מאז החלה מגפת קורונה בינואר 2020 מוצף עולם התקשורת בשפה חזותית בממדים שלא נחשפנו אליהם בעבר. מדענים, מנכ”לים, ממונים על משרדים, אנשי תקשורת, פוליטיקאים – כולם משתמשים בגרפים ובמונחים מקצועיים כדי להציג נתונים, לנתח את המצב ולגשש בעתיד. “עקומות” ו”צירים” הפכו לשפת חשיבה ולשפת תקשורת. המתבוננים בהם והמציגים אותם מַבנים סיפורים טעונים בדרמה ובשלל רגשות.
כך, במקביל לשפה המילולית, צצה לעיני כל שפה מדעית חזותית בעלת מאפיינים אסתטיים, כמו צבע, קו, כתם, צורה, תנועה, כיוון, הבניה ועוד. עין אחת מתאמצת לקרוא את השפה הזאת באופן מלומד, ועין שנייה מתענגת על הפרץ החזותי. אין רלוונטית ממנה כיום, ומה שנחשב ל”ערך מוחלט” נמוג בצילה.
ההקשר שבתוכו מתפשטת השפה הגרפית מורכב ובעייתי. אי מוכנות, פאניקה, מניפולטיביות, הגבלות, וריקון הם רק קצה הקרחון של המצב. לכך יש להוסיף את העובדה שתקשורת באמצעות מקראות ויזואליות של גרפים וצבעים היא שפה לא שגורה ולא מובנת לקהל הרחב. זו לעתים שפה מקצועית, רמת-דרג, או להפך: שפה פופוליסטית ומניפולטיבית. מי שמייצר אותה עושה שימוש בשפות תכנות ממוחשבות הנשלטות על ידי מיעוט של מומחים.
לכאן בדיוק נכנסת האמנות והאמניות.ים.
המדיום, הדיאלוג אתו, האקטיביזם מולו, המישמוע שלו, הערעור עליו, השיבוש שלו, הדמיון שמעבר לו, ההעצמה במגע אתו – אלו הכלים, זה האתגר וזאת ההזדמנות.
האסתטיקה של מודלים מתמטיים
כשעל מסך המחשב של מייקל לויט1 נראה בתחילת מרס 2020 הגרף הבא, עצרתי משתאה מול המראה החזותי שנראה לי כאמנות-הכי-עכשווית שאפשר ליצור כיום. הוא לא אמן בהגדרה, אבל בעיניי זה היה רגע היסטורי של צירוף בין מדע ובין אמנות חזותית.
המודל המתמטי קיבל ביטוי חזותי גרפי בעל מאפיינים אסתטיים צרופים. היה בו סיפור והייתה בו הבניה סימטרית לוכדת-עין. סימטריה (לא לוגריתמית) ופשטות בעולם כאוטי עם סיפור רלוונטי מאוד בימים קשים.2 הכאוס של המגפה בעיר ווחאן בסין טופל לפי שיעור הנדבקים והתמותה, מספרם שהתוסף בכל יום והיחס של השינוי בין כל יום לבין היום שלפניו. עקומה שחורה נוסקת, עקומה אדומה נוסקת ויורדת, ועקומה כחולה שבישרה את מהלך הסיום והפתרון כבר ביום העשרים וחמישה לפרוץ המגיפה. פריצה, החרפה, שיא והתרה. כל זה בצבעוניות, ניקיון, פשטות, תנועה, כיווניות וסימטריה – מאפיינים של התבוננות בעבודת אמנות ושל התיאור שלה.3
אחר כך, כשמגפת קורונה התפשטה ברחבי העולם, הניבו הנתונים עשרות פָּנֶלים בעלי משמעות לוקלית ואוניברסלית. מסך המחשב נראה כטָפֶּט ענק על קיר.
כל ריבוע בטפט מייצג מדינה או אזור. כל ריבוע כולל ארבעה פנלים. בכל פנל מוצג מידע על מספר נדבקים מאומתים – “מקרים” – בעקומה אדומה ומידע על מספר מתים בעקומה שחורה. בכל הפנלים הציר המאוזן מציין תאריך. הפאנל העליון שבכל ריבוע מצייר גבעה שמציגה את מספר המקרים והמתים החדשים בכל יום. בפנל מתחתיו – סך כל המקרים והמתים לפי תאריך. הפנל השלישי מציג את סך כל המקרים והמתים בסקלה לוגריתמית, ובפנל התחתון – גרפים המבטאים את הלוג-לוג של מספר נדבקים ומתים היום לעומת אתמול [change ratio – יחס השינוי]. לדברי מ’ לויט: “הדמיון של הגרפים ברחבי העולם נובע מהתכונות המהותיות של הווירוס”.
שפה ויזואלית חדשה פרצה למרחב התקשורתי והתודעתי כאשר מילים בלבד לא הספיקו. במקביל לצילומים מ”קווי החזית” בבתי חולים ולממים (memes) שהופצו בהמוניהם ברשתות החברתיות, הוצפנו בגרפים ובאיורים אקדמיים. הם המחישו טוב יותר את העובדה שלפתע העולם מלא קורונה/ קוביד-19, ושתהליכים ושיאים מתרחשים בו בקווים של דמיון ושוני פרטני. ההשוואות התבקשו. קווים של ייאוש ותקווה נחרטו בכף היד של כדור הארץ.
בעולם רווי אי וודאות האתגר של השפה המדעית לא הסתפק בזה. הוא ביקש למצוא נוסחה ומודל שיוכלו לנבא את העתיד. המספרים הגדולים חייבו המרה ללוגריתם 4 והמאמץ לאפשר ניבוי אילץ את מייקל לויט לקבל מהעקומות קו ישר. את זה תרם חישוב לוג של לוג. 5 כך התקבל ה”טפט” הבא.
“מדע התקווה” בשפה חזותית. להלן מקראה: העיגולים השחורים מצביעים על מספר מתים לפי תאריך. קו מקווקוו אדום ודק מסמן את המיקום של הנקודה השחורה האחרונה. הנקודות הכחולות הן הניבויים של מספר המתים המרבי. הריבוי של הנקודות הכחולות מעיד על כך שבכל תאריך יש מספר ניבויים. הריבועים האדומים מסמנים את הניבויים היותר שכיחים של המספר הסופי של המתים מן המחלה. הפונקציה המתמטית משקפת את המידע המיוחל בשפה חזותית. דרמה חזותית מקופלת בצבעים, נקודות, כתמים, קווים, כיוון, ותנועה. החוויה האנושית שמתמודדת עם מפלצת המגיפה מקבלת בשפה החזותית הזאת נרמול, היגיון, גילוי וחידוש.
אוריינות ובוריינות גרפית
השימוש בגרפים הפך לשפה דומיננטית, יומיומית ורלוונטית לייצוג העכשווי והגלובלי באמצעי תקשורת המונים. “תעלה את השקף”, אמר בפסקנות פרופ’ גבי ברבש שוב ושוב במהדורות חדשות מרכזיות בערוץ 12. השפה החזותית שנספגה לחיינו הפכה לדימוי מבהיר. ראו את הדוגמה בכתבה של העיתונאי יוסי ורטר6 בעיתון הארץ: “נתניהו של עידן הקורונה מתנהל כמו בסחרחרה שהציר שלה התעקם. התזזית והבלגן נראים כמו העקומות העולות ויורדות, בגרפיקה של מהדורות החדשות” (ההדגשות שלנו).
אבל ההיקרויות השכיחות של השפה החזותית הזאת כרוכות בבעיות, כי האוריינות החזותית הזאת לא מובנת להמונים, היא לא קריאה ואולי גם מרתיעה. זו היפוכה של אוריינות מושכלת, סוג של בּוּריינות. חוסר ההתמצאות והשליטה בשפת הסימנים הזאת מזמנת קצרים בתקשורת ותסכול. זאת ועוד, פופוליזם, סמי-מדעיות והטעיות אורבות לשותפים הרבים בתקשורת מסכים. לדוגמה, גרף עולה יכול להתפרש בצורה מוטעית. פופוליזם גרפי אורב בכל אתר וציוץ, ראו לדוגמה את הגרפים היפים של תומס פויו.7 בקצה ההפוך, מפרסמים בכירי המדענים טקסטים עטורים בגרפים בשפה מדעית רמת דרג. תנאי הקיצון דוחפים אותם לפרסם ברבים מה שבימים רגילים הם מפרסמים בכתבי עת מדעיים בשפה מדעית רמת דרג המכוונת לעמיתים בלבד.
הפערים האלו מייצרים חוסר יכולת להפעיל מערכות של בקרה וביקורת. גם השימוש בשפות תכנות ממוחשבות הנשלטות על ידי מיעוט של מומחים (Python, Mortran, Fortran, Perl, Ruby, Java) יוצר הפרדה חותכת. התוצאה: חוסר יכולת של הדיוטות להפעיל מערכות של בקרה וביקורת.
ביקורתיות: “המדע הוא מיקרוסקופ והקורונה הוא חומר ניגוד” ( מ’ לויט)
השפה הוויזואלית פועלת בימי קורונה בהקשר מורכב. פתאומיות וחוסר מוכנות (הומי באבא8), הלם, אי וודאות, אימת מוות, פאניקה, מידע מוגבל, בליל של מחקרים ודעות של מדענים ומומחים בתחומי דעת שונים – כל אלה יכולים להכריע את היכולת להפעיל שיקול דעת. התגובה המיידית לכך מתבטאת בשיתוק או בהפצת שמועות וסיפורי קונספירציה. הביקורתיות צומחת לאט יותר, לא בקצב מעריכי, אבל היא מתעצמת ומתפשטת, כי היא טבעית ואורבת. היא פשטה בחילוקי הדעות (אנלוגיה לשפעת, תרופות, אמצעי הגנה באמצעות מסיכות, היתכנות של חיסון), והיא החריפה בתוכניות הסָטירה, המוקיעות בצורה לגלגנית את הפגמים, ובהודעות העוקצניות ברשתות החברתיות.
לאחר ההלם הראשוני צמחה תרבות חתרנית שערערה על הכוזב ועל המניפולטיבי. תוכנית הטלוויזיה “ארץ נהדרת” אימצה את השפה החזותית המדעית כדי להציג את הזגזוג של ההנהגה בחודשי המשבר (23.7.20). בימים בריאים מקובל לראות בביקורת עדשות משחירות. בימי קורונה נדרשה עמדה ביקורתית ורודה שתצמצם את המבט האסוני והקודר על סכנת הכחדה של האנושות (לויט9).
השיח האקדמי עלה שלב בחשיבה הביקורתית וחיבר בין פוליטיקה-ביולוגיה-מגפה. הפילוסוף האיטלקי ג’ אגמבן 10, למשל, בוחן את מצב החירום כדפוס הפעולה המרכזי של המשטרים המודרניים – הן הטוטליטריים והן הדמוקרטיים. אגמבן חושף את הפיכתה של הפוליטיקה המודרנית לביו–פוליטיקה שעניינה הוא גופו הביולוגי של האדם ואפשרויות השליטה בו והפיקוח עליו.
כשמבררים מה עומד מאחורי גרפים חזותיים מרהיבים שיצרו מלומדים נחשפת גם אצלם מערכת ביקורתית חתרנית ללא לאות. תעצומות נפש ומחשבה הושקעו במעקב, בניתוח ובהצגה חלופית של הראיות. כשהוצגו גרפים בעקומה על פי הפונקציה של גומפרץ11, ולא בעקומה אקספוננציאלית12, ביקשו פרופ’ לויט ועמיתיו לעצור את התבהלה ולסמן את הירידה האימננטית של כוחו של הנגיף להדביק. בשעה שאמצעי התקשורת ובעלי הסמכות גרפו לעצמם שליטה חסרת תקדים, פקפקו הגרפים בצורך בסגרים. כשגרפים חובקי עולם אפשרו להשוות עקומות ונתונים, צצו שאלות נוקבות שטרם נענו בזמן ששורות אלו נכתבות, אבל הן מצפות למענה נוקב הנוגע למערכות בריאות כושלות בארצות מוכות חולים קשים ומוות. הוא שכתבנו בכותרת לסעיף זה: המדע הוא מיקרוסקופ והקורונה היא חומר ניגוד.
ובמרחב הציבורי: ממשלות במדינות רבות בעולם הטילו מגבלות חברתיות ופוליטיות על אזרחיהן ותיקננו תקנות לשעת חירום, אך לא כולם נענו להן. ההפקעה של חופש הפעולה של הפרט והכפפתו להחלטות סותרות, לקויות או מבולבלות של הריבון עוררו זעם והתנגדות. גם עטיית מסיכה התפרשה כהגבלת חופש הפרט וחופש הדיבור. התוצאה: סירוב ברמת הפרט והרחוב. סירוב עיקש והפגנות זועמות ואלימות של אלפים מתרחשות בערים רבות ברחבי העולם. אובדן האחריות האישית עבר טרנספורמציה לעומתית, ומספר הצעירים המשתתפים בהפגנות מעיד על כך במיוחד. שיא של התנגדות ציבורית-פוליטית נחשף בהתנגדות לשימוש באמצעי מעקב וענישה של הסוטים מההנחיות. אם מתבוננים בזה מנקודת מבטו הביקורתית של פוקו13, המתיחות הגוברת בין כוחות השיטור והפיקוח לבין האזרח משקפת את המתח בין “נתין מוכנע” ל”פרט ייחודי”.
נראה שגם הביקורת על אמצעי התקשורת ה”ישנים” צוברת תאוצה. ערוצי טלוויזיה ריתקו צופים “תמימים” וחסרי אונים אשר הגיעו למסקנה: לא עוד. העיתון ניו-יורק טיימס וערוצי הטלוויזיה פוקס ניוז ו- CNN למשל, סופגים ביקורת צולבת ברשתות החברתיות. האמון התחלף בדחייה ובחרם.
ריקון מרחבי חיים ופעילות אנושית-תרבותית, אובדן הביטחון הכלכלי, האישי והנפשי הם כר לצמיחת ביקורת ותגובות. מדוכאים, טיבם להשתחרר בבוא היום, והאמנות מבשרת ומובילה לזה. העקומה האמיתית לא תתיישר במהרה. השפה החזותית יכולה לשמש מנוע חיפוש וגשר.
החזון: האמנות היא וויז’ן וקורונה היא חומר ניגוד – אתגר לפרויקט אמנות רב-תחומי
על פניו נראה שמה שהיה במרחב האמנות לא יכול להמשיך בדרכו הקודמת. ה”ערך המוחלט”14 נשאר סגור במוזיאון תל-אביב והותיר אחריו שובל של מודעות פרסום לא רלוונטיות בתחנות אוטובוס. עצבים אחרים נחשפו, התרוצצות אחרת טוחנת את שלוות הנפש ואת השינה בלילות. העיניים צרבו מראות שלא נראו לפני פברואר-יולי 2020. השפה החזותית העכשווית והרלוונטית, שכבשה את המסכים והדעת, מבקשת להתכתב עם אמניות ואמנים ועם החזון האמנותי העכשווי שלהם.
זמן מתאים לפרויקט רב-תחומי בבתי ספר לאמנות ובאקדמיות לאמנות ועיצוב.
זוהי הצעה להפנות מבט בוחן אל השפה המדעית החזותית – יפה אך בלתי נהירה – אשר התמקמה בחזית התקשורת. נוכחותה קוראת ליצור איתה דיאלוג, לשאוב ממנה דמיון, לחשוף משמעויות ולתקף או לערער אותן. כלים להשראה ויצירה.
ראידה אדון, זה מצבנו היום, 2020. צילום: איריס נשר.
התמונה פורסמה לראשונה בעמוד הפייסבוק של האמנית ב-22 ביולי 2020 ©
© כל הזכויות על הטקסט, האיורים והתמונות שמורות למחברות.ים. זכויות היוצרים על עבודתן של ראידה אדון ואיריס נשר שמורות להן.
ד”ר שושן ברוש [ויץ] לויט – אוצרת של אמנות עכשווית סינית וישראלית בסין ובישראל. מומחית לאוריינות כתובה וחזותית. בוגרת אוצרות ומוזיאולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. מתגוררת בסין, בארצות הברית ובישראל.
שלי ליבוביץ קלאורה – אוצרת אמנות עכשווית וחוקרת אמניות גלובליות העוסקות בסוגיות חברתיות ופוליטיות. בוגרת לימודי תולדות האמנות, מגדר, אוצרות ומוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
כותבות נכבדות, נהנתי מקריאת המאמר.אני תוהה עדיין האם הקשר בין הגרפים של הקורונה לאומנות חזותית יחזיק מעמד מעבר לתאוריה. כחוקר אומנות מקנן בי ספק ואולם כבר ראיתי ספיקות שהפכו לאומנות איכותית.מגפות קדמוניות צויירו אך לא זכו לתיעוד ראוי והתייחסות מלאה.יתכן שבשל התיעוד הדיגיטלי המתקדם בתקופתנו גם בשוך הקורונה היא תתועד במלואה.בכל מקרה זהו חומר למחשבה מרחיבה בעתיד.
ד”ר סמי ברגמן
| |מבט מרתק וזווית מרעננת על כל הקורה עם הקורונה. אני מקווה שיהיה מי שירים את הכפפה/הגרף/העקומה וייצור פרויקט וגוף עבודה שיאפשר בעתיד- מבט מעניין לאחור.
שרי סימן טוב
| |תודה ד”ר סמי ברגמן על התגובה. בעיניי “שפת קורונה” היא עליית מדרגה של השפה החזותית. המחשבה המתמטית שהיא מגלמת יכולה להיות פוטנציאל להתפתחות של אינטליגנציה מלאכותית בעתיד הקרוב וכן מדיום להתמודדות עם משבר האקלים. כן, עד כדי כך. ה”סימנים” הגרפיים שלה יהיו אולי העקבות הציוריים של המעבר מכאן ועכשיו לשם ובהמשך.
שושן ברוש-לויט
| |