הבו לנו עוד אמנים משוררים

לפני כמה ימים, בתגובה לתצלום שהעליתי בעמוד הפייסבוק שלי, פנה אלי חבר עם השאלה הבאה:  “דוכי, למה שלא תהיה משורר?”. לא כל-כך הבנתי מה הוא רוצה מחיי וניסיתי להבין אם הוא רומז שאנטוש את תחום האמנות הפלסטית ואעבור לכתוב שירה. “לא, לא”, הוא אמר, “אני חושב שזה יכול להוסיף עוד רבדים לאמנות שלך”. הודיתי לו בנימוס, אך המשכתי לחשוב שעדיף שאמנים פלסטיים יתעסקו באמנות שלהם ולא ינסו לכתוב גם שירה.

כמה שעות אחר-כך מצאתי את עצמי בתערוכה של נדיה עדינה רוז בבית האמנים בירושלים. רוז, מתברר, היא גם משוררת נוסף להיותה אמנית ומאיירת, והחיבור הזה מייצר קסם מיוחד. קסם של חיבור בין עבודות אמנות נקיות מאוד ופיוטיות לשירים שתלויים על הקירות בין העבודות. לא הכרתי רוז עד לאותו הרגע, אבל סיבוב של כמה דקות בחלל הגלריה הספיק לי כדי להתאהב.

רוז נולדה במוסקבה בשנת 1967 ועלתה לארץ בגיל 22. במוסקבה עוד הספיקה ללמוד במכללה לאמנות ובארץ למדה במחלקה לאמנות בבצלאל ובמדרשה בבית ברל. במהלך השנים עסקה גם באיור נוסף לאמנות, ובשנים האחרונות החלה לכתוב שירה ולשלב אותה בתערוכותיה.

ב”כסות”, תערוכתה הנוכחית, תלויות על קירות גלריית קומת הביניים של בית האמנים בירושלים עבודות בד גדולות יחסית. עבודות שלכאורה, אם נקשיב לשמה של התערוכה, עוסקות בכסות, אך רובן עוסקות בחורף ובבית. נראה שרוז מתגעגעת מאוד לחורף הרוסי הכבד וממללת את הגעגוע אליו באמצעים שיריים ואמנותיים כאחד. העבודות כולן עשויות אמנם מבד וחומרים דומים (פוליאסטר, עור וכו’) המשמשים כסות, אך הן מייצגות חורף עירום. ענפים יבשים השולחים אצבעות גרומות אל הקירות הלבנים.

בספר שיריה של רוז (“דיו של שלג”, הליקון-אפיק, 2015) עולה שוב ושוב געגוע כואב לחורף ולשלג, געגוע שמוצא נחמה בשלג בירושלים ומונגד בתיאור הקיץ הישראלי מוכה המלחמות. הגעגוע הזה אינו נוגע רק לחורף. יש פה געגוע גדול באופן כללי. געגוע גם לדברים חשובים יותר מאקלים – משפחתה של רוז למשל. דרור בורשטיין, שערך את ספר שיריה, כתב בגב הספר משפט שצוטט גם בטקסט האוצרותי של התערוכה: “הדבר הנוכח ביותר בספר השירים הראשון של נדיה עדינה רוז הוא החוסר”. ואני אומר, לא חוסר, כי אם געגוע. געגוע לאבא, געגוע לאחות שנהרגה בפיגוע בירושלים, געגוע לאם שאיבדה את זכרונה וגעגוע לחורף רוסי וכבד.

נדיה עדינה רוז, “עליה”, 2016

הגעגוע הזה נוכח מאוד ב”כסות”, אך אינו משרה תחושת חוסר, אלא תחושת התכרבלות נעימה בזכרונות. עבודות הבד, שרובן משדרות רכות גדולה (התאפקתי ולא נגעתי), מצליחות לתעתע בצופה ולהעמיד אותו מול השאלה, האם העבודות האלה הן אכן כסות מפני החורף הקר או שמא הן החורף עצמו?

בעבודה “שלג”, לדוגמה, הופכת ערימת כריות התלויה על הקיר, שכמו מזמינה את הצופה להתכרבל בתוכה, למעין הר שלג במדבר קפוא. אש ומים, חום וקור ופנים וחוץ משמשים בערבוביה ומציבים את הצופה אל מול דיסוננס טמפרטורי.

אלו עבודות של קסם ביתי. רוז משתמשת בשמיכות, כריות, וילונות ובובות משחק. בסינר אמהי גדול וצבעוני. היא נותנת חיים לכלי הבית האלו בעזרת התערבות עדינה של חוט ומחט וחומר מילוי של כריות. כך, למשל, בעבודה “עליה”, מתוך שמיכת צמר התלויה על ענף (עשוי בד גם הוא), שכמעט נתלשת וניתקת מפאת רוח חזקה, נולדים פריטים התפורים בבד השמיכה ובתוכם סנאי נהדר. סיפור חורף חי.

הענפים המופיעים בעבודות מופיעים גם בשירתה של רוז. בשיר “אורך”, הפותח את ספר שיריה ותלוי על אחד הקירות בתערוכה, כותבת רוז על אילן משפחתה “שלא הצמיח ענפים רבים”. המלים הפותחות את השיר “אילן משפחתנו” הוא גם שמה של אחת העבודות בתערוכה, עבודה שיוצרת חיבור בין עץ לסינר ביתי.

החיבור בין השירים לעבודות הבד חושף רבדים נוספים באמנותה של רוז. כך למשל בשיר “שנ”צ” אפשר למצוא זווית אחרת לעבודת התפירה: “אֲנִי תּוֹפֶרֶת מַכְפֶּלֶת לְיוֹם/ מְקַצֶּרֶת בְּתַךְ/ אֶת אָרְכּוֹ / הָרָצִיף”.

בעיון בטקסט האוצרותי של התערוכה התרגשתי לגלות תיאור של עבודה שלא ראיתי בחלל. בירור במשרד בית האמנים העלה שהעבודה אמנם תוכננה להיתלות בתערוכה, אולם לבסוף הוחלט לוותר עליה. אני מניח שזו היתה הבחירה הנכונה; חלל הגלריה לא גדול, והקירות הלבנים מסביב לעבודות תורמים להם רבות, אך מתבקש במקרה כזה להחליף את הטקסט ולא לחשוף לקהל דווקא עבודה שאינה מוצגת. בגיחה לאתר האינטרנט של בית האמנים לאחר הביקור התגלתה תמונה של עבודה נוספת שלא מוצגת בתערוכה. בניגוד לטקסט, שאולי היה צריך להדפיס מחדש, כאן היה אפשר להסיר את הדימוי בהקשת מקלדת, אך חבל שנראה שלא הושקעה בנושא מחשבה.

יצאתי מהתערוכה עם תיאבון גדול לגעגוע החומל של רוז. ספר השירה שלה, שמונח על ספסל במרכז החלל, רק פתח לי אותו יותר. כיוון שלא מוצגת כרגע עוד תערוכה שלה, עברתי למחרת בבוקר בחנות ספרים וקניתי לי עותק. לא הצטערתי. הבו לנו עוד אמנים משוררים.

נדיה עדינה רוז, “כסות”, בית האמנים, ירושלים
אוצר: חגי שגב
נעילה: שבת, 24 יוני 2017
מפגש גלריה: שבת, 10 יוני 2017, בשעה 12:00