ניחוח חו”ל מובהק

ניקולא טרצי פתח את כהונתו כמנהלו החדש של המרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב במעין מיני-ביאנלה שאפתנית, “קדם–קודם–קדימה” – תערוכה קבוצתית שכוללת יותר מ-40 אמנים מקומיים ובינלאומיים ומשתרעת על פני ארבעה חללים בעיר (המרכז לאמנות עכשווית, הלובי מקום לאמנות, החלל השיתופי אידריס וסטודיו התכשיטים Born from Rock). העומס החומרי של התערוכה מתבטא גם בתשתית התיאורטית שלה: טקסט התערוכה מגולל לא פחות משישה “רעיונות” שונים, נוסף על מקבצי עבודות שזכו ל”תתי-כותרות”. כמה מהרעיונות אכן מציעים מפתחות לפענוח ההצבה, בעוד שאחרים, כמו תוכנית השיחות והאירועים הענפה, שהיא נלווה הכרחי לכל תערוכת ענק, מסתכמים בבחירות סטרוקטורליות, מה שגורם להחלטה להכליל אותם ברשימת הרעיונות להיראות תמוהה.

זוהי “תערוכת-אוצר”, מסוג התערוכות הקבוצתיות המאופיינות בסגנון אוצרותי בולט וקל לזיהוי, שהתפתח באחרונה בעקבות עלייתם של מעמד האוצר, הביאנלה ותערוכות הענק כפורמט האולטימטיבי לצפייה באמנות. סגנון זה מעמיד תערוכות בינלאומיות, מהודקות ורפלקסיביות, שמבנות באופן אסתטי להפליא חללים עמוסים לעייפה או דווקא נזיריים במתכוון (במרכז לאמנות עכשווית העבודות כמעט נוגעות בתקרה, מתפרשות לפינות וגולשות אל חלל הכניסה ומעבר לו, בעוד שבאידריס תצוגה מינימליסטית ומונוכרומטית של שלוש עבודות). העבודות הנכללות בתערוכות אלה מעודכנות ואופנתיות, גם אם יש בהן הבלחות היסטוריות. הן נעות בין קונספטואליות לפואטיות, ויוצרות בינן לבין עצמן קשרים חזותיים ואינטלקטואליים מינוריים המאוגדים תחת תמת-על אוצרותית, קוהרנטית יותר או פחות.

חללי התצוגה מבנים מרחבים ארכיטקטוניים חושיים, שלמים ומושלמים, הגולשים אל מעבר לקוביות הלבנות הקונבנציונליות – למשל “בכור”, עבודת הקטורת של רפרם חדד, המפיצה ניחוחות עזים בכניסה למרכז לאמנות עכשווית, או “קינה”, עבודת הסאונד של מירי סגל בלובי, שבה נשמעת האמנית עצמה מזייפת שיר ערש לצד נורת ליבון מהבהבת, הנראית במיטבה דווקא בלילה, מבעד לקירות הזכוכית של לובי בניין המגורים שבו שוכן החלל.

תערוכה מסוג זה מעמיד טרצי. היא נושאת ניחוח חו”ל מובהק, אם ליפול רגע לקלישאה הפריפריאלית. אך האם יש בה יותר משכפול קונסטרוקטים אוצרותיים מוכרים? שם התערוכה, “קדם–קודם–קדימה”, קושר יחד מרחב וזמן. קדם משמעו מזרח, כיוון שהאדם מביט קדימה, אל כיוון זריחת השמש. אך גם ימי הקדם נמצאים מלפנים, היכן שניתן לראותם, בעוד שהעתיד, “אחרית הימים”, משויך דווקא לאחור. בציינה שני עשורים להיווסדותו של המרכז לאמנות עכשווית על-ידי סרג’יו אדלשטיין (המנהל היוצא, שימשיך לכהן כיו”ר הוועד המנהל), מאגדת התערוכה עבודות של אמנים שהציגו במרכז לאמנות עכשווית בעבר או שמתוכננים להציג בו בעתיד, וכך פונה לאחור בעודה מסתכלת קדימה.

מהבחינה הזאת, רבות מהעבודות בתערוכה מפנות זרקור הומוריסטי לחלל המרכז עצמו כמוסד אמנות, כגון שלט מסעדה המכריז “Today’s Special” מצד אחד ו”Tomorrow’s Another Day” מחוץ לכניסה (2009); שלט “יציאה” ירוק ואיקוני (2006) מעל הדלת בקומה השנייה, שניהם של האמנית סיל פלויר; שלט הניאון “Permanent Exhibition” של נבט יצחק (2018), ועבודת הניאון המתחכמת של כריסטיאן ינקובסקי “מבקרים”, החוזרת על המשפט “אני מרגישה שצפיתי בעבודת אמנות ברמה בינלאומית”, שנרשם בספר המבקרים של התערוכה שקדמה לזו של ינקובסקי עצמו במרכז לאמנות עכשווית ב-2014. אך העבודה היחידה שמתחייבת לביקורת מוסדית כנה היא פעולתה של נעמה צבר, שהכירה בחשיבותו של האוצר בתערוכה הנוכחית: צבר ביקשה מטרצי לרשום על פיסת קיר שהוסרה מאחד הקירות את שמות האמניות האהובות עליו (Dedicated by Nicola Trezzi, CCA, Tel Aviv, 2018). פוטנציאל ההעצמה הנשית מוכפף בסופו של דבר לבחירותיו האישיות של האוצר הגבר ונותר משורבט בכתב יד ומונח על הרצפה כלאחר יד, מחוץ להגמוניה התצוגתית.

בעבודות אחרות התנועה הטמפורלית הכפולה הנוכחת בשם התערוכה מתווכת בצורה מעט ליטרלית מדי, כגון ב”שעון הפוך” של אפרת נתן, התלוי מעל שולחן הקבלה במרכז לאמנות עכשווית (2000), או בווידיאו הפואטי של האמן הרומני אלכס מירוציו, שבו הוא נראה רושם רישום קיר מופשט עם מסכת גרפיט של פניו בגיל 29, כשנתיים לאחר שנוצרה (“דחיפות רעיון הסגירה ברישום”, 2013). מירוציו פועל תחת הקולקטיב TAH29, הכולל אותו בגיל 29, וכך מרחיב את הפרקטיקה המוכרת של שבירת מוסכמת ה-authorship באופן בדיוני במרחב (כלומר בין דמויות שונות) גם אל עבר הזמן (אותה דמות, גיל אחר). עבודות אפרמליות (בנות-חלוף) אחרות נוצרו במיוחד עבור התערוכה ועתידות ליהרס בסופה, או למעשה כבר בתחילתה, כמו מנורת הקרח השחורה והמתכלה של קיטי קראוס (ללא כותרת, 2006), או “שתי דקות של ריסוס צבע במישרין על הרצפה ממיכל תרסיס סטנדרטי” של לורנס וינר מ-1968 – הוראות פעולה ליצירת כתם שחור ומפוקפק על רצפת הגלריה.

לצד הציור הדיגיטלי של אלי פטל, המשרטט על הקיר את הסמל הלאומי אלי – מנורה המוזנת במעין חומר בעירה שחור (ללא כותרת, 2006), העבודות יוצרות שלישיית כתמים שחורה ומאיימת, שבה האור והחושך קשורים זה בזה. בטקסט התערוכה מוסבר כי העבודות בקומה העליונה של המרכז לאמנות עכשווית הן ברובן עבודות ניאון, וידיאו או קופסאות אור המפיצות אור, ומקובצות תחת הכותרת “פניו הקורנות של משה”. אך בהתחשב במגוון העבודות המוצגות בקומה, הכותרת התנ”כית וההכללה המדיומלית נותרות זרות זו לזו.

קשירת המרחב והזמן המשתמעת משם התערוכה היא גם מאפיין מובהק של תערוכות-האוצר. אלו אצורות לרוב על-ידי אוצרים “אורחים” שאינם בהכרח בני המקום (כפי שנכון למחצה במקרה של טרצי), ופעמים רבות קורסות תחת השאיפה להיות לוקאליות וגלובליות בו בזמן. הן גם תערוכות עכשוויות במובהק, במובן זה שהן עוקבות אחר מושג ה”עכשווי” כפי שהוא נתפס לרוב ב”אמנות עכשווית”: השאיפה הבעייתית לחלוש על “עכשוויויות” מרובות ומרובדות, להיות בעכשיו ומחוצה לו בו בזמן. לכן, ועל אף שמה העברי הבלתי ניתן לתרגום ובעל המשמעויות המשיחיות-דתיות מרחיקות הלכת בהקשר המקומי-פוליטי, זו אינה תערוכה מקומית.

הפרדוקסליות המרחבית-זמנית הזו נוכחת ביתר שאת בקומת הקרקע העמוסה במרכז לאמנות עכשווית. על החלל חולש ציור קיר גרפי בשחור-לבן של האמנית הצרפתייה שורוק הרייש, שנעשה בהשראת נופי תל-אביב (“כאן 2#”, 2018). על קיר אחר תלוי ברפיון חבל הצלה גס שנכרך סביב סלע המונח על הרצפה (ללא כותרת, 2017). עבודה זו, של אבי הארטה-פוברה האיטלקי יאניס קונליס, נעשתה במיוחד עבור תערוכתו האחרונה במוזיאון הנגב בבאר-שבע לפני כשנה, והסלע מקורו במדבר הארץ-ישראלי (קונליס נפטר זמן קצר לאחר פתיחת התערוכה במוזיאון הנגב, ו”קדם-קודם-קדימה” מוקדשת לזכרו).

עבודתו של אדריאן פאצ’י, המשלבת תצלום שבו נראה האמן כילד בין איכרים וחיילים חדורי אמונה סוציאליסטית באלבניה ותצלום עיתונות שבו ראשו המבוגר מבצבץ בתור לקבלת ויזה באיטליה, לצד פספורט פליז מוזהב ומוגדל של ליהי תורג’מן (“דרכון”, 2015), משרטטים יחד נרטיב פליטות חוצה היסטוריות. עבודה זו של פאצ’י מ-2001, בעלת השם האירוני “זה לא היה מיצג (I)”, תלויה לצד דף A4 המפרט הוראות לקוניות למיצג לכל דבר, המזמין את הצופה לפנות לאנשים הסובבים אותו ולהשלים את המשפטים “Freedom is…” ו”Necessity is…” (“מריל לדרמן יוקלס”, 2018). האוניברסליות המדומה של השפה טבועה גם במשפט “הומני” אחר שמרחף בחדר – כריות הענק הצבעוניות של האמנית האינדונזית ארחמאיני הן למעשה אותיות במשפט “אני אוהב/ת אותך, בג’אווי” – כתב השפה המלאית, המבוסס על האלפבית הערבי, שנמצא בשימוש מינורי בעיקר בהקשר דתי בארץ מוצאה של האמנית (2009). הכריות תלויות מהתקרה ומונחות על הרצפה, ואין בכוחן לחבור יחד לאיות המשפט, כך שהכתב הערבי מרוקן ממשמעות. לצדן מונחות ערימות הפיתות מרוחות הבטון של לטיפה אשקש (ללא כותרת, 2017) – אבני בניין של “עבודה ערבית” וניכוס ישראלי.

בהתחייבותן לעכשוויותן, תערוכות-האוצר כמעט תמיד מוציאות את העבודות מהקשרן לטובת המכלול. לעתים מכלול זה אכן גדול מסך חלקיו. מטבעות המינוס דולר שיצרה אגניישקה קוראנט (“פחות דולר אחד”, 2012) נוצרו מתוך רצון לפעולת חתרנית – הצופים מוזמנים לקחת מטבע, לנסות לשלם איתו ובכך לשבש את הסירקולציה המוניטרית. כאן, המטבעות מוצבים בערימה בפינת החדר, כאשר בפינה הנגדית מוצבת ערימה של גרגירי מלח מים המלח של לורן מונטרון (2018). ההשוואה הצורנית בין גרגירי המלח למטבעות המרוקנים מערך מקבילה להפרטה של מפעלי ים המלח ולעובדת היותה של אדמת ישראל לא רק נכס דתי-פוליטי, אלא גם כלכלי.

האדמה המקומית נוכחת גם ברצף עבודות אחר, שבאופן מיותר זכה למסגור כתערוכה בתוך תערוכה, בשם “המחלקה לסלעים ואבנים”. היא כוללת בין השאר זוג אבנים שעליהן חרוטות המלים Forgive ו-Forget של מיכל הלפמן (2013), שתי פעולות שנועדו לכישלון בעודן חרוטות באבן, ואלמנט פיסולי מינימליסטי של ג’ונתן מונק, שבו מסגרת מתכת צבועה בטורקיז מכילה סלעים מאדמת ישראל (“אתר/ספציפי/פלאטה/סלע (ישראל)”, 2013). האובייקט הוא למעשה חלק מסדרה קונספטואלית של שבע מסגרות זהות בצבעים שונים, כל אחת מכילה סלעים מארץ אחרת במזרח התיכון, בעוד שהפדסטל של פלשתין נותר ריק. במקרה זה, המסגור האוצרותי כשל. כפי שהעבודה של מונק מוצאת מהקשרה, כך גם נושא התערוכה כולה. בסופו של דבר, השאיפה לעכשוויות ולגלובליות מנעה עומק ביקורתי, ספציפי ומחויב מהתערוכה כמכלול.

ההצבה בסטודיו התכשיטים Born from Rock, שזכתה לכותרת הפומפוזית “אש ומים”, כוללת שלוש עבודות הומוריסטיות: תצלום של בקבוק סן-פלגרינו הצף על פני המים של כריסטיאן ינקובסקי; בקבוק קולה המתפקד כפמוט מאולתר של אריאל שלזינגר (“הייתי רוצה לקנות לעולם בית ולרהט אותו באהבה”, 2018); ו”Agua bendita” של וילפרידו פרייטו (2015), “מים קדושים” שנשפכו לריק על הרצפה באחת מפינות הסטודיו. העבודה של ינקובסקי היא למעשה חלק מהפרויקט “Review” מ-2012, שבו הזמין כ-100 כותבים ומבקרי אמנות לכתוב ביקורת על עבודת האמנות העתידית שהאמן ייצור מהביקורת שלהם. הם התבקשו לתחוב את הטקסטים לבקבוקים ולשלוח אותם לגלריה, שבה הוצגו מפוזרים על הרצפה וחתומים בשעווה אדומה. בהצבה הנוכחית העבודה מרוקנת מהמשמעויות הפנים-אמנותיות שלה; כתיבה על אמנות, שהיא לרוב פרקטיקה פרזיטית שלאחר מעשה, מקבלת כאן את הבכורה רק כדי להיחסם על-ידי העבודה עצמה.

בסטודיו התכשיטים התל-אביבי העבודות מצקצקות על הזמניות של הקדושה, המבוקבקת וממוסחרת לעדת המאמינים בעידן הקפיטליסטי. בדומה לחוויית הצפייה בהרבה מתערוכות הענק, הצופה מרגיש לרגע כחלק מאותה מעדת מאמינים מפוברקת, שמובלת בעיוורון בחללים שונים בעיר על-ידי האוצר באופן תלוש ומשולל מידע. הספרון הקטן המלווה את התערוכה מספק רק מפה, לייבלים וכמה פסקאות כלליות על התערוכה, וההקשרים המצוינים למעלה אינם מפורטים בו. זאת ועוד: בעוד שהבחירה בחללי אמנות אלטרנטיביים וצעירים יחסית כחללי לוויין היא מבורכת, הבחירה ב”Born from Rock”, שכל קשר בינו לבין התערוכה מקרי בהחלט, נותרת סתומה.

בסופו של יום, המפגן האוצרותי של “קדם-קודם-קדימה” מצליח לפרקים לשרטט קשרים אינטליגנטיים ורגישים בין העבודות ולזקק הוויה מזרח-תיכונית מתוחה בין הכאן ועכשיו לעול האדמה ההיסטורי. אלו מסתייעים רק כאשר הוא משתחרר מהשאיפה הבולמוסית של עולם האמנות הגלובלי לעכל הכול, עכשיו ומהר.

 

“קדם–קודם–קדימה”

המרכז לאמנות עכשווית, הלובי מקום לאמנות, אידריס, סטודיו Born from Rock, תל-אביב

אוצר: ניקולא טרצי

אמנים: יוחאי אברהמי, עילית אזולאי, גסטון צבי איצקוביץ, גינתר איקר, דיתי אלמוג, ארחמאיני, לטיפה אשקש, מוניקה בונוויצ’יני, Born from Rock, גיא בן-נר, שילפה גופטה, פיטר היילי, מיכל הלפמן, שורוק הרייש, לורנס וינר, יוהנס ון-דר-ביק, רפרם חדד, אליס טומסלי, יאן טיכי, שירי טרקו, כריסטיאן ינקובסקי, אתי יעקבי, נבט יצחק, מירלה לדרמן-יוקלס, לורן מונטרון, ג’ונתן מונק, אלכס מירוציו ו-TAH29, בנואה מר, יהושע נוישטיין, אדריאן פאצ’י, אלי פטל, פרצ’איה פינתונג, סיל פלויר, וילפרדו פרייטו, מירי סגל, נעמה צבר, יאניס קונליס, אגניישקה קוראנט, קיטי קראוס, תומר רוזנטל, אריאל שלזינגר, תנועה-ציבורית, ליהי תורג’מן ונתן תרפא

נעילה: 26 במאי 2018