מרד הממזרים

סוגיית הממזרות היא מוקד התערוכה “ממזרים: סימון ומחיקה”, המוצגת כעת במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית. מדובר בעשייה אמנותית-פמיניסטית שפועלת מתוך התנועה הפמיניסטית הדתית, שהיא כיום התנועה הפמיניסטית המשמעותית ביותר בישראל ¹. אחד הענפים הבולטים של הפמיניזם הדתי עוסק בביקורת על הממסד הרבני. בישראל, שבה חוקי המדינה מעניקים למוסדות האורתודוקסיים שליטה בלעדית על דיני המעמד האישי, הביקורת הזו נוקבת במיוחד. פעולה אמנותית מסוג זה, שנועדה לעורר דיון ולשנות את המציאות ההלכתית והחוקית, היתה בעבר התערוכה “מעשה באשה וחלוק” (בית האמנים, תל-אביב, 2013, אוצרת: רז סמירה), שיזמה והפיקה האמנית נורית יעקבס-ינון, ובה הוצגו עבודותיה, לצד עבודות של הילה קרבלניקוב-פז ושמעון פינטו. התערוכה ביקרה את הפרקטיקה של טבילת נשים מתגיירות כשלגופן חלוק בלבד, הנעשית תחת מבטו של בית-דין המורכב משלושה גברים. מעבר לביקורת הנקודתית, התערוכה יצרה שיח רדיקלי חדש ולא אופייני, שעירער על מוסד בית-הדין הגברי המדיר נשים מלשמש בו. הביקורת היתה אם כן נקודתית (הטבילה) ורחבה (הדרת נשים מלשמש בבית-דין). התערוכה זכתה לסיקור תקשורתי רחב, שכלל כתבות בתוכניות טלוויזיה ובעיתונות המודפסת והמקוונת שהציפו לראשונה את הסוגיה בשיח הציבורי, הפוליטי והדתי בישראל.

כדי לשמר את הסוגיה בשיח הציבורי ולהוביל לשינוי המיוחל, פעלה יעקבס-ינון לחשיפת התערוכה באופנים רבים ומגוונים. היא לא הסתפקה בתקופת הצגתה הקצובה, אלא יצרה סרט תיעודי שאיפשר לה להביא את הסוגיה לקהילות דתיות שונות בישראל ובארצות-הברית ולעורר דיונים רחבים בציבור ובתקשורת. חלקים מהסרט הוצגו בוועדה למעמד האשה בכנסת בשנים 2013, 2014 ו-2016 והביאו לאחרונה לתקנות ולהוראה שהדיינים יעמדו בפתח הדלת ולא מעל בור הטבילה.

נורית יעקבס-ינון, “מעשה באשה וחלוק” (פרט), 2013. מיצב וידיאו, 2:35  דקות, לופ

הפרויקט “ממזרים: סימון ומחיקה” ממשיך ברוחו את העשייה והפרקטיקות האקטיביסטיות האמנותיות שאיפיינו את הפרויקט “מעשה באשה וחלוק”. מושא הביקורת כעת הוא סוגיית הממזרות, המתבטאת בין השאר ברשימת פסולי החיתון שמנהלת הרבנות הראשית לישראל ובה נכללים כל מי שחשודים בממזרות או כפסולי גיור. הרשימה עצמה חסויה ואין דרך לאדם לבדוק אם הוא נכלל בה, עד שיבוא לרשם הנישואים ויבקש להתחתן.

עצם קיומה של הרשימה משמש כלי נשק רב עוצמה נגד אנשים ונשים, בעיקר נשים המבקשות להתגרש וזקוקות לגט כשר כדי להמשיך בחייהן. ההזדקקות שלהן לגט מפתה לא מעט גברים להתנות אותו בסחיטה כספית ובתנאים שונים, ובתי-הדין מגבים תנאים אלה ובלבד שהגט היוצא מתחת ידיהם יהיה כשר. כל פעולה אחרת של האשה לשיקום חייה עלולה לגבות מחיר כבד מילדים שייוולדו לה לפני מתן הגט, אשר ייכנסו כבר בלידתם לרשימה המכונה “הרשימה השחורה”, ועצם האיום גורם לאותן נשים להיענות לתנאים, להפיל עוברים או לחיות עם ילדים “לא חוקיים” בסתר ובפחד.

“ממזרים: סימון ומחיקה” מבקשת לחשוף את העוולות החברתיות הכרוכות בסוגיה זו ולהציע פתרונות אפשריים. גם כאן הביקורת היא לכאורה נקודתית, פנים-הלכתית, שאינה נוגעת לציבור הרחב, אולם בדומה ל”מעשה באשה וחלוק”, גם כאן היא מתרוממת אל מעוף הציפור ומראה דרך סוגיה זו את הקשר הסבוך שבין דת למדינה בישראל. “ממזרים: סימון ומחיקה” מבקרת את האופן שבו הממסד הדתי האורתודוקסי, הפועל בישראל מכוח החוק המדינתי, משליט את האג’נדות הפטריארכליות שלו על אזרחיות ואזרחי המדינה. גם בפרויקט זה כמו בקודם, יעקבס-ינון לא מסתפקת בתערוכה, אלא מקיימת מפגשים בתערוכה ומחוצה לה, מקדמת בתקשורת ראיונות שלה ושל אקטיביסטיות אחרות ויוצרת סרט תיעודי וספר מאמרים שעוסק בתחום, ממפה וחושף אותו.

נורית יעקבס-ינון, “ממזרים: סימון ומחיקה” (פרט), 2017. וידיאו, 7 דקות, לופ, משולב בהקרנת וידיאו של פסוק על הרצפה

אסופת המאמרים, שתראה אור בקרוב, כוללת מדרשים עכשוויים ומאמרים המקיפים את נושא הממזרות מהיבטים רבים: תרבותיים, הלכתיים, אמנותיים, ספרותיים, היסטוריים ומשפטיים.

כמו יעקבס-ינון, רבות מהאמניות הפועלות בתנועת האמנות היהודית-דתית הפמיניסטית מערבות בעבודתן האמנותית גם פעילות חברתית. הן יוצרות במודע ובמתכוון אמנות אקטיביסטית המכוונת לחולל שינוי ממשי במציאות, וכחלק מכך הן מקדישות מאמץ לחשיפת תערוכותיהן והצפת תכניהן בציבור, במטרה לעורר שיח חדש ולגרום לציבור לדרוש תשובות ושינוי מהממסד הדתי. לצורך כך הן יוזמות מפגשים עם הקהל ועושות שימוש רב באינטרנט, במדיומים החברתיים ובתקשורת.

אפשר לראות בכך המשך למהלך של אמניות המיצג הפמיניסטיות שפעלו בארצות-הברית בשנות ה-70 של המאה ה-20, כמו סוזן לייסי (Lacy) ולסלי ליבוביץ” (Labowitz), שיצרו מערך אמנותי-חברתי של נשים מתחומים שונים שהעלו מיצגים הבוחנים נושאים חברתיים מנקודת מבט פמיניסטית. האמניות הללו פעלו לייצר נראוּת ציבורית רחבה של העבודות באמצעות התקשורת. המיצג “חברות התקליטים גוררות את רגליהן” (Record Companies Drag Their Feet) הוצג בשנת 1977 מתחת לאחד משלטי החוצות הענקיים של חברות התקליטים בהוליווד. האמניות ביקשו למחות נגד דימויי נשים נצלניים ומחפצנים המופיעים במרחב הציבורי. המטרה היתה לחשוף את המניפולציות הפטריארכליות הדכאניות שעושות שימוש בדימויי גוף של נשים ולעורר את מודעות הציבור לנושא.

האמניות הזמינו עיתונאים וכתבי טלוויזיה שיסקרו את האירועים, בתקווה שיצליחו לעורר הדים. מטרה זו מומשה בהצלחה בעיקר משום שהאמניות הצליחו לתמרן באופן מוצלח את התקשורת עצמה: אנשי התקשורת שדיווחו על האירועים במהדורות החדשות לקחו למעשה חלק במעשה היצירה וחשפו את האופן הנצלני שבו מוצגות נשים בפרסום ובתקשורת.

האמניות הפמיניסטיות היהודיות העכשוויות פועלות באופן דומה, כאשר הן מבטאות את ביקורתן לא רק באמצעות האובייקט האמנותי, אלא גם מפעילות את הקהל ועושות שימוש בתקשורת כדי להציף את דבר התערוכות ואת הנושאים העומדים ביסודן. כמו קודמותיהן, גם הן אינן מסתפקות ביצירת מושאים אסתטיים להתבוננות בגלריה, אלא מייצרות פעולות אקטיביות המכוונות להוביל לשינוי ממשי במציאות.

מבקר האמנות גרנט קסטר הציע להמיר יצירות ביקורתיות ביצירות “אקטיביות” הפועלות כמעין “תאי גרילה” אוטונומיים. לשיטתו, רק יצירות שבהן מבנה העבודה מצליח להניע בצופים תהליכים פסיכולוגיים משנֵי-תודעה עשויות לחלץ את האמנות (והחברה) ממחוזות סימבוליים ריטואליים נטולי אנרגיה מהפכנית. ואכן, עשייתן של האמניות הפמיניסטיות העכשוויות שפועלות מתוך החברות היהודיות הדתיות פועלת כאמנות חברתית המייצרת שיחים מאתגרים ופעולות ממשיות של תיקון במישור הפוליטי והדתי כאחד. סך פעולותיהן עולה לא פעם לכדי יצירה מטלטלת, המייצרת שינויים תודעתיים במישור הפרט ובמישור הכלל גם יחד. כמו האמניות הפמיניסטיות בעבר ואמנים ואמניות אקטיביסטים היום, גם אמניות אלה פורצות את גבולות עולם האמנות ומייצרות שיח ביקורתי רב עוצמה, שעשוי לייצר שינויים ממשים במציאות החברתית עצמה.

לסלי ליבוביץ’ ואחרות, “חברות התקליטים גוררות את רגליהן”, 1977. תיעוד מיצג, הוליווד, קליפורניה. התמונה מתוך האתר הזה

נורית יעקבס-נון, אנדי ארנוביץ, קן גולדמן ומירה מיילור, “ממזרים: סימון ומחיקה”, בית בזק, ירושלים; במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית. אוצרות: אמלי בילסקי ונורית יעקבס-נון

מאמרו של המחבר בנושא יתפרסם בקרוב בספר שערכו נורית יעקבס-ינון ואמילי בילסקי (עריכה אקדמית: רות הלפרן-קדרי), “ממזרים: סימון ומחיקה”, ירושלים, המרכז לקידום מעמד האשה על-שם רות ועמנואל רקמן, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן, וסרטי אלומה, 2017