אוזיאש הופששטר: דו פרצופין

“שנאמר, ‘אחור וקדם צרתני’ (תהלים קלט: ה). […] מהו אחור וקדם? דו פרצופין נבראו [שני פרצופין בראו תחילה, אחד מלפניו ואחד מאחריו וצלחו לשנים ועשה מן האחד חוה]. כך היה אדם הראשון מאחוריו היה צורת חוה. וכן הוא אומר (בראשית ב’: כ”ב): ‘ויבן ה’ אלוהים את הצלע’. […] רב ושמואל – חד אמר פרצוף, וחד אמר זנב”.

(תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף סא/א)

הלא טוב

אוזיאש הופשטטר (1994-1905, פולין), ניצול שואה, מוכר כ”אמן שואה” מוערך. הוא השאיר אחריו אוצר בלום של כחמשת אלפים ציורים, ברובם השאיר אותם לאוסף מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. אבל כשירדנו למרתפי המוזיאון לבחור עבודות לתערוכה מיצירותיו, מצאנו קלסרים מלאי עבודות שעליהם נכתב בגדול על ידי אחד האוצרים: “לא טוב”. חשבנו שאולי השיפוט המוזר נובע מכך שהעבודות חורגות מנושא השואה המזוהה עם האמן. מתוך הקלסרים נחשפו לעינינו שפע של אקוורלים, חגיגה צבעונית של ארוס מוטרף, גברים בתוך נשים בתוך גברים בתוך חיות, דחף ללא כל עידון.

אחד מסיפוריו של רבי נחמן מברסלב, “מעשה באבידת בת מלך”, מתחיל כך: “מעשה במלך אחד שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת הייתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר והיה משעשע עמה מאוד. פעם אחת היה מתוועד עמה ביחד באיזה יום, ונעשה ברוגז עליה ונזרקה מפיו דיבור: ‘שהלא טוב ייקח אותך’ (דער ניט גוטער זאל דיך נעמען). בלילה הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצטער מאד, והלך לבקשה אנה ואנה”. מהו ומיהו אותו “לא טוב”, שלקח את בת המלך והניח את עבודותיו הארוטיות של הופשטטר במרתפים? האם זו אותה ישות שניסרה את הכדור האנושי לשתיים על פי המיתוס של אריסטופנס ב”משתה” של אפלטון, ¹ או זו שעל פי הקבלה חיברה קודם “אחור באחור”, אחר כך “פנים באחור”, ורק לבסוף “פנים בפנים” (על פי ספר הזוהר)?

ציוריו האקספרסיביים של הופשטטר אינם קלים לעיכול. הוא חותר למגע עם הבלתי אפשרי באמצעות חקירה כמעט כפייתית של הגוף האנושי ושל חיבורים גופניים שונים ומשונים המשתנים בלי הרף, חוצים גבולות של גוף ומגדר. במפגשים שהוא מתאר גוף חודר לגוף, מכיל אותו או הופכו לישות חדשה, שעשויה להיות, באותה מידת סבירות, זכר-נקבה או אדם-חיה, דמות גדומת רגליים ובעלת שדיים ופין או דמות בעלת ארבע זרועות, ללא איברי מין ובעלת פני זאב. בתוך המרחבים המצוירים, הדמויות מתוארות במצב קיומי חסר גבולות – כסובלות סבל נורא, או כשרויות בחוויית עונג פרועה. חוסר הגבולות מתבטא גם בהימנעותו של הופשטטר מתיארוך רוב ציוריו. הימנעות זו נבעה מתפיסתו את מלאכת הציור כאל-זמנית, שכן מבחינתו היא לעולם אינה נגמרת. בניגוד כמעט מתריס לאי התיארוך, כאשר בחר לתת שם ליצירה דאג הופשטטר לעשות זאת בדייקנות לשונית מרבית, באחת מחמש שפות שבהן שלט.

סינטום

“אני רוצה לתת את חיי בשביל האמת הריאלית, אני מחפש משהו מעבר למציאות, כי המציאות היא לא האמת”, אמר הופשטטר. ²

בהקשר זה, מעניין להתבונן בעבודתו מבעד למושגי הפסיכואנליזה בכלל, ואלו של ז’אק לאקאן בפרט. ב”שלוש מסות על המיניות” מתאר פרויד מיניות שקודמת להבדל בין המינים, אותה הוא מכנה “פרוורסיה פולימורפית” ³, שלב שבו הסובייקט הוא עדיין אובייקט חלקי, והדחף מתמקד במשחק עם חלקים מגופו שלו (בדומה לסליל החוטים שאתו משחק הנכד של פרויד); ⁴, בתוך מעבר לעקרון העונג ומסות אחרות, תרגום: חיים איזק (תל-אביב: דביר, 1988), עמ’ 137-95.] זהו סובייקט חסר ראש, שפה או מגדר. נראה שבמציאות המסויטת והשבורה של הופשטטר, לאחר השואה, הוא מנסה להתיך ולאחות מחדש את נפשו של האדם בתוך גופו/גופתו, ולשם כך הוא נזקק למצב הטרום-גבולי והרגרסיבי של הפרוורסיה הפולימורפית. משהו שמעבר ל”מציאות” ולחוק, שניתן לכנותו, בעקבות לאקאן, “הממשי” (שנבדל מהאמיתי או הסמלי, ומכיל את ההתענגות המזוכיסטית).

חוויותיו של הופשטטר בשואה, שחרגו מתחום המובן, הובילו אותו לחצות את כל גבולות הסמלי, לרבות גבולות הגוף, וכך ליצור ארוס בממשי. זו הזדהות ייחודית עם הסימפטום (תוצר פשרה בין הסיפוק שתובע הדחף לבין דרישות המציאות, שכולל בתוכו התענגות: הנאה עם כאב), שמאפשרת חיים; הטיה שמתרחשת בתוך תהליך של יצירה או המצאה. הטיה זו כינה לאקאן בשם “סינטום” (בעקבות האיות היווני של המילה שנוסחה הלטיני הוא “סימפטום”). מקורו של הסינטום בנקודת המפגש בין הממשי והסמלי: הוא חלק מהממשי, בהיותו אופן ההתענגות המיוחד של הסובייקט; ואף שהוא ארוג בסמלי, הוא גרעין של התענגות החסין מפני השפעתו. הסינטום הוא המצאה של אדם המתמודד עם הבלתי נסבל או הבלתי אפשרי, יצירה המשמשת אותו לארגון ההתענגות. בטקסט של לאקאן המציג מושג זה, הוא מציג את מה שעשה ג’ויס בשפה כדוגמה לכך. הסינטום הוא חוליה מקשרת בין שלושת המישלבים של הנפש: הדמיוני (הפנטזיה), הסמלי (התרבות, השפה והחוק) והממשי (מעבר לשפה, הטראומטי). ⁵ התנאי לקיומו של הסינטום הוא שחרור מהשפה של האחר בהיותו המצאה ייחודית ויצירתית של האדם עצמו. כך עשה ג’ויס ביצירתו, וכך עשה הופשטטר בציירו מתוך התבוננות  פנימה אל הגוף שבנפש או אל הנפש שבגוף, שניהם כרוכים יחדיו ללא גבולות.

אגלמה

לאקאן שואל מ״המשתה״ של אפלטון את המונח אגלמה (agalma), שמשמעו התקשטות, תכשיט או אובייקט יקר ערך החבוי בפנימיות, וקושר בינו לבי אובייקט a, שהוא אובייקט האיווי שאנו מבקשים אצל האחר (אשר למעשה אינו מחזיק בו). ⁶ ב”משתה” מתוארת האגלמה כפתיון או מלכודת לאלים, שכן היא גורמת לציות מיידי למחזיק בה. במובן זה, יש בה גם מן הקסם וגם מן האל-ביתי (uncanny) המעורר חרדה. באקוורלים של הופשטטר ניתן לראות אגלמה, שנוצרה מתוך אימה חסרת פשר על מנת לפתות את האלים – כלומר, את ההוויות הממשיות – לרקוד את החיים במלוא חיוניותם.

הטקסט פורסם בקטלוג “קו לקו: דיוקן המוזיאון” של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

אוזיאש הופשטטר, “דו-פרצופין וטרנס-ארוטיקה”, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית. אוצרים: ינון אביאור, רות גולן. נעילה: 3 בפברואר 2018