לתרגם חושך לשפת סימני האור

“מדוע לא באת כשקראתי לך?” אמר העיוור. “האם צריך להוליך אותך כמו ילד? אינך שומע את השביל כשאתה הולך עליו?”

נונז צחק. “אני רואה אותו,” אמר.

“רואה זו לא מילה”, אמר העיוור כעבור שהייה קלה. “חדל להשתטות ועקוב אחר קול צעדי”.

נונז בא בעקבותיו, נרגז במקצת.

“יומי עוד יגיע”, אמר.

“עוד תלמד”, השיב לו העיוור. “דברים רבים יש ללמוד בעולם הזה”.

“האם איש לא אמר לך שבארץ העיוורים, שתום העין הוא המלך?”

“מה זה עיוורים?” שאל העיוור באדישות מעבר לכתפו.

מתוך: “ארץ העיוורים” מאת הרברט ג’רום וולס

לפני שנים, באחת מהתגלגלויותיי הרבות, לימדתי ציור, לשם פרנסה, בבית ספר שלא הייתי מציינו בפרקים היותר חשובים של הרזומה שלי. באחד השיעורים הראשונים הבחנתי שלכיתה מקבילה נכנס עיוור שנעזר בכלב נחייה. הוא מצא את מקומו בחדר, ניגש אל הציור הבלתי גמור שלו ומישש אותו ברגישות רבה כדי לדעת היכן הוא נמצא. את לוח הצבעים שלו הוא אירגן בשיטה שהייתה נהירה רק לו. בכל עת הוא ידע היכן נמצא הצבע שהוא לא ראה אף פעם. הוא השתמש במכחול כבמקל נחייה. מכל בחינה, לבד מבחינת העין, הוא ידע בדיוק מה הוא עושה. הוא תרגם את החושך לתנועה בדרך עוקפת עין.

זה היה אירוע מוזר ומכמיר לב. מכחול בידי עיוור דומה לאוזניות על אוזני חרש או למשותק הנס על נפשו ואולי כמו שחיין שמבקש לטבוע. אלה אירועי המרה מרצון שיש בהם התעלמות מדרך המלך. הם משתמשים בתהליכים אחרים, שפיטה אחרת, מיומנות שונה לגמרי.

באותה פגישה ראשונה וגם אחריה חשבתי לעצמי; מדוע יבחר עיוור במסלול שאיננו מפצה אותו אלא מעצים את עיוורונו. אלא אם כן זו לא בחירה אתגרית ועיקשת אלא בחירה עוקפת ומוותרת – זו לא בחירה באין עין אלא ב – יש מגע – יש תנועה – יש מישוש – יש ניחוש – יש חומר – יש אמת שנוברת בחושך. חשבתי שכשם שיש שירת אקפלה כלומר שירה ללא ליווי מוזיקלי יש משהו כמו ציור אקפלה… לאמור ציור מנותק מכלי הציור – ציור לראיית לילה, אלף מיני אפל ואפלולי. אלף מיני שחור ונעלם. ציור שמאלף בינה את יד המקרה. הצרוף, שעל פניו איננו מתקבל – צייר עיוור – יכול להוות אתגר רב משמעויות. במעמקים ובמסתרים יש יתרונות לעצימת העיניים. מדובר באקטים המתחילים מן הוויתור. הראיה חשובה ומרגשת מאוד אך יש משהו שנשאר עמנו אחרי המראה והוא חשוב עוד יותר. יש אמנים שמתחילים משם. יש גם אמנים שלומדים מהנכויות. שמאמצים את המגבלות. שהמתוקן דל בעיניהם. שיש להם ראייה עוקפת מראות.

נניח, ולא בלא הומור, ולא בלא הגזמה, שאחד הפרעונים יתעורר וישוב חי אל העולם. ביודענו שקברו היה עמוס מרצפה עד תקרה בציורים מרובי פרטים ועשירי צבעים שנועדו לספק לו את כל צרכיו בשפע הראוי למלכים, נבקש שיצייר לנו את קברו אשר נטש… אין ספק שנקבל בד שחור לחלוטין. לא כלום. ועל השאלה האם אכל מהמאכלים שציירו לו והאם שכב עם הנשים שעל קירות קברו ואם רכב על הסוסים לא נדע תשובה. שהרי אנחנו נוטים ומוטים להאמין לעיניים. מצד אחר, בין האין והחידלון לבין חיים אחר המוות נמצא המושג הישארות הנפש שאפשר לראותו לא כמשהו שמגיע אחרי החיים אלא נמצא בקרבם. הגוף עושה ציור והנפש נשארת בקרבו.

“והולכתי עיוורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים”. ישעיהו מ”ב ט”ז.

סמדר אליאסף

זהו הטקסט השלישי שאני כותב על היצירה האמנותית של סמדר אליאסף ואפשר שצריך היה להצמידם זה לזה בסדר כתיבתם לרבות חזרות מתבקשות. אני חושב שיצירותיה, לאורך השנים, ועם כל ההבדלים בין תקופה לתקופה, הם פרי המחשכים. הם עוסקים במה שנותר לראות אחרי כל מיני אירועים ותהליכים חומריים וצבעוניים הנסתרים מעיננו כמו גם מעיניה. הם שרידים של תאונות מתוזמנות היטב. העין שלה אינה מציירת, גם לא היד, היא שופטת את תוצאת התנאים שהיא יצרה והמקרים שהיא זימנה ואפשרה. העין לא מוליכה את היד אלא גוזרת דין על מהלכיה; דין גניזה או דין המשך תהליכים ופנייה אל הזמן שייטיב או דין חיתוך ושבירה. הציור שלה קורא תיגר על היותו דומם. הוא איננו הופך לחי אלא להמשכי. לייחורי. היא עושה ארכיאולוגיה הפוכה – שוברת – מנתצת – מעלימה – מיישנת היא מעמידה את ציוריה למסדר אי זיהוי.

אליאסף ויתרה מתחילת דרכה ועד היום על כל אמצעי וכלי הציור ועל התהליכים המקובלים והשגורים. האמצעים שבהם היא נקטה במקום הקונבנציות כבר תוארו בהרחבה. בטעות מייחסים לה העדר שליטה בעוד שהיא מנסה לשלוט בהעדר. אחרי שעשתה את כל המעשים שתחילתם ברוטליות ואחריתם רוחניות מזוקקת ואחרי ששפכה והכתימה והפכה ודרכה והנזילה וקילפה וניגבה ועשתה כל אלה לבד יחיד וריבועי כמקובל, היא מוותרת גם על הציור הבודד, על הקונבנציה של הריבוע, על הבד שמתוח על מסגרת והיא פונה אל המיצב. ציורים רבי איברים, נכים, שבורים, מקוטעים, פצועים ומתאוששים מימי הדריכה והחיתוך והניסור שעברו עליהם. הם גם ציורים וגם פוסט ציורים. רק מה ששורד את הדריכה והמעיכה והסינון ומתמלא ביופי ועומק שורד. בהשאלה מעולם היין אפשר לומר שהיא דורכת ציורים וסוחטת אותם ומיישנת אותם ושומרת אותם וממתינה בהרכנת ראש לתוצאה ראויה.

לפני שנים, באחת מתוכניות האוכל, המספקות גירויים בלתי מתממשים, הראו שיטת בישול שגירתה כהוגן את דמיוני ואת תאבוני ולצערי הרב טרם הצלחתי לחוותה בפועל. מדובר בקבירת אוכל במין בור קבר עמוק שמכניסים לתוכו חלקי בשר שונים וירקות רבים ומכסים אותו ומדליקים עליו מדורה ושוכחים אותו ואת מה שבקרבו לשעות רבות של שקט רגוע, עד שהניסיון וההצטברות וההימור מורים שהגיע זמן תחיית הבשרים ואפשר לפתוח את הבור ולשלוף את תוצאות שיתוף הפעולה שבין האדם והטבע. גם במעשה זה, שיש שיקראוהו קריאה אקספרסיבית מדי, מתרחש סוג מפותח של עיוורון ואולי גם שקט לרבות חרשות. מדובר בלשון כמו גסטרונומית; במספגת טעמים, בבשרים קולטים וזוכרים. ואם חוזרים לציורים – גם בקבורותיהם וגם ביציאתם מקבר הם צוברים זיכרונות ארומטיים. בכל מקרה מדובר בציורים שמצב הצבירה שלהם מחכה להגדרות טובות ועמוקות משלי.

“הוראות לזמרה

תחילה שבור את המראות בביתך, שמוט את זרועותיך, בהה בקיר, שכח. זמר תו אחד בלבד, הקשב בתוכך. אם אתה שומע (אבל זה יקרה הרבה יותר מאוחר) משהו כמו נוף שרוי בפחד, שמדורות בוערות בין אבניו ודמויות חצי עירומות כורעות בן, דומני שאתה בדרך הנכונה, וכך גם אם אתה שומע נהר ששטות בו סירות צבועות בצהוב ובשחור, אם אתה שומע טעם של לחם, מגע אצבעות, צל סוס.”

מתוך: “שמיים אחרים” מאת חוליו קורטאזר

 צריך אף להזכיר שפעמים רבות זוהר מתחיל בקונכייה. באפלה. בהצטברות שצריך לדעת בדיוק מתי נכון לחלץ משם את הפנינה. הסטודיו של אליאסף במקרה זה מתפקד כמין קונכייה שכזו והשכחה וההעדר נעשים כלי עבודה ויניקה ששאיבתם שונה מזו של הזיכרון. בתערוכתה המיצבית במוזיאון הרצליה בנתה סמדר סוג ייחודי של קאפלה שבה פגעי הזמן מצאו להם בית ליראה. בהנאה אסרס כאן את דברי הנביא יחזקאל: “הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח כה אמר אדוני יהוה מארבע רוחות בואי הרוח ופחי…” בבדים האלה.

אינני אדם מאמין אך אני מרותק ממפגשים עם מאמינים. מאמינים אמיתיים הם אנשים ממציאים, חזיוניים, מאתגרים את הלוגיקה. לפעמים נדמה לי שהתמימות מפנה להם שטחי אכסון לחוויות רבות יותר, פראיות יותר. אני נדהם כאשר אני מרים את ראשי אל כיפות ותקרות של כנסיות ומגלה שם עשייה רבה ועמלנית שברובה הגדול לא יכולה להגיע אל עיני המאמין ולא אל עיני החילוניות והסקרניות כי לא לשם כך נעשו הציורים והפסלים והוויטראז’ים אלא לשמו של האל שבמרום ולכבודו ולתפארתו ורק מעט זניח ומקרי ממה שמופנה אליו מופרש אלינו בדרך אגב. אני מתפעל מהמוזיקה החרישית הזולגת מהקירות ומסובבת את העמודים ומרעידה את צבעי הויטראז’ים. אני מתפעל למשל מקתדרלות מרובות קאפלות שרובן אפלוליות ומסתוריות וחשאיות ובולעניות וכמעט לא נגישות לזר ובכל זאת מתרחשים בהן המוני אירועים ויש שם קבר אפל וציור שנראה בחשכה כמעט שחור כלילה וקופסאות ששרידי קדושים טמונים בהן ופה ושם קרן אור בודדת שעושה שמות בתודעתנו. קרן מערערת. בעומדנו בכנסיה ראשנו לתקרות ורגלינו דורכות על מצבות קברים. מדי פעם חולפת שם באפלולית הקאפלה גלימה בעלת רגלי אדם ואם נדרוך עליה ונדרוך אולי תיעשה לציור. גם בכנסיה הצבעונית ביותר בסופו של דבר שולטים השחור והלבן. הצבע רק משמש אותה כבולען כדי לקרבנו בהדרגה אל השחור. ובשעה שדורכות רגלינו על הנעלמים והחבויים מתחזקות בירכתי תודעתנו החוויות הלא מפוענחות ובדרך פתלתלה שלא ממש ידועה לנו חפצים טריוויאליים ומתכלים הופכים לאנרגיה ומתחשק למשל להסביר ציור מדיטטיבי של רותקו לעצם שמורה של קדוש.

מודעות רבה יש בקאפלה של סמדר אליאסף לכנסיה המפורסמת של רותקו ולציורי ההמרה שלו מהיהודי לנוצרי, מהמופשט הפורמליסטי אל מסתרי הרוחני, משדות הצבע אל חידת היקום, מהדבר כשלעצמו אל ולאן אתה הולך. מהחילוניות אל הבלתי מסתפק. לצייר כתם גדול וצמרירי ולהאמין שדי בו ובעוד אחד קטן ממנו כדי להעניק לצופה ייחוד ותחושת אינסוף, זה כשלעצמו מהווה חידה גדולה. אליאסף היא תלמידה פואטית של מונדריאן רותקו ופולוק שכולם מתקילים אותנו באמצעות המפגש המתסכל שבין פשטות לבין גאונות. שלושתם ציירו כאילו הם נמצאים אחרי הכוונות. לרגעים נראה הפורמליזם שלהם כתיבה נעולה ששמורים ונעולים בה עצמות הרעיונות ותלתלי משמעויות שנגזזו מעולם שנעלם. לפעמים נדמה ששלושת אלה בתור דוגמא ומשל עברו דרך קירות באמצעות ההיתממות הפורמליסטית. הם מצווים עלינו מין ציווי מופלא שכזה: גששו דרככם בביטחון של סומים וכשתגיעו למכשול לא תדעו זאת. בקיר העץ המונדריאני שהיא בנתה בחלל התערוכה מופיעים פתאום כמה ריבועי צבע שאין שום דרך להגדיר את צבעם הפעיל, הזוהר, היפה להלל והטורד, מלבד בשם אירוע.

“ואני אומר אליכם: יהא רצונכם שלם.

אני אומר: אל תתנו דעתכם לקציר,

אלא רק לזריעה כדת”.

מתוך: כל שירי ת.ס.אליוט

תערוכה זו היא תצוגה טקטונית שמצווה בה לנחש את השלם על פי השבר, לפי הקבור ולפי המזדקר ולפי הנעלם. ואחר כך בקפיצת דרך שהוכנה כראוי לראות בשבר את השלם ובצירופים של השברים כולם את השלמות הלומת קרבות יופי. שחור איננו רק צבע החושך והעיוורון ולא רק מבליטם של הצבעים האחרים אלא הוא גם הצבע שמשאירה האש המכלה – צבע השרפה וברקע ההוד והסוד של האפר. הייתי בפריז ביום שריפת הנוטרדאם ובצד תחושת האסון לא הסתרתי מעצמי את נהדרותה של האש את גלי הפירומניה ואת האופן הפיסולי שבו היא מכלה דברים, מצמצמת ומכווצת אותם ומעלה אותם בענן לזיכרון. כבר ברגעי החרדה החלו לדבר על השחזור והתיקון. בשעה שחלקים שלמים נעלמו הם נוצקו מחדש במוחם של הרסטורטורים. ביצירתה של אליאסף מתקיימים תהליכים טרום ופוסט ראייתיים. טרום ופוסט שיחזוריים. ההרס קורא לבונה. האפר מבקש את המשחזר. הקדושה מסתגרת במרתפים עד יסתלקו הכבאים. לא נופתע איפה ששם המיצב שלה הוא “אש ואבק”.

“הו, תבל של אביב וסתיו, לידה ומות;

מסלול חוזר אין סוף של רעיון ומעשה,

המצאות אין סוף, ניסיונות אין סוף,

יביאו לידיעת התנועה אבל לא לידיעת אין ניע;

לידיעה של הדיבור, אך לא של השתיקה;

לידיעה של המילים ולאי הכרת המילה האחת.

כל ידיעתנו תקרב אותנו לבורות,

כל בורותנו תקרב אותנו למוות,

אך קרבה למוות אינה קרבה לאלוהים.

איפה הם החיים שאיבדנו בחיותנו?

איפה היא החכמה שאיבדנו בידיעתנו?

איפה היא ידיעתנו שאיבדנו מרוב מידע?

מסלולי שמיים בעשרים מאות

אותנו ירחיקו מאלוהים ויקרבו לאבק”.

מתוך: כל שירי ת.ס. אליוט

נזכרתי שהצייר כריסטיאן בולטנסקי סיפר ליונה פישר סיפור די מוכר על צייר המצייר את שקיעת השמש בנמל מרסיי. הוא מצייר ומצייר והשמש שוקעת בהדרגה והוא מוחק ומתקן ומכסה ומכהה עד שבסופו של דבר הלילה יורד וגם הציור שחור כולו ואז הוא נעשה הכי מדויק שאפשר. לצייר כל יום את שקיעת השמש ולהיכשל בכך כל יום מחדש זה עניין גדול במיוחד לדעת בולטנסקי. ואם רוצים להיות מושגיים פחות ואופטימיים יותר או פלסטיים יותר מבולטנסקי אפשר לומר שאף ציור שחור לא יהיה דומה למשנהו ויהיו שחורים סתמיים ומשעממים ויהיו ציורים שאין חקר לשחורם ותהיינה שקיעות הדורות וסיומות מרהיבות בשחורן. ויהיו שחורים חומריים ושחורים אווריריים. זוהי הזדמנות טובה למדי לראות ברותקו ובמונדריאן ובפולוק ציירים סיזיפיים המנסים כל פעם מחדש לקלוט קסם בתוך השיטה. כמו הצייר שהשקיעה בורחת ממנו ומותירה מושג וגם המושג מתחמק ממנו ומותיר חומר, כך גם סמדר אליאסף נעה בין המושגי והציורי. באופן כלשהו זה הכי ציור והכי נטוע בתולדות המופשט והכי פורמליסטי ובורח ממרכיבים שאינם פלסטיים ומנגד זהו ציור לחלוטין מושגי שמנסה לצייר שקיעה ומשיג די הרבה הוכחות פורונזיות לקיומה הנחרץ של מחשבת האמנות. ובלשכה האפלה מתקבלות שוב ושוב תמונות תשליליות. כמו כן שוב ושוב מתקבלות ידיעות על מות הציור שמותו החוזר ונשנה מעניק לו חיי נצח. והציור, כמו במקרה של המיצב של סמדר משאיר אחריו ייחורים והיא חותכת בציור החי ומוציאה ממנו שרף ומגירה ממנו מיצים ואת לשדו ומקיזה ממנו צבע ושוברת את קביו וחותכת בו חיתוכי הצלה.

אינני זוכר מתי והיכן עסקתי בשאלת מותו של דומם ומה הם הסימנים המאפשרים להכריז על סופו של חפץ? האם רגל של כיסא הוא עדיין כיסא? האם הוא לפחות רגל לעצמו ולא פרט אבוד שחוזר להיותו עץ? האם אפשר להנביט ציור? אני מניח שציור צריך להיות קדוש כדי שישמרו עצמותיו בתיבה. אני מניח שאין קדושה כזו בציור. התרבות מקדשת את שרידיו כאשר אלה ראויים.

צריך לשים לב לשמות שהיא מעניקה לציוריה. הם עוד אלומת אור שאינה מבהירה אלא מנצנצת. הם שמות המצויים במרחק מהציורים כמעט מרחק של שמועה. הם שמות של תקווה כגון שמות שניתנים לבריאות ולמזל ולהגנה. הם פרוטזות המצויות רחוק מאוד מהגוף. הם איברים מטקסט קטוע.

“השיר

כמו צדף

שנותר על החוף,

אין בו אלא רמז למתרחש

במצולות.

אבל מפעם לפעם

מישהו ירכן וייטול אותו מבין גרגרי

החול, ובשעה שיגלגל אותו באצבעותיו

יעמיקו עיניו, ומחשבה אילמת

תפרפר בו רגע

ותחמוק

מכל רשתות הדייגים.”

אלי אליהו “אני ולא מלאך” הוצאת פגאנוס

 

ציון מקורות:

1. “ארץ העיוורים” מאת הרברט ג’רום וולס מתוך: “רביעייה אנגלוסקסית” הוצאת תשע נשמות
2. “שמיים אחרים” מאת חוליו קורטאזר תרגום: טל ניצן הוצאת: הספריה החדשה הקיבוץ המאוחד
3. “כל שירי ת.ס.אליוט תרגום: אורי ברנשטיין הוצאת: הקיבוץ המאוחד
4. “כל שירי ת.ס. אליוט תרגום: אורי ברנשטיין הוצאת: הקיבוץ המאוחד
5. “אני ולא מלאך” מאת אלי אליהו הוצאת פגאסוס הקול החדש