הירסט על הירסט, אבל באיזו עוצמה!

שלושת הפסלים המוצבים מסביב לגלריה הוונציאנית המרשימה פּוּנטה דלה-דוגאנה אינם מרמזים על הדרמה המתרחשת בתוכה. השלושה – ראש גולגולת של חד קרן, פסל ברוזה שחור של לאוקון הנאבק במפלצת ופסל שיש לבן של לאוקון – נראים כהזמנה לתערוכה של פיסול קלאסי, אך חזותם הנקייה ושלמותם הפיזית כמו טוענות שהם אינם בני אלפי שנים.

מעל לכניסה מוצגת כותרת התערוכה, המנוגדת (עדיין) לתצוגת הקדימונים החיצונית – “Treasures from the Wreck of the Unbelievable” (“אוצרות מן הספינה הטרופה לא-תיאמן”). הכותרת מתפענחת עם הכניסה לאולמות התצוגה: שפע של פסלים עוטים אלמוגים ססגוניים וספוגים ירקרקים ואדמוניים וצדפות וקונכיות, המציגים ומייצגים דמויות שנלקחו מן המיתולוגיה היוונית, ונראים אכן כאילו נמשו מן הים לאחר אלפי שנים.

השיטוט באולמות משבש את הרושם הראשוני: בצד פסלי דמויות מיתולוגיות ידועות, ובהן מדוזה, גורגונה, צרברוס והידרה, מוצג באולם גלגל המציג לוח שנה אצטקי ולידו תצוגת וידיאו המתעדת את משיית המוצגים מן הים. מעבר לאולם אחר מציג הפסל של דמות האספן עצמו, האוחז בידו של מיקי מאוס, יציר דמיונו של וולט דיסני, ושניהם עטופים באלמוגים, ספוגים ושאר צדפות. על אדן החלון הצופה אל תעלת ונציה מוצבים שלושה פסלים כמעט זהים של טורסו נשי, מעין ונוס שגפיה כרותים – האחד עשוי ברונזה שחורה, השני משיש ורוד והשלישי עוטה אלמוגים וספיחי ים אחרים.

מי קדם למי, מה קדם למה, אתה שואל את עצמך. האם הפסל המשוי מן הים הוא זה העשוי ברונזה שחורה? דמויות מצריות בצד דמויות קלאסיות פיקטיביות בצד פסלי זהב בסגנון מצרי – האומנם גם הן נמשו מן הים? והרי הפסלים טהורים ונקיים. מגן אכילס עשוי מזהב שחריטותיו הן תערוכה של סגנון מצרי בצד יווני קלאסי… העושר בלתי נדלה, רבגוני ומפתיע במקוריותו. היצירות מרהיבות עין ומשדרות מסתורין. הים כמו כישף אותן.

https://www.instagram.com/p/BWp6F6EBtes/?taken-by=damienhirst

התצוגה נמשכת אל גלריה מרשימה נוספת, השוכנת מעבר לתעלה, בארמון גראסי (Palazzo Grassi). שתי הגלריות הן בבעלות מיליונר צרפתי שרכש אותן ושיפץ אותן. התצוגות הטורפות ומערבבות זו בזו תרבויות, זמנים ונושאים בארמון גראסי אינן שונות מאלה המוצגות בפונטה דלה-דוגאנה. בכניסה לארמון ניצב פסל ענק, 16 מטרים גובהו, ראשו כרות, והוא ממלא את כל חלל הכניסה. שמו הוא “דמון וקערה”. אין עליו סממני ים והוא נראה כמי שנמשה ונוקה. בקומה הרביעית מוצג דגם של ספינה עתיקה הטוען כי הוא דגם של הספינה היוונית אפיטוס, שנטרפה בים ועימה שקע במצולות אוסף האמנות הענק בן 189 היצירות, שעתה נמשו והן מוצגות לראשונה בוונציה בשנת 2017, במקביל לביאנלה.

האמן דמיאן הירסט (Damien Hirst), אביה-יוצרה של התערוכה, תפר לה סיפור שפענוחו מאיר את התערוכה כולה ואת משמעותה: “היה היה אספן אמנות עשיר מאוד, סיף אמוטן השני (Cif Amotan II) שמו. הוא היה אדם חופשי מן העיר אנטיוכיה, שחי מאמצע המאה הראשונה לספירה ועד ראשיתה של המאה השנייה. התיאורים על אודותיו מלמדים כי דמותו האגדית היתה ידועה בעולם העתיק בשל מזלו הטוב, וסיפור חייו הידהד במשך מאות שנים. סופר כי היה עבד, ולאחר שזכה בחירותו, החל לבנות את אוסף האמנות, שכלל פסלים, תכשיטים, מטבעות וטובין מכל כנפות תבל. הכרוניקות מספרות כי אוצרותיו העצומים של אמוטן הוטענו על ספינת ענק בשם אפיטוס – ‘הלא יאומן’ ביוונית – שהיתה חסרת תקדים בממדיה. במסעה זה לאסיה הקטנה, למקדש שאמוטן העניק לו את חסותו והקדישו לאל השמש, טבעה הספינה מסיבות לא ידועות. הדעות חלוקות אם היה זה בשל כובד מטענה, זרמי ים בוגדניים או חרון האלים. הספינה, על כל שפעת אוצרות האמנות שהיו אצורים על סיפונה, טבעה”. צמוד לסיפור הזה מובא כרמז ציטוט מספרו של חורחה לואיס בורחס, “אלף”: “אנו מקבלים את המציאות ברצון ובקלות – אולי משום שאנו חשים כי שום דבר, בעצם, אינו אמיתי”.

וכך ממשיך הירסט לטוות את הסיפור בניסיון לרכוש את אמוננו: בשנת 2008, באחד מחופי מזרח אפריקה, נחשף מתחת לפני הים האוסף האגדי של יצירות האמנות שהיו על סיפונה של אפיטוס, והם הועלו אל היבשה ביוזמתו של אחד מן האמנים העשירים בעולם, דמיאן הירסט. אוצָר האמנות על עשרות פריטיו ועושרו, שהלך ונשלה באטיות מן הים באמצעות ארכיאולוגים ימיים, תועד בסרט. היצירות, שנוצרו ממגוון גדול של חומרי גלם כאבן ירקן, מלכיט, ברקת, זהב וכסף, התכסו בחומרי הים (בעיקר אלמוגים, צדפות וספוג) שבו שרו במשך כאלפיים שנה, אולם יפי היצירות נשמר. האוצָר הנשלה מן הים חשף אספן מלא תשוקה, שביקש לנכס את עולם האמנות על כל סוגותיו, גווניו ותרבויותיו: מצרים העתיקה, הודו, יוון הקלאסית ורומא האימפריאלית. אוסף אקלקטי מרשים. האוסף כולו כמו נשלה והובא לתצוגה על-ידי דמיאן הירסט, ששקד על הצגת היצירות בשלושה אופנים: כפי שנמשו מן הים ועליהן כל טוב הים; כשהן נקיות מספיחי הים; וכתעתיק לאספנים.

הירסט חזר לביאנלה של ונציה 24 שנה לאחר שהציג בה מיצב מדובר ומעורר עניין, “אם ובתה שחוטות” – פרה ועגלה מבותרות שהוצגו בארבעה ארונות זכוכית מלאים בפורמלין. גם הפעם מעוררת חזרתו עניין רב, והדעות על הפרויקט שלו חלוקות: לצד שבחים והתפעלות, נשמעות טענות כי הירסט קבר את אמנותו בוונציה.

https://www.instagram.com/p/BYbLT1FhXUy/?taken-by=damienhirst

פרקי האלבום המפואר המתעד את התערוכה הולכים בעקבות הסיפור הגרעיני. פרק אחד מציג את האספן אמוטן על עולמו התרבותי והאינטלקטואלי, שהוא עולם הפילוסופיה והספרות הקלאסית; פרק שני מתאר ומסביר מה היה מעמדה של הספינה אפיטוס בהקשר של זמנה וכמו מעורר את הרושם שאפיטוס היא הקדימון של טיטאניק; ופרק שלישי מתאר את שליית האוסף ממעמקי הים.

הפרק הדן בשמה של הספינה הטרופה מצטט את בני התקופה, המשבחים את גודל הספינה ויופייה. אתניאוס נאוקרטיס, למשל, מובא כעד לגודלה, כושר האחסון שלה ונוחיותה כהוכחה לכשרון יוצריה. שום ספינה שנבנתה במספנת מיוס הורמוס לא תשווה לה, אמרו בני הזמן. אפילו הנואם הרומי קיקרו טען כי הספינה הפליגה לאיטליה כשהיא טעונה לעייפה בסחורה גנובה, וכך גם פליניוס ואפילו הומרוס. כולם היו עדיה לספינה ושותפים להתפעלות הימנה. הסיפור מוצג כשלם ואמין, נסמך על אסמכתאות בנות התקופה, אולם הציטוט מבורחס, שהובא כבר בפתיח לאלבום, הוא קצה חוט לפענוח הסיפור האמיתי על אמוטן ואפיטוס: לבורחס היתה תבנית אהובה במיוחד, ששבה וחזרה בסיפורים רבים, ויצרה תחושת טשטוש בין מציאות ללא-מציאות. “כוונתי לאותו מבנה סיפורים הכוללים מבוא ואחרית דבר, שאיפשרו לו להעמיס הערות, אזכורים והפניות רבות לספרים ומקורות שונים, דמיוניים ואמיתיים כאחד”, כותב ליאו קורי בספרו “עולמו הספרותי של חורחה לואיס בורחס”. “מעבר לטכניקה זו בורחס אף כתב סיפורים שעלילותיהם מוקדשות כל כולן לשאלת הטשטוש המכוון בין מציאות לאי-מציאות”.

ארבעת פרקי המבוא של אלבום התערוכה מחקים בדיוק נמרץ טכניקה זו של בורחס כדי להעניק תימוכין לקיומו הריאלי וההיסטורי של אמוטן כחלק מן העולם הקלאסי, ובה בעת לטשטש את האגדה, לשבש אותה ולרמוז כי שם האונייה “אפיטוס” מלמד על כך שלא היתה ולא נבראה. יש הטוענים כי השם Cif Amoten הוא אנגרמה של המשפט I am a Fiction. האם אמוטן הוא פיקציה? כלל לא ברור. לדעתי, אמוטן הוא הירסט עצמו, ויש לכך רמזים ברורים בתערוכה, במוצגיה וכמובן בעובדה כי האוסף התת-ימי נושק למאה ה-20 וליצירתו של הירסט עצמו. אמוטן מתואר במבואות האלבום כגרגרן אמנות בלתי נלאה, וזהו מבטו האירוני-הביקורתי(?) של הירסט על עצמו ועל אמנותו כגרגרנות של אמנות (של כסף?).

ההוכחות הישירות לפענוח זה של תערוכת הענק, המעוררת התפעמות וקורנת כולה יופי ואסתטיקה ייחודיים ורב-דוריים ותרבותיים, הן שני פסלי מיקי מאוס העוטים אלמוגים וספוגים. מדוע מיקי מאוס? משום שהפרפרזות של הירסט על דמותו של דיסני עשו לו מוניטין ואף הרבה מונטות (מונטה – מטבע כסף בלטינית על שמה של האלה מונטה, שבמקדשה נטבעו המטבעות). אבל הברורה שבהוכחות היא פסל “האספן וידידו”, שבה אוחז האספן, תעתיק דמותו של הירסט עצמו, את ידו של מיקי מאוס כששניהם עוטים את הלבוש שהעטה עליהם הים במשך כ”אלפיים שנה”. הירסט מציג עצמו כאספן אמנות (הוא הוא אמוטן) האוחז בידה של אמנותו שלו עצמו. מדוע נזקק הירסט לפיקציה זו ומה היא משרתת?

להירסט כמקור השראה לרעיון התערוכה היה מקור בלתי צפוי: פרויקט האוניות הטרופות של אוניברסיטת סאותהמפטון הבריטית, שמובא ברמז רק בקומה הרביעית של ארמון גראסי, במדבקת ההסבר לדגם המשוחזר של הספינה, תוך אזכורה של האוניברסיטה. מחקר האוניות הטרופות של האוניברסיטה (שאליו הצטרפה אוניברסיטת אוקספורד) הוא פרויקט מקורי ומבריק שהחל בשנת 2000 ומטרתו היתה לחשוף אוניות רומיות טרופות סביב חופי בריטניה כדי להעלות מהן מטענים, חפצי אמנות, קרמיקה וחפצים אחרים, וכך לזכות בתמונת עבר נאמנה בהיותה בלתי נגועה בידי אדם מאז שקעה במצולות.

https://www.instagram.com/p/BX252pOhtcN/?taken-by=damienhirst

הממצאים המפתיעים הביאו להרחבת הפרויקט לכל אגן הים התיכון והים השחור, וכך הועלו יותר מ-600 אוניות טרופות (כולן מתועדות כהלכה ופתוחות לעיון כל חוקר). באמצעות ממצאים אלה מתחקים החוקרים אחר התפתחות כלי האחסון מחרס ובעיקר אמפורות לשמן ויין ולומדים על המסחר הבינלאומי ברחבי הים התיכון: מי ייצא, מי ייבא, מה ייצאו ומה יובאו. כך יכול החוקר ג’רמי פטרסון לקבוע כי האמפורות שנחשפו בספינות הטרופות מעידות בבירור על דומיננטיות ברורה של איטליה, ובעיקר קמפניה, לטינום ואטרוריה, בסחר טובין ובעיקר ביין במערב הים התיכון למן אמצע המאה השנייה לפנה”ס ועד לימי אוגוסטוס בראשית המאה הראשונה לספירה. הספינות הטרופות מוכיחות כי איטליה שלטה באותה תקופה בסחר היין בים התיכון. הירסט נחשף מן הסתם למחקר עשיר ומעורר דמיון זה, ועל כן שתל את אפיטוס הטרופה בתוכו ואף, כאמור, רמז על כך.

הפרויקט של הירסט חולק ז’אנר עם רועי רוזן, שהתמחה בפיקציות אמנותיות כמו-היסטוריות עקביות להפליא, שקשה להבחין בתפריהן, הרומזים על בדיו. כזו היא הביוגרפיה האמנותית הבדויה של ז’וסטין פראנק, שדמותה היא צירוף של רוזן ורעייתו כך שז’וסטין היא בבחינת רוזן על רוזן; או הסיפור הפסבדו-היסטורי “חיה ומות כאווה בראון – פילגשו של היטלר בבונקר בברלין ומעבר”, פיתוח פיקטיבי ופרוע על בסיס דמות היסטורית.

הפילוסופיה המשותפת לז’אנר זה, שהייתי מכנה ריאליטי פיקטיבי או בדוי, היא שמציאות ובדיון, פיקציה וריאליה, דמיון וממשות הם אך לכאורה זוגות של ניגודים באמנות, אולם למעשה הם תשתית האמנות, במיוחד המודרנית והעכשווית, שחומרי היומיום שלה הם מרכיב אינטגרלי ואפילו טבעי בה.

הפיקציה ההיסטורית משמשת להירסט תשתית רעיונית ליצירת אמנות מקורית ביותר שנראה כי שום אמן לפניו לא יצר – אמנות החפצים הטבועים הנגועים בפגעי הים לכאורה, אך השומרים על ערכי היופי והאסתטיקה המקוריים לכאורה. הנחת היסוד הזו משמשת להירסט הזדמנות להציג אותה יצירה עצמה בשלוש גרסאות, שכל אחת מהן עשויה מחומר גלם אחר ומציגה את היצירה ברפרנס שונה: היצירה עתירת הצבעוניות והעוטה אלמוגים וספוגים, יפים לעצמם, היצירה “הנקייה” ושחזורה. כאלה הם שלושת פסלי הטורסו הניצבים על אדן החלון בפונטה דלה-דוגאנה, “עירום יווני” קצוץ הגפיים, המאזכר, כמובן, את ונוס ממילו, יצוק מברונזה ועוטה צדפות, קונכיות ואלמוגים, עובר “ניקוי” והופך לפסל שיש ורוד השומר על שרידי טביעתו, ועובר שלב נוסף כפסל ברונזה שחור. סצינת הקרב בין מפלצת הים הידרה לבין הלוחמת (וונדר-וומן) קאלי, כאשר המאבק המקורי על-פי המיתולוגיה היוונית התנהל בין הרקולס להידרה, מוצגת כמי שנמשתה “כמות שהיא” מן הים, בגרסת ברונזה ובגרסת כסף. זו האחרונה היא המיועדת לכאורה לאספנים. אבולוציה? מטמורפוזה? לא משנה מה טיבו של המהלך – הוא מרתק. הפיקציה ההיסטורית משמשת להירסט אפשרות לסטות מן הנאמנות הלכאורית להיסטוריה ולהציג אמנות על-היסטורית שהוא משולב בתוכה.

האוסף הפיקטיבי של אמוטן משתרע מן האמנות המצרית הקדומה, דרך יוון הקלאסית, הודו וסין – ועד לדמיאן הירסט כפרוטגוניסט של שני פסלים עצמיים, מיקי מאוס וגופי. כך מייצר הירסט את הנרטיב האנוכי שלו לתולדות האמנות – מן העת העתיקה והתרבויות האסיאניות אל הירסט ודיסני. אין כלום בין לבין, פרט לשימוש בשיש קררה לפסלי שיש, מחווה למיקאנג’לו, שפיסל את פסליו בשיש משובח זה. מיכלאנג’לו ואני; מסר יומרני-משהו, העוטה שלמת אמנות מיוחדת ומפוארת.

https://www.instagram.com/p/BUPUf1BhO-7/?taken-by=damienhirst

הירסט מפזר עוד סממני הירסט, המרמזים על התערבותו הרטרואקטיבית בעולם שקפא לכאורה באפיטוס הטרופה. הדוגמנית קייט מוס, למשל, היא מודל לפסל יפהפה של האלה השומרית עשתר (“Aspect of Katie Ishtar”). הירסט מתכתב עם הפנתיאון המצרי: ספינקס, ראשי פרעונים בלתי מזוהים, האלה המצרית חתחור, אך בעיקר עם המיתולוגיה היוונית. גם משום שהיא עשירה יותר בסיפורים ידועים וגם כדי לחזק את אמינותו של אמוטן, איש העולם הקלאסי-רומי: פסלי נפטון אל הים, גולגולת של קיקלופ חד-עין שאודיסאוס הרגו, פסל קנטאור, מגן אכילס מוזהב, פסל כרונוס הבולע את ילדיו מחשש שאחד מהם יירש אותו; שתי גרסאות של הכלב התלת-ראשי, שומר השאול, צרברוס, עשוי משיש קררה וברונזה ושלל גיבורים מיתיים ומומצאים שנמשו במשך עשור מן הסטודיו של הירסט.

את פני הבאים לארמון גראסי מקבל, כאמור, פסל ברונזה ענק נטול ראש, שנאכל כנראה במי הים והורכב חלקים-חלקים. גובהו כ-16 מ’. הפסל, “דמון והקערה”, מתייחס ליצירתו של המשורר הבריטי ויליאם בלייק “”Ghost of Flea – מיניאטורה (21.4X16.2 ס”מ) המוצגת במוזיאון טייט גלרי בלונדון ומציגה מאבק בין דמון לפרעוש, כאשר החרק הזעיר מוכיח כי החלש לכאורה עשוי להיות החזק.  הירסט, שהעצים את המיניאטורה פי 100, כמו ביקש לומר: אני, הירסט, מעצים את בלייק פי מאה.

כי מן המים משיתיהו. כך ניתן להכתיר את מפגן העוצמה של חביב הטייקונים, שמימן בעצמו את הפרויקט בעלות, כך מספרים, של 65 מיליון דולר. נכנסתי לפונטה דלה-דוגאנה בדעה קדומה והסתייגות חברתית-פוליטית מן האמנות של חביב המיליונרים הנובורישים, האוליגרכים והאספנים העשירים, ונכבשתי ביכולת האמנותית והיצירתיות ובהתייחסות המקורית למכלול התרבותי, גם אם הוא מוצג מפרספקטיבה אגוצנטרית. הירסט על הירסט, אבל באיזו עוצמה!

בהדרגה הולך ומתחוור כי אין זה רק שילוב מרהיב בין הגדת סיפור, המצאה ויזואלית ובניית הומור אטית, אלא התבוננות באמונה ואמת. מבקרים אחדים היו משוכנעים לגמרי בדבר עתיקותן של היצירות המזויפות, ועלצו כשנוכחו כי הולכו שולל. לאורה קאמינג, כתבת האמנות של ה”גרדיאן” הבריטי, שרה שיר הלל לאמיטן שהוא דמיאן הירסט ולאפיטוס כמטפורה למקבץ האמנות שלו, ואני מצטרף אליה, שותף ומתפעל: “האמנות על אודות מחשבותינו על אמנות מבוססת על התבוננות-חיים ממושכת. היצירות מתכתבות עם יצירות ויוצרים רבים. יש בה משקספיר, מדומייה, מדון קישוט, והיא כמו מבטאת זמן מעגלי. כל התרבויות מחוללות את האחרות. האמנות אינה מגיחה משום מקום, ממדבר שממה, מאין-מקום. היא מחוללת את עצמה (ומתוכה)”.

יאיר ברק הוא דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת ת״א ומרצה אורח באוניברסיטת מרילנד (וושינגטון די.סי), ואינו יאיר ברק הצלם, שכותב גם הוא ב״ערב רב״

“Treasures from the Wreck of the Unbelievable”, דמיאן הירסט
Palazzo Grassi, Punta della Dogana
נעילה: 3 בדצמבר 2017