בטון הוא חומר רב פנים. מצד אחד, הוא אחד מחומרי הבניין העתיקים והנפוצים בעולם, חומר יציב שמשמש לבניית מבנים חזקים ועמידים. מצד אחר, עקב נוזליותו הרבה בטרם התייבשותו, הוא יכול לשמש לעבודות “רכות” מאוד. ובצורה הזאת, הרכה, שרון פזנר משתמשת בו.
פזנר (ילידת 1970) היא בכלל בוגרת של לימודי אדריכלות, בבצלאל וב-ecole d’architecture paris la villette. זמן מה עבדה כאדריכלית, ולפני כמה שנים פנתה לתחום האמנות. זו אולי הסיבה לכך שחומרי בניין באופן כללי – בלוקים, מסמרים גדולים, פלדה חלודה ובעיקר בטון – משמשים ברבות מעבודותיה ומרכיבים יצירות מפתיעות בעדינותן. דימוי הבית הילדי, התיבה עם הגג המשולש, חוזר שוב ושוב בעבודות של פזנר. נושא נוסף שפזנר מטפלת בו, גם הוא באותה שפה חומרית, הוא עולם צעצועי ילדים, למשל העבודה “רכבת” (2015), שהוצגה עד לאחרונה בתערוכה “אין כמו בבית” במוזיאון ישראל. אבל לא הפעם.
הפעם אנחנו נכנסים פנימה, אל תוך הבית החתום. אל תוך עבודה אישית ושקטה מאוד. בחלל הקטן של גלריה זומר הציבה פזנר מיצב רך-קשה. המיצב הוא מעין חדר זיכרון לחברתה של פזנר שנפטרה השנה. על קירות הגלריה תלויות עשרות “מעטפות” עשויות ממגבות ושמיכות טבולות במלט. המלט מקשה את המגבות וצובע אותן בצבע אפור אחיד, כמעט אילם. המעטפות, הסגורות כולן, צופנות סודות שקורצים למבקר בתערוכה, אך לא מאפשרות לו ולו הצצה קטנה פנימה.
נוסף למעטפות, שהן רוב המוצגים במיצב, פזנר יצרה גם שלוש עבודות גדולות יותר. כל עבודה כזו עשויה ממגבת גדולה או שמיכה טבולה במלט שהתקשתה סביב רהיט ביתי; אחת סביב כיסא, ושתיים מול מראות קיר.
כיסוי מראות הקיר, התלויות זו מול זו בקירות הנגדיים של החלל, רומז למנהג כיסוי המראות ברחבי הבית בזמן ה”שבעה”. למנהג זה יש אמנם סיבות הלכתיות, שאינן קשורות כלל לעניינים מיסטיים (אסור לקיים תפילה בבית האבל אל מול מראה או תמונה שעשויות להסיח את הדעת), אך הוא יוצר דימוי חתום ומסתורי בבית האבלים. דימוי שהעתקתו למרחב האמנות, נוסף לוויתור על המראה עצמה וצבע המגבת או השמיכה העוטפת אותה, מעצימה מאוד את השפעתו האניגמטית.
במרכז החלל, בין המראות המכוסות, מרחף כיסא. אני משתמש במושג “מרחף” על אף שהוא למעשה מונח על הרצפה, אבל הבד הטבול במלט, שעטף כיסא בעבר ועתה שוליו נשרכים על הרצפה, יוצר רושם, חזק ושברירי כאחד, שהכיסא מרחף; חזק משום חומר הבניין שלו, ושברירי בגלל הידיעה שה”כיסא” הזה לא יוכל להחזיק כמעט שום משקל. כך מנכיחה העבודה את שבריריותו של החוזק ואת עליבותו של הכוח.
על הרצפה ליד שולי הכיסא מונחות ערימות של מעטפות שמדגישות עוד יותר את הטקסט החתום שלא נפתח, לא נקרא ואולי לא נשלח מעולם. מלים שלא נאמרו או אולי נאמרו אך לא הגיעו ליעדן. דברים שרציתי לומר ואינם נענים לי.
כל הבטון הזה, המחוספס מסיבי המגבות, מתקשר לפי הכתוב בטקסט האוצרותי לבטון המתקלף בבנייני תל-אביב, העיר הסובבת את הגלריה. אבל ההקשר המיידי שלו הוא דווקא הבטון המוחלק של רצפת הגלריה; בטון מחוספס על בטון חלק – טרנד העיצוב השולט ברצפות חללי האמנות אל מול האמנות עצמה, שאמנם הפעם דומה מאוד בצבעה ובחומר שממנו היא עשויה, אך עדיין מסרבת להתמסר ולהיבלע במבנה הגלריה.
*
מגבת נועדה לספוג. לספוג את מי המקלחת ומי שטיפת הכלים. את מי שטיפת הידיים ואת הלכלוך הדבוק באצבעותיהן של ילדי הבית. אך עם השימוש במגבת, היא הולכת ומתבלה, הולכת ומאבדת את הרכות הטבעית שלה. ב”חתוּם” התהליך הטבעי הזה מגיע לשיאו. המגבת, שהיתה עד עכשיו אחד ממיצגי החיבור בין הבית לדייריו, נטבלת בבטון ומתאחדת עם חומרי הבניין של הבית עצמו. מאובן מודרני של חיי היומיום.
אך כמעט בניגוד לתהליך החומרי שהמגבת עוברת, התהליך הצורני מעביר אותה מהלך שונה לגמרי: התקרבות לעולם המלים. עולם הקשר המילולי בין בני-האדם. או ביתר דיוק, עולם הקשר הלכאורה מילולי בין בני-האדם.
מעטפה, כשמה, נועדה לעטוף משהו; מכתב אהבה, געגועים, הזמנה לחתונה או תלוש משכורת. כך או כך, העיקר הוא הפנים, הדבר העטוף. המעטפה קיימת רק כדי לשמור על התוכן ולכתוב את הכתובת. ב”חתום” יש מעטפות, אך הן קליפה ריקה. דימוי של מעטפה ללא עיסוק בתוכנה או בנמעניה.
ריקנות המעטפות מכריחה את המבקרים בתערוכה להתעלם מהתוכן ולעסוק אך ורק בצורה. מעניין שכמעט כל ההתייחסויות שראיתי לתערוכה קראו את המעטפות כמכתבי אהבה, ואלו עוררו לרוב רגשות נוסטלגיים. זו קריאה מעט רומנטית של המציאות, המעדיפה לזכור את המכתב כמשהו מעידן אחר, טרום-אינטרנט, ולא להתייחס אליו כמו מה שהוא באמת: נייר הנושא מסר. חתוּם.
שרון פזנר, “חתום”, חדר הפרויקטים, גלריה זומר, תל-אביב
נעילה: 21.10.17
הייתי מציע כיוון נוסף ל’חיתום’. רגע המוות והחידלון לא חייב להיות רק התרוקנות של היומיומי מכל הממשות שלו, כהסברך לרכות שמקבל הבטון. אלא להפך, ביומיום יש משהו מאוד לא ממשי ורך קשה לתחם אותו ולתת בו מושג או מילה. חווית הבית והכיסא אינה של המשגה אלא של הויות. ברגע ההסתלקות מקבל היומיום הנזיל תוקף,מקבל שם, מתקשח אל ספר שמתחיל ונגמר. הכסא הוא לא זה שיושבים עליו האדם הוא לא הבבואה. יש כאן מגע במימד נצחי. וכו’ וכו’.
יהודה אברמוביץ
| |