ציורים האוהבים את הציור לא כגבר, אלא כאדם

“אם אתה רוצה מקום נורא, תגיד”, התערוכה של ציבי גבע בגלריה חזי כהן, היא תערוכת הציור המשמעותית הראשונה שלו בארץ מאז זו שהציג במוזיאון תל-אביב ב-2008/9. זוהי חגיגה של ציור: משיחות מכחול, “דחיפות” של צבע, גירודים, נזילות, חסימות, איטומים, שקיפויות, הסתרות, התנגשויות, רציפויות עדינות, בדים צמודים זה לזה מתנשקים בצבע, נקרעים זה מזה בתנופה. זוהי תערוכה שבה גבע קושר את נושא התשוקה בציור לדחפים המודרניים בראשיתו של המופשט. אין פה מופשט-בשפה-ציורית-אחת מהסוג של פולוק או אפילו רפי לביא. אין פה מופשט המתייחס לאיזה מושא בעולם – בלאטות, כאפייה – ש”מספיק לעצמו”. יש כאן מופשט אקספרסיבי, לעתים ברוטלי, ובתוכו הדימויים הארוטיים – חדשים לטעמי – שכמו מהדהדים את הליבידו הציורי שבו הם חיים. הטקסט הקצר הזה ינסה לעמוד על חידת הזיקה בין מודרניות לתשוקה בציוריו של ציבי גבע.

עמדנו יחפים בלב החלל וגבע דיבר איתי על הרצון ליצור ציורים שיהפכו לרדי-מייד עבור ציורים אחרים. הוא פועל על בד אחד, מניח אותו, וכשבד אחר קורא לו, הוא מובא לזירה כמו שחקן מהספסל. זו הבנה של מלאכת הציור כקשב של הצייר לציור, ולא של אדנות הצייר על הציור. “יש את הרגע הזה”, הוא אומר לי, “שבו אני נפרד מהכוונות שלי, משאיר מאחורי את מה שהבאתי איתי מהבית ונותן לעצמי להיות מובל על-ידי ההיגיון הפנימי של הציור”. זוהי מלאכה עדינה של היענות. כל הדברים שאמר לי היו קשורים לשחרור. הוא דיבר על המעקשים וההפתעות והמוקשים שהוא טומן לעצמו כדי שלא ליפול למכניות, לעשייה של “ציבי גבע יפה”. לא לעשות אמנות מצוות אנשים מלומדה. הוא עובד על הקיר, מוריד לרצפה, מצמיד שני בדים, יוצר מהם רצף, מחזיר לקיר, מפריד ביניהם, משתמש באחד בתצרף ציורים אחר, מצמיד אותם פנים אל פנים, מחזיר את הראשון וכך הלאה. החזקתי את הדברים בראש והמתנתי. ידעתי שהם יפתחו לי צוהר במקום אחר לחלוטין.

מופיעים כאן דימויים ארוטיים, מובהקים, פיגורטיביים. גבע אומר שהם היו מאז ומתמיד, אבל אני איני זוכר כאלה בעבודותיו. ואז זה מכה בי. ממה צריך האמן להשתחרר כדי להגיע לארוס מחדש?

רילקה טען שהגברים הרסו את האהבה. ייתכן שניסה להצביע על ריבוי השירים שעוסקים ביופיין של נשים, בעיניהן, בצווארן, בגופן כולו. בהיותן מושא לתשוקה. הגברים כאילו הטביעו את האהבה בהיקסמות מהיופי במקרה הטוב ובחרמנות במקרה הרע. “כל הדעות הקדומות והשחצנויות הנושנות שבהן סירס הגבר את האהבה והעמיס עליה משא שווא”, כתב ב”מכתבים למשורר צעיר”, ובהמשך: “הגבר אינו אוהב אלא כגבר, לא כאדם, ויש בתחושותיו המיניות משהו צר, פראי לכאורה, עוין, ארעי, לא נצחי”. זוהי הברקה שהקדימה את זמנה, ולא בשל הפמיניזם המובהק שבה, אלא משום שזהו דיון על שירה; זהו דיון על אמנות ועל התביעה של האמנות להיות ארוטית. רילקה כותב: “והרי עובדה היא שהחוויה האמנותית קרובה קרבה כה מופלגת לחוויה המינית, למכאוב שבה, עד ששתי התופעות אינן אלא צורת של אותה ערגה ואותה היקסמות”. וזה מה שהיכה בי: גבע מציל את הארוס בכך שהוא מאפשר למקרה, לתקלה, לתשוקה לפרוץ את מחסום המיומנות, את חומות הניסיון והכישרון, את גדרות התיל של הגבריות. והוא עושה זאת בכלים של המודרניות.

לפתע חשבתי לעצמי עד כמה הציורים האלה, הנדמים כה מצ’ואיסטיים במבט ראשון, הם נשיים במבט שני ושלישי. פצועים. נוזליים. ציורים של הריבוי המעגלי ולא של האחדות הליניארית. לא, לא נשיים, אלא, כדבריו של רילקה, ציורים האוהבים את הציור לא כגבר, אלא כאדם.

ציבי גבע, ללא כותרת, 2016. אקריליק על בד, 178/120 ס״מ

נניח שהיתה לי אשה והייתי רוצה לאהוב אותה “כאדם”, כדברי רילקה, ולא רק כגבר, האם הייתי מסוגל לכך כשאני עומד מולה כצייר מול הבד? בשליטה בכל היכולות, באדנות, במיומנות? נדמה כי על הצייר לשים לעצמו מוקשים, לחבל באמצעי הייצור, בתהליך העבודה, לשמוט את השטיח תחת רגליו הוא כדי לאפשר את הופעתו של הארוטי.

הציור של גבע בנוי כמו חלל תודעה. כמו נפש. גבע מדבר על זה. הפעם הראשונה שאמר לי את זה היתה ב-2008, והשנה, כשצילצלתי אליו כהכנה להרצאה בבית לאמנות ישראלית במכללה האקדמית ת״א-יפו, חזר על הדברים בשיחת טלפון ארוכה ומפורטת. הציור שלו בנוי כמו תודעה, וזה מובהק במיוחד בציורי הבלאטות: יש טראומה ראשונית על הבד. הוא מניח כמה גזרי נייר וצובע. הטראומה מוסתרת. הוא תולש כמה גזרי נייר – היא נחשפת. מוסיף כמה אחרים ופועל על הציור. כמו פעולת החיים על התודעה. הוא חוזר על הפעולה פעמים רבות, שכבה על שכבה, כמבנה תל ארכיאולוגי ששכבותיו נראות בחתך. “הצבר של הריסות”, כפי שכינה פיקאסו את הקוביזם.

אני מניח שאין לנו ארכיטקטורה פרוידיאנית מסודרת של מודע ולא-מודע, איד, אגו וסופר-אגו, אלא שכבות חיים שנבנות. זכרונות חסומים, זכרונות מבהיקים מראשית החיים, ראשית הציור. אני מניח שהילדות אינה נגמרת ואז מופיעה אחריה הבגרות, אלא היא נמשכת, כמו כתם מראשית העבודה, ולפעמים רואים לנו אותה מבעד לחסימות. כמו שרואים לנו את האיד. התשוקות העזות אינן רצופות, הן קטועות, והן אחרות בתחבירים השונים.

התערוכה הנוכחית ממשיכה את המגמה הזאת, אבל מפנה את תשומת לבנו לייחודה של התשוקה בין יתר המרכיבים הנפשיים. ייחודה וזיקתה לתהליך היצירה בכלל ולציור בפרט. בתשוקה העזה העוברת במשיחות המכחול, בכתמים, בשלוליות ובנזילות, ובשובם של הדימויים הארוטיים. את המהלך הזה היא עושה תוך מודעות חריפה למודרניות שמבט פנימה, אל הפעולות, אל הנפש, אל התשוקה, מחייב. יש ציור מופלא בתערוכה שבו צבע לבן אוטם ציור שחור מופשט אקספרסיבי שזועק מתחתיו. הצורה החסרה של השחור שלא כוסה מתארת גבר עם זקפה מאחורי אשה, כמו שני פסלונים אפריקאיים של הארוטי כאלוהות. הארוטי שתמיד היה שם כמו שמי הלילה, אבל רק איטומו הפראי נתן לו פשר. כאן, לדעתי מצוי יופיו של הדיסוננס, במבט הזה פנימה הוא מוצא דבר מה שלמרות שהוא זהה לו – הוא אחר ממנו.

ציבי גבע, ללא כותרת, 2016. אקריליק, שמן וקולאז׳ על בד, 190/246 ס״מ

לפני כמה שנים עלה בדעתי לכתוב סיפור שבו נחתו בעולמנו חייזרים. המהמם והמזעזע לא היה בשונותם החייזרית, אלא בזהותם האל-ביתית לנו. מהחללית ירדו פשוט בני-אדם כמונו. עם כל הניואנסים; ערבים, חרדים, מתנחלים, טבעונים. המפגש עם הזהה נעשה נורא יותר מהמפגש עם השונה בסיפור הזה. בסוף ראיתי סרט עם רעיון דומה וויתרתי, אבל הרעיון עדיין מעניין אותי. הציביליזציה שלנו אובססיבית ביחס ל”אחר”; האחר המגדרי, הפוליטי, האתני, הגזעי. אבל כפי שלמדנו מהגל, מבובר, מלווינס – האחר מאפשר לנו להתקיים ביתר שאת, מאשר את זהותנו, ובמובן עמוק מאוד, משמעות האהבה מתגשמת באהבת האחר. לעומת זאת הזהה, מה שאנחנו רואים בהביטנו פנימה, הוא הזר המוחלט (במאמרו על גבע בקטלוג התערוכה במוזיאון אוניברסיטת וושינגטון מביא בארי שוואבסקי ציטוט מאת ארתור רמבו: “אני הוא מישהו אחר”).

בציור נדיר (מ-1992!) ולא אופייני, בעל קסם נוגה ומכונס בעצמו, מופיע על רקע לבן, זכר לבלאטות הישנות, אדם שראשו מורכן אל עבר איבר מינו הזקוף. מתחתיו כתוב The Bather, והוא מרמז למתרחץ של סזאן, שבמבטו המורכן פנימה סימל את מבטה של המודרניות פנימה: פנימה אל השפה האמנותית, פנימה אל הנפש, פנימה אל הנגיעה. פנימה כי הכל עדיף על החוצה.

בסופו של חשבון אני מבין את כל המהלכים – ההצמדה וההפרדה, השימוש בבדים של עצמו כרדי-מייד להרכבת ציורים חדשים, החסימות, ההסתרות, הציור בתוך ציור, הכתמים המעגליים המהדהדים את המבט פנימה, הכיתור (כיתור: כמה ציורים בתערוכה נעשו באופן כזה שגבע מניח צבע במרכז הבד ואז הולך ו”מכתר” אותו כשהוא “דוחף” את הצבע לעברו מסביב, כמו התקדמות של צבאות. באחד מהציורים הללו דומה השטח הלבן המכותר בשחור למפת ישראל עדכנית) – כמהלכים שמנטרלים את העוצמה השולטת האדנותית של הצייר ומפנים מקום לאינטואיציה ולרגש. האינטואיציה והרגש האוהבים, אך לא כגבר, אלא כאדם.

זהו ציור המתבונן בעצמו דרך החורים של החסימות שהוסרו וחשפו את תשתיתו – התת-מודע של הציור, האיד שלו, ילדותו או הטראומה שלו – ומוצא משם נתיב אל התשוקה. המודרניות כאן, לא כמסגרת, אלא ככלי, מאפשרת את המבט פנימה הנחוץ לציור, לא רק לציבי גבע, לכל הציור, אם הוא רוצה לחדור את פני השטח הסיליקוניים של עולם הסחורות-פרסומות-אידיאולוגיות וסימולקרה, עולמו הריק והעקר של האדון.