מחקרי לצד סאונד, וידאו, אנימציה ופיסול. יצירת האמנות שלה מאפשרת התבוננות מעשית חשובה ומעלה שאלות אודות האחריות האקולוגית שלנו כמין הדומיננטי על פני כדור הארץ.

מאי דעאס היא ציירת פלסטינית. ציוריה הפיגורטיביים-ריאליסטיים מעמידים במרכזם את דמות האישה. שימושה של דעאס במוטיבים כמו שטיח, שולחן אוכל וחיות שונות, ממקמים את דמויותיה הנשיות במרחב מדומיין בין הדומסטי לפראי, ובין כיסוי להסתרה. עבודתה של דעאס נובעת מתוך התמודדות פרטית, המעידה גם על התמודדות חברתית, ציבורית ופוליטית ומביעה תמיכה במגזר הנשים בכלל ובנשים ובאמניות הפלסטיניות בפרט. בכך, מהווה עבודתה של דעאס קול חשוב ובעל ערך ייחודי.

אורי זמיר הוא אמן מיצב רב תחומי. מיצביו המרשימים מקיפים את החלל כולו, ומשלבים פיסול, תאורה, סאונד ווידאו ליצירת סצנות חלומיות או סוריאליסטיות, כמו מבוימות. החפצים השונים מקבלים מעמד מיתי, כמעט רליגיוזי, וגוף האדם לרוב מפורק או מוצג באופן אל-ביתי. האיכות האבסולוטית והתיאטרלית המאפיינת את מיצביו, האסתטיקה הפולחנית והדרמטית, ושליטתו המרשימה של זמיר בטכניקות מגוונות, ממקמות אותו כאמן צעיר ייחודי ומבטיח בנוף המקומי.

ענבר חגאי עושה שימוש בעיקר בטכנולוגית מציאות מדומה. עבודותיה המורכבות מאפשרות לצופה חווית צפייה פנומנולוגית שמתפרשת באופן מתוחכם על צירים אופקיים ואנכיים ומשלבת דימויים הנוגעים למיניות, נשיות וטכנולוגיה. חגאי משלבת את דמותה שלה או אלמנטים ביוגרפיים בתוך העבודות, ומתייחסת למציאות המדומה כמדיום מיצבי המתיך יחד את המציאות החיצונית וזו הפנימית, על השלכותיהן האסתטיות והפוליטיות. בכך, היא מציעה שימוש חדשני וביקורתי במדיום המתפתח, באופן שאינו מתפתה לשכלוליו הטכנולוגיים.

נעמה רוט יוצרת מיצבים שעושים שימוש מורכב באור או במסכים כמעין חומר או מדיום נוסף. בשילוב עם חומרים זמינים וזולים כמו טפטים או עיסת נייר ומניפולציות בסיסיות, יוצרת רוט מיצבים תלויי מקום מרשימים ומסתוריים, וחוויות אופטיות אשלייתיות המשלבות ריצודים והשתקפויות. יחסה של רוט לחלל, שימושה באלמנטים אדריכליים, בחומרים ובטקסטורות מקומיות, ולאחרונה גם בדימויים מתרבות ההנצחה הישראלית, מאפשרים יחס בלתי שגרתי לנושאים כגון תפיסה חושית, ייצוג ותעתוע בהקשר לוקאלי.

ילנה רוטנברג אג’וקו היא ציירת שמשתמשת בעיקר בטכניקת איירבראש באופן ייחודי. ציוריה, בין אם אלו מבוססים על סדרת תמונות של הוריה מול אתרי תיירות ובין אם הם מתארים נופים אורבניים שוליים ומקומיים, מאתגרים באופן חדשני קונבנציות ציוריות לגבי אופן רתימת הצורה והצבע לקיומם של הדימוי והנוף. הטשטוש, היעדר הפוקוס או הפרספקטיבה המתעתעת מכתיבים קו אופק נסוג, שמסגל משמעויות ביקורתיות חשובות בהקשר לנוף המקומי ולפריפריאליות מול מרכז.

דניאל אוקסנברג פועל בציור, פיסול ומיצב. עבודותיו המגוונות זולגות בטבעיות בין טכניקות, חומרים וסגנונות שונים, ועם זאת שומרות על לקסיקון דימויים ואסתטיקה מובחנים. האופן בו משלב אוקסנברג בין המופשט לקונקרטי, בין הפופי או הילדי לסוריאליסטי ובין דו לתלת מימד מבנה חווית צפייה עשירה, חלומית ואניגמטית, שעוטפת את הצופה בדוק נסתר של הומור אפל.

מאיה ארוך יוצרת סביבה פנטסטית, עולם מורכב וחידתי הנשען על רעיונות של פולחן, בית, אימה וחלום. היא שואבת השראה מממצאים ארכיאולוגיים, מהקשרים טקסיים ומתכנים מעולם הפסיכואנליזה. ארוך בונה מיצבים תלויי מקום מתוך מאגר של רישומי גרפיט ופסלי חימר שהיא יוצרת בסטודיו ומחפצים שהיא מוצאת ומחברת לקומפוזיציה חדשה באמצעות מניפולציה וטרנספורמציה. החלל מתפקד כמרחב של מערכות יחסים בין תכולתו לבין מישוריו השונים, בין דו־מימד לתלת־מימד, מאפשר הליכה וחדירה של גוף לתוך העבודות ומעורר ריבוי נקודות מבט.

ניב גפני יוצר מיצבים פסאודו-אותנטיים במדיה מעורבת המשלבים בין חומרים טבעיים וסינתטיים. עבודותיו מורכבות מחיבור בין סאונד, אלקטרוניקה, תכנות, עץ, מתכת, רדי-מייד ועוד. הן מתמקדות בחיבור בין צליל ותנועה, בקשר שבין הנראה לנשמע. סאונד משרת אותו כחומר וככלי ביטוי וחשיבה. גפני תופס את מרכיבי החיים, הצומחים והדוממים, כמערכת חיה אחת ובוחן את השדה הרוחני שבין האדם וכל מה שאינו אדם.

אסף הינדן מציב את מדיום הצילום ואמנות מבוססת עדשה במרכז עבודותיו. הוא יוצר מיצבים אשר משלבים בין תצלומים, קולאז׳, וידאו, מידול תלת ממדי ובינה מלאכותית לבין אובייקטים ופריטים מארכיונים ציבוריים או מזה המשפחתי. באמצעותם הוא בוחן את האותנטיות של צילום כסמכות תיעודית. הינדן מפגיש בין סמלי תרבות ממקומות ומזמנים שונים, מחבר בין יצירות מתולדות האמנות לבין אמנות מקומית ועוסק באבולוציה של דימוי חזותי, בשאלות של מקור ובעלות על יצירת האמנות.

ועדת השיפוט: נורית טל-טנא – יו”ר,  אילנית קונופני, קרן גולדברג