פיצ’ר שחלמתי על פראג

כחלק מסבב ב’ של תוכנית התערוכות השנתית “הילדים רוצים קומוניזם” במובי – מוזיאוני בת-ים, קיבצה האוצרת תרזה סטייסקלובה מטרנזיט, פראג מקבץ סרטים שנוצרו בימי השיא של העיר כמרכז לתרבות ויצירה בגוש הסובייטי. תחת הכותרת “על דימויים בגלות ואינטרנציונליזם נשכח” מתארת סטייסקלובה את הרגע ההיסטורי הייחודי שהביא לרנסנס תרבותי בפראג. העיר, שהיתה חלק מהגוש הסובייטי, איכלסה מגוון של יוצרים מכל העולם, מציאות שבתהליך דיאלקטי הביאה לדרישה להרחבת חירויות שבסופה פלשה ברית-המועצות לצ’כוסלובקיה ב-1968. סטייסקלובה אף ריאיינה את הבמאי הציילוני פיאסירי גונהראטנה על חוויותיו כבמאי מסרי-לנקה בפראג של שנות ה-60.

הסרטים הקצרים הללו הם דימויים נטושים; ילדים שנולדו לזוג צעיר וקל דעת ולא ממש שייכים לאף אחד. נוסרטולה קארימי (נ’ 1925), נביל מאלח (1936–2016) ופיאסירי גונהראטנה (נ’ 1939), במאים מאיראן, סוריה וסרי-לנקה (בהתאמה), צילמו את הסרטים הללו במסגרת לימודיהם ב-FAMU, בית-הספר לקולנוע וטלוויזיה של האקדמיה לאמנויות הבמה בפראג, במהלך שנות ה-50 המאוחרות ושנות ה-60 המוקדמות. לאחר שחזרו לארצותיהם, שיחקו השלושה תפקיד מרכזי, ואולי אף מכריע, בהתפתחות הקולנוע המזרח-תיכוני והאסיאתי. ואף על פי כן, שנותיהם כסטודנטים זוכות לאזכור רק לעתים נדירות. יתר על כן, לא נותר מהם כל זכר בזיכרון הקולקטיבי הצ’כי, למעט הסרטים הקצרים האלו – עדים לא רצויים לתקופה שנשכחה, שצוברים אבק בארכיונים.

הסרטים הללו הם בלתי נראים. בלתי נראות זו אופיינית לזמננו. אנו עיוורים להקשרים חברתיים ופוליטיים שטרם נחקרו, כמו ההיסטוריה של היחסים בין תנועות תרבותיות ופוליטיות במזרח אירופה לבין מאבקי שחרור באסיה, אפריקה ואמריקה לטינית. קארימי, מאלח וגונהראטנה היו שלושה מאלפי הסטודנטים מ”העולם השלישי” שלמדו במדינות הקומוניסטיות של הגוש המזרחי. הנסיבות הללו היו תולדה של אינטרנציונליזם קומוניסטי וסולידריות עם מדינות שנאבקו במורשת של הקולוניאליזם, אך הן גם היו קשורות למאבקי כוחות של המלחמה הקרה. רוב הסטודנטים שבחרו בלימודי אמנות הקדישו עצמם לקולנוע משום שהוא נתפס ככלי חינוכי יעיל. עם אמנים צעירים כדוגמת מאלח וגונהראטנה – היה בית-הספר FAMU עֵד ללידתו של קולנוע אוונגרדי – הגל הצ’כוסלובקי החדש, ופראג הפכה למרכז הרנסנס התרבותי, שהגיע לשיאו בשנת 1986, עם ה”אביב של פראג”.

סרטיהם של קארימי, מאלח וגונהראטנה הם דימויים של אינטרנציונליזם, של חילופי תרבות ושל התפקיד שהאמנות הצ’כוסלובקית שיחקה בשחרור התרבותי של מדינות שנאבקו בקולוניאליזם. הסרטים מציבים שאלות שטרם נשאלו על אודות ההשפעה שהיתה לתושבים זמניים אלו על התרבות והפוליטיקה הצ’כוסלובקית.

הצגת הסרטים בתערוכה “הילדים רוצים קומוניזם” מחזירה אותם ליבשת אסיה ולמזרח התיכון, כך שהם חוזרים לארצות יוצריהם באיחור של למעלה מחצי מאה. הסרטים שייכים ואינם שייכים למולדותיהם של הבמאים שלהם, בדיוק כפי שהם שייכים ואינם שייכים למרכז אירופה.

פיאסירי גונהראטנה, במאי ומתרגם, נולד בסרי-לנקה. הוא למד קולנוע תיעודי בבית-הספר לקולנוע וטלוויזיה של האקדמיה לאמנויות הבמה בפראג בשנים 1960–1965. סרט הגמר שלו, “חורף בצ’כוסלובקיה” (Zima v Československu) מ-1964, זכה לשבחים רבים; סרטו הבא, “מה קרה” (Mokad Vuné), משנת 1969, זכה גם הוא לביקורות מהללות, אך מאוחר יותר אבד. גונהראטנה היה חבר בתאגיד הקולנוע הלאומי של סרי-לנקה ועבד בטלוויזיה הממלכתית. מאז סוף שנות ה-80 הוא מתגורר בצ’כוסלובקיה/הרפובליקה הצ’כית.

למה החלטת ללמוד קולנוע?

“בסרי-לנקה נהגתי ללכת לראות סרטים הודיים. הייתי בן שש או שבע כשאבא שלי לקח אותי לקולנוע בפעם הראשונה. בית-הקולנוע היה אוהל שהכיל כמאה איש. הסרטים האלו הכעיסו אותי. הם היו חיקויים של סרטים אמריקאיים, ככה שבתחילה העניין שלי בקולנוע היה מלווה כעס”.

למה החלטת ללמוד קולנוע בצ’כוסלובקיה?

“בשנת 1955, כשהייתי כבן 16, כתבתי מאמר על ארגון הנוער שהייתי חבר בו עבור המגזין ‘חיים צ’כוסלובקיים’. זה היה מגזין תעמולתי שהופץ על-ידי צ’כוסלובקיה למדינות אחרות. במאמר הוזכרה כתובתי, ותלמיד תיכון כתב לי חזרה. שמו היה אלש ברטוש. התכתבנו במשך שנתיים. כתבתי לו שאני מתעניין בקולנוע, והוא כתב לי שיש בית-ספר מעולה לקולנוע בפראג ושלח לי עלון מידע. לא יכולתי לעמוד בזה מבחינה כלכלית, אבל אלש טיפל בכל. סטודנטים צ’כוסלובקים גייסו כסף עבור כרטיס הטיסה שלי. התקשרו אלי מהקונסוליה הצ’כוסלובקית בקולומבו שאבוא לאסוף אותו”.

מה המשפחה שלך חשבה על זה?

“לא סיפרתי לאיש על תוכניותי. כשהצהרתי שאני עוזב ללימודים בצ’כוסלובקיה, כולם חשבו שלא ייתנו לי להיכנס משום שזו מדינה קומוניסטית ושאני אצטרך לחזור. אבל לא היה לי אכפת. רציתי ללמוד בבית-ספר טוב; לא היה לי אכפת משום דבר אחר”.

אבל היית צריך לעבור את מבחני הכניסה לבית-הספר, לא?

“ראשית היה עלי לקחת קורס שפה במריאנסקה לאזנייה. זה היה המגע הראשון שלי עם צ’כוסלובקיה”.

זה לא היה הלם תרבותי עבורך?

“הייתי צעיר מאוד. קיבלתי הכל, רציתי ללמוד הכל. המורים היו נחמדים. אחרי השיעורים הייתי מדבר עם אנשים שהיו הולכים לספא לקבל טיפולים. למדתי צ’כית מהר מאוד. לאחר מכן נשלחתי לבית-ספר תיכון טכני בזימליס. ברחתי משם, היה לי ויכוח עם אחד המורים. ביליתי את הקיץ במחנה קיץ לילדים. אז נסעתי לפראג, למשרד החינוך. היתה שם גברת בשם מארי דרבולבובה, שהיתה אחראית על תלמידי החוץ. היא היתה כמו אמא בשבילם. היא הכירה כל סטודנט זר בשמו. היא היתה יהודייה, ניצולת מחנה ריכוז, שעונתה על-ידי הנאצים. היא אמרה לי שזה טוב שעזבתי את בית-הספר התיכון ההוא. היא אמרה לי שהיא מעורה במצבי ושהיא דואגת לי. מאוחר יותר, כשרציתי להתחתן ואמא של אשתי לא הסכימה, מארי הלכה אליה ושיכנעה אותה להגיע לחתונה”.

ואז הלכת ללמוד בבית-הספר לקולנוע וטלוויזיה של האקדמיה לאמנויות הבמה בפראג?

“כן, למדתי שם בשנים 1960–1965”.

מי היו המורים שלך?

“ענקי התרבות הצ’כית: אנטונין פרנטישק שולץ, קארל הוגר, מילן קונדרה. אני זוכר היטב את הדיקן של בית-הספר, אנטונין מרטין ברוסיל. הוא לימד אותנו את ההיסטוריה של הקולנוע הרוסי. במהלך בחינה הוא שאל אותי על ‘הטרילוגיה של מקסים’. חשבתי שהוא רוצה לדעת משהו על מקסים גורקי, אז התחלתי לקשקש. הוא לא היה מרוצה. הוא אמר לי שהוא רוצה שאני אקבל את הציון הכי טוב. זה היה זמן לא רב לפני שהייתי צריך לחזור לסרי-לנקה. הוא רצה שאני אזכה להשכלה איכותית. הוא ביקש ממני לארוז את המזוודה שלי ליום שני ולהגיע בחליפה יפה. הוא לקח אותי לפסטיבל הסרטים בעיר קרלובי וארי. בכניסה למלון פופ, שם שהו אורחי הפסטיבל, עמדה המשלחת הרוסית. גריגורי קוזינטצי, במאי ‘הטרילוגיה של מקסים’, גם היה שם. ברוסיל הציג אותי בתור הסטודנט הכושל שלו. הוא אמר לי ללמוד להכיר את קוזינטצי ואת עבודתו. קוזינטצי היה אדיב ודיבר אנגלית יפה. לאחר מכן עברתי את הבחינה”.

איך קיבלו אותך חבריך לספסל הלימודים?

“באדיבות. במשך שלוש שנים חלקתי חדר במעונות עם שלושה בחורים סלובקים. אחד מהם היה הבמאי יוראי יאקוביסקו. ורה חיטילובה גרה מולנו, בצד השני של המסדרון”.

אתה זוכר תלמידי חוץ אחרים שלמדו איתך?

“כיתה מתחתי למד תלמיד אחר מסרי-לנקה, קרוב משפחה של סירימאבו בנדרנאיקה, ראשת הממשלה לשעבר. היו כמה תלמידים מסרי-לנקה, כמה מהם גם למדו במזרח גרמניה. הם הקימו את אגודת הסטודנטים הציילונים, שקיימת עד היום. אני הייתי היו”ר הראשון של האגודה. אני גם זוכר בבהירות את ביין אפוורק, סטודנט אתיופי לבימוי, את רודולף דייוויד מגיאנה הבריטית, את נאביל מאלח מסוריה, את בוב אדג’לי ומוחמד לקדאר-המינה מאלג’יריה”.

התמודדת עם בעיות כלשהן במהלך שהותך בצ’כוסלובקיה?

“בכל פעם שרציתי לטייל לאן שהוא, הם עשו לי בעיות. הייתי אומר להם שאין להם זכות לעשות לי את זה. היה לי דרכון סרי-לנקי, יכולתי לטייל היכן שרציתי. הם עשו לי בעיות, אפילו אנשים שהיו קרובים אלי. האווירה היתה של חוסר אמון. כולם פתחו עין על כולם. החברה הצ’כוסלובקית נראתה לי די סגורה”.

התמודדת עם גזענות?

“האנשים היו נחמדים ומסבירי פנים, אבל תמיד יש איזה אידיוט”.

בילית את שנת 1968 בסרי-לנקה.

“כן, אבל עקבתי אחר האירועים בצ’כוסלובקיה. בכיתי כשנודע לי על הפלישה. אירגנתי הפגנה, ציירתי סמלים אדומים על השגרירות הסובייטית בקולומבו. יזמתי עצומה ש-150 שחקנים, במאים ואנשים אחרים מתעשיית הקולנוע חתמו עליה. רצינו להעביר אותה לאנשים בשגרירות הסובייטית”.

ההפגנה עוררה איזושהי תגובה?

“בטח, היא הופיעה בעמוד הראשי של העיתונים”.

אתה למדת קולנוע דוקומנטרי וצילמת את הסרט “חורף בצ’כוסלובקיה”, אבל מאז לא יצרת סרטי תעודה נוספים. מדוע?

“בסרי-לנקה אף אחד לא נהג לצפות בסרטי תעודה. בצ’כוסלובקיה תמיד הקרינו סרט תעודה קצר לפני סרט באורך מלא. בסרי-לנקה לא היה דבר כזה. אף אחד לא הלך לראות סרטי תעודה. אף אחד לא הוציא כסף על סרטים כאלה, הם לא נחשבו מהנים”.

אבל יצרת את “חורף בצ’כוסלוביקה” עבור צופים סרי-לנקים.

“נכון, רציתי להראות להם את ארבע העונות בצ’כוסלובקיה, כולל החורף, שאף אחד לא מכיר בסרי-לנקה. רציתי להראות איך אנשים מתלבשים בחורף, איך הם נערכים להגעתו. בסרי-לנקה יש לנו רק שתי עונות: עם גשם ובלי גשם. רציתי לחנך אנשים. האמנתי שלקולנוע יכולה להיות השפעה אדירה על אנשים. רציתי להשפיע על החשיבה שלהם. רציתי שהם יידעו שמקומות כמו מרכז אירופה וצ’כוסלובקיה קיימים”.

איך הם הגיבו?

“הם אהבו את הסרט מאוד. הם היו בהלם. הסרט גם הוקרן בפסטיבל הסרטים בקרלובי וארי. ג’ורג’ סאדו, היסטוריון הקולנוע הצרפתי, ישב מאחורי. בבית-הספר בפראג למדנו מהספרים שלו. כשהסרט נגמר, הוא טפח לי על הכתף כאות הוקרה. לאחר מכן הוא כתב על הסרט מאמר יפה למגזין ‘מכתבים צרפתיים’ (Les Lettres Françaises)”.

ואז צילמת סרט באורך מלא…

“חזרתי לסרי-לנקה בשנת 1965 ורציתי לצלם סרטים. בדרך חזרה הביתה כתבתי את הטיוטה לסרט הראשון שלי באורך מלא. יחד עם עוד תריסר אנשים הקמנו חברת הפקות והתחלנו לצלם. הסרט שלי ‘מה קרה’ זכה לביקורות טובות מצד המבקרים, אבל נכשל באקרנים. כדי לשלם את החובות הייתי צריך למכור את הרכב שלי. באותה תקופה, בתי-קולנוע בקושי הקרינו הפקות מקומיות. אנשים לרוב הלכו לראות סרטים טמיליים, הודיים ובריטיים. הפקות מקומיות היו מאוד כאוטיות. כל מי שהצליח לגייס מימון צילם סרט. סרט הצילום היה מאוד יקר והוברח מדרום הודו. הצלם על-פי רוב היה גם הבמאי. אף אחד לא השתמש בתסריטים, רוב הסרטים היו חיקויים של סרטים טמיליים, וזו הסיבה שהרעיון של תסריטאי לא היה קיים. לכן יזמתי, לצד אנשים נוספים, את תאגיד הקולנוע הלאומי, ארגון שאחראי על ייבוא והפצה של סרטים, כמו גם על ארגון תעשיית הקולנוע של סרי-לנקה. רוב הסופרים לא ידעו איך לכתוב תסריט, אז כתבתי ספר לימוד בנושא, הראשון מסוגו בסרי-לנקה. בסוף שנות ה-70, הקולנוע הציילוני החל לקבל הכרה בינלאומית, אך כשממשלת הימין עלתה לשלטון, החלה תקופה של שחיתות ורדיפה”.

מה קרה לסרט שלך?

“הוא הלך לאיבוד בזמן מלחמת האזרחים בסרי-לנקה. היו 17 עותקים שלו, וכולם אבדו”.

למה לא צילמת סרטים נוספים?

“זה לא התאפשר. למדתי במדינה קומוניסטית, כולם חשבו שאני קומוניסט. בצ’כוסלובקיה הקומוניסטית גם הייתי חשוד – כולם חשבו שאני אנטי-קומוניסטי. זה היה פרדוקס. לא הצלחתי למצוא עבודה במשך שש שנים, מסיבות פוליטיות. מאוחר יותר התחלתי לעבוד במקצוע שלי. עבדתי בטלוויזיה, הייתי מנהל התוכניות ולאחר מכן סגנו של המנהל הכללי של הטלוויזיה הממלכתית של סרי-לנקה. באותה עת החל עימות מזוין בסרי-לנקה. שתי קבוצות של טרוריסטים היו אחראיות לאלימות. הראשונה, חזית השחרור העממית (JVP), היתה מפלגה מרקסיסטית-לניניסטית. הם שמו להם אותי כמטרה. כשהם הכריזו על שביתה כללית, החנויות היו נסגרות והתחבורה הציבורית היתה מפסיקה, אבל הטלוויזיה הממלכתית המשיכה לשדר, אז הם כעסו עלי. הקבוצה השנייה היתה הנמרים-הטמילים, הם אירגנו פיגועי תופת. כשיצאנו לעבודה בבוקר לא ידענו אם נחזור הביתה בחיים. עם זאת, לא עזבתי בגלל הנמרים-הטמילים, עזבתי בגלל הקומוניסטים הציילונים מחזית השחרור העממית. הם כתבו לי מכתבי איום, הם היו מתקשרים אלי הביתה, הם איימו עלי שאם לא אעזוב את העבודה שלי, הם יהרגו אותי. החיים שלנו היו בסכנה. נאלצנו לעזוב והחלטנו לעבור לאירופה. אחרי 1989 עברנו לצ’כוסלובקיה. מאוחר יותר הבן שלי למד גם הוא בבית-הספר לקולנוע וטלוויזיה של האקדמיה לאמנויות הבמה בפראג והיה לתלמיד הסרי-לנקי השלישי שסיים את לימודיו שם”.

תירגם מאנגלית: ענבל שטראוס