צילום והתנגדות

מיכה קירשנר היה צלם, מורה ואדם מוערך ואהוב מאוד, על כך מסתמנת הסכמה גורפת שמתבלטת עוד יותר כעת, לאחר מותו. אך מעבר לכך, הוא ממלא תפקיד מכונן בנרטיב של הצילום הישראלי ועבודתו ניהלה יחסים מורכבים עם התווך שבין השדה העיתונאי לזה האמנותי.

לכאורה, קירשנר היה צלם שפעל בעיקר עבור עיתונים וחברות מסחריות. הוא צילם תמונות מגזין, בפרט עבודות דיוקן, ומעט אופנה. מדוע, אם כן, חשיבותו התרבותית גדולה כל-כך? כנציג למה שמכונה כאן ״דור הביניים״ של הצילום המקומי, קירשנר רכש את השכלתו הפורמלית בארה״ב בסוף שנות ה-70. בני הדור של קירשנר הם גברים ישראלים ששירתו בצה״ל בראשית שנות ה-70 ובחרו לנסוע בסוף העשור הזה למקומות מרכזיים ולמדו בהם צילום כדיסציפלינה אמנותית. באופן טבעי, בני הדור הזה הושפעו באופן עמוק ממגמות שאיפיינו את הצילום האמריקאי והאירופי והפנימו לעומק את  עבודתם של מוריהם. צלמים כמו שמחה שירמן ועודד ידעיה ספגו באופן בולט את השפעותיו של הצילום התיעודי החדש (רוברט פרנק, לי פרידלנדר), בעוד שאבי גנור למשל הושפע מאוד מעבודתו המושגית של דווין מייקלס.

קירשנר הביא לכאן את רוח הצילום המגזיני, שהחל להתהוות בניו-יורק בשנות ה-60 והוכתב לא מעט על-ידי העורך האמנותי של ״הארפר׳ז באזאר” אלכסיי ברודוביץ.  בשנים אלו החלו מגזיני צילום ואופנה להעניק מקום של ממש לכתבות מצולמות ועשו חסד עם הדימוי הצילומי כשזה הודפס על ניירות משובחים וצמח לממדים גדולים. ריצ׳רד אוודון, דיאן ארבוס ורוברט מייפלתורפ הם דוגמאות מרכזיות לצלמי הדיוקן של השנים הללו.

מיכה קירשנר, “עיישה אל-קורד”, 1988

קירשנר חזר לישראל בשנים שבהן רוב הצילום העיתונאי ענה עדיין להגדרות של צילום מגויס; צילום שמקורו בלשכת העיתונות הממשלתית, שמיעט להיות ביקורתי או מזוהה פוליטית. קירשנר היה שותף מרכזי למהפכת הניאו-ג׳ורנליזם שהנהיגו כאן אדם ברוך (שערך את “מוניטין”, שבו צילם קירשנר), אורי אבנרי ואחרים. סדרת תצלומי הדיוקן שיצר בשנות ה-80 וה-90 הטביעה חותם שרישומו ניכר עד היום. במבט חד וחריף, נועז ולא מתפשר, יצר קירשנר דימויים רבי השפעה. את אריאל שרון צילם כשצלליתו דומה לפינוקיו, צחי הנגבי הפך לשטן, תמי בן-עמי הדומעת בדיוקן מרגש להפליא שהפך מזוהה איתה יותר מכל תצלום אופנה אחר. היתה לו שפה שהזכירה לי לעתים את השירה של ברכט: אירונית, מתריסה ומתוזמרת להפליא. הצבעוניות העזה, השפה הציורית והקרקס האבסורדי שברא הפכו למזוהים מאוד איתו ולעוגן של סגנון שאיפשר לבאים אחריו לפעול באופן משוחרר ויצירתי ולהביא את מבטם על המציאות הישראלית – ובעיקר על עוולותיה – באומץ ובכנות.

ציר קריטי נוסף בעבודתו בשנות ה-80 בא לידי ביטוי בתגובותיו החזותיות הנועזות להשלכות האינתיפאדה הראשונה, שהוצגו על דפי עיתון “חדשות” המיתולוגי. האופן המהיר שבו זיהה את תוצאותיה בצד הפלסטיני, שנתפס בציבוריות הישראלית כתוקפן, סייע לנו להבין עד כמה המאבק העממי הפלסטיני היה תנועה שמקורה בדיכוי עמוק.

על תפקידו בשינוי סדר היום של הצילום הישראלי, ובעקבותיו ביצירת שיח ציבורי חדש וביקורתי, זכה קירשנר להכרה רבה בחייו, ושיאה בהצגת שתי תערוכות יחיד במוזיאון תל-אביב בשנים 1983 ו-1997. במקביל לעבודתו הצילומית היה קירשנר דמות חינוכית מרכזית ומשפיעה. הוא הקים את מסלול הצילום במדרשה לאמנות, עמד בראש המחלקה לצילום במכללת ויצו בחיפה והכשיר דורות רבים של צלמים וצלמות ששותפים היום לצער הגדול על מותו.

בימים שבהם מושמעים איומים יומיומיים על חופש הביטוי ומופעלות סנקציות נגד מוסדות שפעילותם חורגת מן הנרטיב הציוני הקאנוני (צה״ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם), נדמה שקולו של קירשנר ושל שכמותו הופכים לזיכרון דהוי של מה שהתאפשר כאן כאמנות פוליטית.