הביאנלה שלא שמעתם עליה

אני מחכה לאוטובוס מירושלים לבית-לחם, בדרך לתערוכת הצילום “Humans From Palestine”, שהיא חלק מהביאנלה של קלנדיה. על דרך חברון מחכים אוטובוסים לבנים לערבים ואוטובוסים ירוקים ליהודים. זה לא כתוב בשום מקום, אבל כל אחד יודע על מי מהם לעלות. כשעוד גרתי בגילה, נהגתי ללכת לבית-לחם ברגל ולשוטט בעיר. זה היה לפני שנת 2000. מאז לא ביקרתי שם. האוטובוסים כבר לא נכנסים דרך הכניסה לעיר, אלא עושים סיבוב ארוך דרך צומת חוסן והר גילה. בירידה מהאוטובוס בבית-לחם נהגי מוניות משדלים אותי לבוא לסיור בקצה העיר כדי לראות את עבודותיו של בנקסי על גדר ההפרדה.

התערוכה מתקיימת בגלריה של דאר-אלכלימה, אוניברסיטה לאמנות בבית-לחם. מציגים בה צלמים צעירים וסטודנטים לצילום, מועמדים לפרס על-שם קרימה עבוד, צלמת פלסטינית פורצת דרך שפעלה בתחילת המאה ה-20. הצילומים עוסקים בחיי היום-יום ומכילים דימויים תיעודיים או מבוימים, מטפורות על כיבוש, גלות וחסימה.

ביאנלת קלנדיה הגיעה לסיומה בסוף אוקטובר וזכתה להתעלמות גורפת בשדה האמנות הישראלי ובישראל בכלל, למעט כתבתה של עמירה הס בעיתון “הארץ” תחת הקטגוריה “מדיני-בטחוני”. קלנדיה הוא שמם של מחנה פליטים ומחסום המנתק את רמאללה מירושלים. השנה התרחבה הביאנלה והתקיימה, נוסף לירושלים, גם בבית-לחם, עזה, חיפה, עמאן, ביירות ולונדון – מרחבי הגלות הפלסטינית.

הביאנלה, שהתקיימה זו הפעם השלישית, היתה אירוע אמנות גדול ורחב היקף: חודש של תערוכות, הרצאות, פעילות חינוכית, סדנאות אמן, הקרנות, דיונים, הופעות וסיורים בארבע מדינות, בהשתתפות של כ-200 אמנים ב-15 תערוכות שונות.

כותרת המשנה של הביאנלה, “The Sea is Mine”, לקוחה משירו של מחמוד דרוויש “ציור קיר”, העוסק בבעלות ושייכות על המרחב. העיסוק במערכת היחסים עם הים נוכחת בכל חלקי הביאנלה; הים כמושג, כארכיון, כאתר של טראומה ותקווה, כמרחב תנועה וחסימה, כמטפורה וכטריטוריה ממשית.

הביאנלה עסקה במציאות הפוליטית של המרחב הזה, שאני, אם ארצה ואם לא, חלק ממנו. הנסיעות הרבות, המחסומים, המניפולציות שצריך לעשות כדי לראות תערוכות שנמצאות כל-כך קרוב למקום מגורי, הידיעה שלמרות הקושי להגיע אל אירועי הביאנלה, לי יש חופש תנועה שנמנע מתושבי הערים שהשתתפו בה – כל אלה גרמו לי להתלבט  אם ראוי בכלל לנסוע לערים שתושביהן כלואים בתוכן. המחשבות הללו חיברו בין התערוכות וחללי האמנות השונים שביקרתי בהם והיו חלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה שלי. לא השתתפתי בכל חלקי הביאנלה. ביקרתי ברוב התערוכות ברמאללה, ירושלים, בית-לחם ועמאן, ועליהן אפרט בהמשך.

לדברי צוות האוצרים, הביאנלה מנסה להציע נקודת מוצא שונה לדיון בנכבה. לטענתם, הנכבה כמושג הפכה ריקה מתוכן רעיוני וריקה מתוכן ויזואלי. לנכבה יש ייצוגים חד-ממדיים המנוצלים על-ידי פוליטיקאים. האוצרים מציעים דיון במושג השיבה כתשובה למושג הנכבה; השיבה כעמדה של זהות פלסטינית שאינה מבוססת על פליטות. האוצרים מקשרים בין הפליטים מסוריה, המנסים לברוח לאירופה דרך הים, לבין הטרגדיה הפלסטינית על כל השלכותיה.

אנתוני דאוני, איש אקדמיה, חוקר, סופר ועורך “איבראז“, מעלה בטקסט ההקדמה לבינאלה שאלות על ייצוג ועל הפוליטיקה של הייצוג. הוא תוהה אם פלסטין בכלל ניתנת לייצוג בתוך המורכבות, הפילוג והכוחות ההיסטוריים הפועלים באזור; מי מרוויח – כלכלית, חברתית ופוליטית – מיצירת אמנות שמתיימרת לייצג את הסכסוך?

לאמנות יש הכוח להציג את הלא סביר כסביר. היא יכולה גם לעבוד בשירותם של כוחות פוליטיים. לפני כמה חודשים, בשיחה עם תושבי אבו-תור על אודות “סיפורי עשהאל“, אירוע אמנותי שנמניתי עם צוות האוצרות שלו, אמר לי אחד התושבים: “אני טובע בים, ואני מחזיק את הילדים שלי, ואין לי לאן ללכת. והנה אני רואה ספינת שעשועים, אורות, מוזיקה ואנשים על הסיפון, לבושים יפה, שותים, אוכלים. והם – כלומר אתן – אתן אומרות לי: בוא, בוא נעשה מסיבה ביחד. ואני צועק, אני טובע, תעזרו לי… את מבינה? זה מה שאני חושב על הפסטיבל שלכן”.

נזכרתי בדבריו כשקראתי את הקטלוג המרשים של הביאנלה. מבחינת אוצרי הביאנלה, אמנות היא האפשרות לעסוק בטביעה. האמנות והתרבות יכולות לשמש גלגל הצלה עבור הטובע. האפשרות ליצור אמנות שאינה עוסקת בפוליטי אינה קיימת. הכל פוליטי. הנכבה היא הווה מתמשך ולא אירוע שנגמר.

בירושלים המזרחית, בגלריית אלמעמל הוותיקה, האוצרים בחרו לעסוק במושג השיבה מפרספקטיבות רחבות, שהוצגו על-ידי אמנים ממג’דל-שמס שבגולן, אבוריג’ינים מאוסטרליה, פלסטינים משועפאט ומירדן ויוצרים מבורמה.

ברמאללה, לב הביאנלה, נערכו ארבע תערוכות במוסדות תרבות ותיקים ובחללים ששופצו והוכנו במיוחד. בבית סכאכיני הציגה ג’ומאנה אמיל עבוד תערוכת יחיד, “O Whale Don’t Swallow Our Moon”. בפתח התערוכה הוצגה עבודת סאונד. עבוד הקריאה באנגלית סיפור על אדם המציל את בני הכפר מכישוף ממושך של שד שכלא את נשמותיהם בתוך כדים. הסיפור הוא מעין פרולוג המהדהד לאורך כל התערוכה. הסיפורים ספוגים במקומות ומרחבים – בית, נהר, הר – ובטיפולוגיה של חפצים, דמויות, צבעוניות ושפה. עבוד מערבבת את כל הדימויים ויוצרת מרחב מיתי חדש.

עבוד, ילידת שפרעם, עובדת בירושלים ומלקטת סיפורי עם פלסטיניים: מלים, דימויים, אמנות, קמעות, ציורים וצלמיות שהיא מפרקת ובונה מחדש בגלריה תוך כדי התייחסות למקום, מגדר, שאלת הבעלות על הסיפור, המרחב והזיכרון. עבודתה מתבססת על מחקר אתנוגרפי מתמשך בשיתוף עם עיסא פריג’, והוא עוסק בבארות מים רדופות שדים.

התערוכה כללה עבודות ישנות וחדשות, יצירות סאונד, ציורים, עבודות וידיאו ומיצב. באחת משתי עבודות הווידיאו נראה רצף של מרחבים כפריים, נהר, אדמה, מקומות פתוחים. הם מזוהים כנוף פלסטיני, אבל בה בעת הם ריקים מאדם ואפופים תחושת סוד. העבודה השנייה היא פרפורמנס מצולם המבוסס על אגדת עם ומבוצע על-ידי ילדים המשחקים ושרים את התפקידים הנשיים במחזה: כלה, אמא, מולדת ומפלצת. בקומה העליונה מטפלת עבוד בסיפור הבית עצמו, בית סכאכיני, מותחת קו בין המיתולוגיה של העבר לבין ההווה ומערבבת אובייקטים שונים עם תצלומים תיעודיים מההיסטוריה של המבנה.

בבית סעא הוצגה תערוכה קבוצתית של אמנים צעירים. זוכת פרס האמן הצעיר, אינאס חלבי, ילידת ירושלים, הפועלת על קו פלסטין–שווייץ, התייחסה לאופן שבו סיפור מתפרק, מתחבר ונשמר בזיכרון הפרטי והקולקטיבי. חלבי הציגה את עבודת הווידיאו “Mnemosyne”, שצולמה באסטרטגיה טיפולוגית: חלבי הושיבה את בני משפחתה על אותה ספה וביקשה מהם לספר את סיפור הצלקת של סב המשפחה. בין סיפור לסיפור, הצובר מעמד של טקס (אותו מקום, אותה כורסה, שתיית כוס מים בסיום), אפשר להבחין בחזרות ובשינויים בין הגרסאות. המיתוס המשפחתי שמצטבר בין כל הגרסאות נצרב בתודעת המספרים. הצופה הופך למשתתף בטקס המשפחתי, ובכך מצטרף בעצמו לקהילה הקטנה שהזיכרון מבנה סביבו.

רובא אמירה סלמה, ילידת נצרת, החיה ועובדת בחיפה, מחברת באופן פשוט וחכם, בקטיעות ובזליגות, בין ים, יבשה, ירושלים, רמאללה, טנטורה ועזה. סלמה מציגה בעבודת הווידיאו “Yamm” תחנת אוטובוס בסאלח אל-דין, רחוב בירושלים המזרחית. העבודה מורכבת מכמה שכבות של התערבות במרחב. נקודת המוצא היא צילום של חוף עזה המוצב בתחנת אוטובוס במרחב הציבורי בירושלים. את הצילום הציבה קבוצת סטודנטים הלומדים בתוכנית חילופין בבצלאל. סלמה מחיה את הדימוי ומחליפה את הצילום הסטטי של חוף עזה, המקולף למחצה, בצילום וידיאו של חוף טנטורה, כפר פלסטיני שנהרס ב-1948. בכך היא יוצרת רצף בין טריטוריות מופרדות ומפוצלות ובין העבר להווה.

התערוכה “אתרי השיבה” נערכה בשלושה בתים ששופצו והוסבו לחללי אמנות בעיר העתיקה של רמאללה. באסל עבאס ורואן אבו-רחמה, ילידי קפריסין, הפועלים בין רמאללה לניו-יורק, הציגו עבודה המורכבת משתי הקרנות מצוינות ואפקטיביות, ששמה The Incident Insurgents: The part about the Bandits. בעבודה נראות שתי דמויות משוטטות כשגבן אל הצופה, מזכירות בכך את “חנדלה”, אייקון פלסטיני ידוע ובו דמות המצוירת תמיד מגבה. הדמויות מביטות אל הנוף, אל הדרך, אל חורבות בתים. הן עומדות, יושבות או נוסעות. השמש מסנוורת. הדימויים מוכרים ומזוהים – בית, גדר הפרדה, חורבות נטושות, דרך, הר, שמש. מעל הדימויים מוקרן טקסט צהוב. המשפטים מספרים סיפור קטוע, המלים יורות את עצמן על המרקע. “אנחנו איפה שאנחנו לא יכולים להיות. מחפשים אחר דרכים לראות את מה שאיננו מסוגלים לראות”; “חשיבותו של המעשה והחיפוש אחר פעולה פואטית”; “משוררים אבודים, עבודות אבודות שאיש לא שמע עליהן. מקום ממשי או מדומיין. שמש מולבנת”, ועוד. הסאונד מתקתק והשילוב בין הנסיעה, הפסיביות הכללית, נחרצותן של המלים המניפסטיות ותוקפנותה של הגרפיקה, הבנאליות של הנוף – כל אלה יוצרים עבודת וידיאו שקשה להסיר ממנה את המבט.

נידה סינקרוט, אמן אמריקאי-פלסטיני ששמחתי על ההזדמנות לראות את עבודתו, חיבר נורות לד קטנות ליונים ושיחרר אותן לעוף מעל מחנה הפליטים ג’לזון שבקרבת רמאללה. האור המלאכותי יצר ציור זמני, אשליית חופש ותנועה במרחב האווירי.

רים אלקאדי, החיה ועובדת בביירות, עוסקת במלים ובאופן שבו הדימוי והסיפור משתכפלים, לובשים ופושטים צורות. אלקאדי הציגה תיעוד צילומי של סיפורים ארעיים שנכתבו בכתב יד בקצוות הפנימיים של הבגד, כעדות אינטימית שעניינה מעברים, זהות והגירה. אותם טקסטים נכתבו מאוחר יותר מחדש ובהגדלה על רצועות פלסטיק צבעוניות.

המשך המעקב אחרי הביאנלה הביא אותי לעמאן, ירדן. במרכז לאמנות עכשווית דראת-אלפונון מוצגת תערוכה קטנה של אמנים פלסטינים המתגוררים ופועלים בעמאן. סאבא ענאב, אדריכלית, אורבניסטית ואמנית פלסטינית, הציגה את העבודה “Time is Measured by Distance” – הצבה של אובייקט העשוי גרמי מדרגות במנחים שונים ותופס כמעט את כל החדר שבו הוא מוצב. גרם המדרגות אינו שמיש, הכיוונים אופקיים ואנכיים והאובייקט בכללו מלא סתירות.

מעאוויה באג’ס, אמן פלסטיני יליד עמאן, הציג את הסדרה “Journeys” – רישומי מפות שבהן מצוירת הדרך מקלנדיה לעמאן. הדרכים משתנות בכל שנה, מתארכות, מתקצרות ומסתובבות סביב עצמן בהתאם למצב הפוליטי ולאפשרויות התנועה באותה העת.

בין הנסיעה לרמאללה לנסיעה לעמאן מצאתי התייחסות לנושאי הביאנלה בתערוכה היפה “החפת יונקים” (תופעה שבמסגרתה לווייתנים עולים ממעמקי הים אל החוף ומוצאים בו את מותם) של נעמי סלייני בגלריית המדרשה בתל-אביב. הים נוכח בתערוכה כעיסוק ביוגרפי, כדימוי וכמרחב מעבר של פליטים. סלייני יצרה מרחב המורכב מדימויים וחומרים שעשויים מים, פליטות ועקירה: סירות הצלה, שמיכות הצלה, מגדלור.

החדר חשוך, אור מסנוור של מגדלור חג במעגלים ופוגע בעיני הצופים תוך כדי סיבובו. הדימויים נספגים בהדרגה. ראשית הסאונד, פעימות מחזוריות עמומות, אטיות, הנשמעות למרחוק, לאחר מכן המפגש עם הסירות המרוקנות מאוויר, עם טבעת כחולה הממלאת את חלל החדר. קצב המעגל וריתמוס הפעימות מעוררים אט-אט מצוקה גופנית. ההתבוננות בתערוכה לכודה בין מחזוריות הסאונד לבין מחזוריות האור. פשר הקולות והאור נחשף תוך כדי החוויה.

סלייני חיה ועובדת ביפו. היא מתבוננת באותו מרחב שנבחן בביאנלה, על אותו הים, ובדומה לאוצרי ואמני הביאנלה בקלנדיה, עוסקת באותם הנושאים מתוך מה שעיניה רואות: “הסיבה שאמנים, ואני ביניהם, מתעסקים בנושאים האלה היא שהם רלבנטיים לחיים שלנו כאן ועכשיו. קשה שלא לחשוב ולהגיב עליהם דרך אמנות. היו לי מחשבות על ה’לגיטימציה’ של העיסוק בתכנים האלו. כלומר, האם יש לפלסטינים יותר רשות לדבר על פליטות וטריטוריה מאשר לי”, אמרה לי סלייני כששאלתי אותה מדוע בחרה לעסוק בנושאים הללו ואם לא משונה בעיניה העובדה שאין להם כמעט התייחסות בשדה המקומי. האם אפשרי בכלל לקרוא את התערוכה “החפת יונקים” בהקשר של הבינאלה? אני מניחה שיהיו מי שיראו בכך סתירה וביטוי של זלזול.

בדרך חזרה לירושלים, הפעם באוטובוס של הישראלים, אני מבינה שעבורי “החפת יונקים” מותחת קו בין קלנדיה לתל-אביב. אמניות הפועלות באותו מרחב, עסוקות בשאלות דומות, וזאת חרף העובדה שכל אחת מהן היא תוצר של מציאות פוליטית הפוכה. סלייני עוד מחפשת וההצבה שלה אינה פתורה לחלוטין, אבל מורגש בה משהו חשוף. החיפוש שלה, כמו האלמנטים המארגנים את האובייקטים, מוצא את מקומו במכלול שעובר, לפחות עבורי, גם דרך ביאנלת קלנדיה.