במאמר “שני תלמידי חכמים אמנים בעירנו” העליתי את עלילת הרקע לנושא שבו אני מבקש לדון בזה, לאמור: מה בין הוצאת שם רע חמורה לאמן, בהיחבא ובחדרי חדרים, שיש בה זריעת הרס וחורבן, לבין ביקורת אמנות לגיטימית, גלויה ומכבדת. וזאת, יש להדגיש, מתוך העדפה שרירותית של אמן אחד והאדרתו על חשבון הדרת חברו ופגיעה אנושה בו. מהם המניעים של מוציאי השם הרע? מדוע הם עושים את מעשיהם בסתר? וכיצד משפיעים מעשים פוגעניים ובלתי מוצדקים שכאלה, שאין להם דבר וחצי דבר עם אמנות, על השפה והשיח האמנותי ועל פועלם של אמנים בשדה האמנות הישראלית?
להלן תמצית המעשה:
שמעון פינטו ושי אזולאי הם אמנים ידועים יחסית בזירת האמנות הישראלית העכשווית. השניים אף קנו להם מהלכים המציבים אותם כיוצרים מבטיחים בחרושת האמנות הישראלית. השניים הכירו זה את זה באורח שטחי עוד בחייהם בעיר ערד, שבה ובהווייתה המיוחדת העבירו את נעוריהם. לימים, בהיותם אמנים בוגרים שעברו לחיות בירושלים עם משפחותיהם, נקשרה ביניהם חברות קרובה, ובה בעת סבוכה ומורכבת מטעמים שלא בכולם נוכל לעסוק בזה. תוך כדי פעילותם האמנותית חזרו השניים בתשובה ובאו בסוד חצרות של חסידים וקדושים משותפים. מטבע הדברים, הם הכירו זה את משפחתו של זה וגם זה את עבודתו של זה בהיכרות קרובה של אמנים חברים המבקרים זה בסטודיו של זה ומשוחחים על הקשר שבין אמונה ואמנות, קשר שלמעשה קשר ביניהם מלכתחילה וגם הטביע את חותמו על שניהם כאחד.
והנה, אט-אט החלו להישמע בסביבתם רינונים איומים ונוראים: נטען במפורש שהאמן שמעון פינטו “מעתיק” או “לוקח” מציוריו של הצייר שי אזולאי, ואף “גונב” ממנו את הרעיונות “שלו”, וכן מחקה את דרכי התנהגותו והתנהלותו התרבותית-חברתית בכלל ובקרב הקהילה האמנותית הישראלית המתחדשת בפרט.
שמעון פינטו, “סימון”, 2013
העלאת הנושא והדיון שאליו אני חותר בעקבותיו חגים סביב שאלת הדו-משמעות והמוסר הכפול שהשיח האמנותי המקומי נוקט בשעה שהוא מעלה שאלות העוסקות במושגים כגון “העתקה”, “ציטוט”, “השפעה”, “השראה”, “ניכוס”, “ביקורת ופירוק” (של אמן אחר) וכן הלאה, וזאת מבחינה עקרונית, אסתטית ופילוסופית, כמו גם מצד הקשר וההשפעה של אופן השימוש המודולרי והמתחלף חדשות לבקרים בשיח הזה בעולם האמנות ובין האמנים לבין עצמם. הדיון אמנם שואף לזה ועוד יגיע לזה, ואולם לא יהיה זה הגון לעשות זאת לפני שאגע בבשר החי של “מושא” הדיון: בנגע החמור ביותר, התוקפן והבלתי מוסרי בעליל של הוצאת שם רע כשלעצמה, ובהגנה החד-משמעית, המתעלה מעל לכל צל של ספק, על שמו הטוב של אמן כה ייחודי ומיוחד וישר דרך כשמעון פינטו.
צריך לזכור שלשון הרע כשמה כן היא: דיבור שאינו מכוון אלא לגרום רע. זה עיקר עניינו. לשון הרע אינה נושאת אמת בדוקה, אין בה תכנים ממשיים והיא אינה עוסקת בנימוקים ועובדות. לשון הרע היא שיח סיפורים רעים המסלפים את האמת כפשוטה, יוצרים תדמית שלילית, וזאת בלי להכיר את האדם. וכבר היה מי שהעמיד עבירה זו בתלמוד כשפיכות דמים ממש. ואולם, היסוד הקטלני והמזיק של שיח חשאי זה הוא אופן התנהלותו הייחודי: דיבורי רוע אלה נוטים להתפשט עד מהרה כנגע וכאש האוכלת בכל הרשת המסועפת, הממשית והכלכלית, של עולם האמנות הישראלית; אוצרים ומבקרים, אישים חשובים ומקבלי החלטות במוזיאונים, אישים ואמנים היושבים בוועדות קבלה, מנהלי מוסדות תרבות ופילנתרופיה, בעלי גלריות, אספנים בעלי הון וקונים פשוטים.
אופייה המהותי והערמומי של הוצאת שם רע מעקר ממילא את הלגיטימיות של כל דיון אסתטי וביקורתי: כל כולה תארים שרירותיים ושליליים; היא נעשית בלחש, בהסתודדות ובחדרי חדרים. זהו “משפט שדה” הנעשה בין קומץ אנשים בעלי אינטרס מובהק הנוגעים במשהו שותף וסמוי, ומשם הוא מופץ בחשאיות ומפה לאוזן אל כלל הציבור, כשלכאורה איש אינו יודע במפורש מה ומי הוא מקור המידע המופץ ואיש אינו מוכן להתייצב ולקחת אחריות על דבריו. החשאיות, חדרי החדרים והעדר המקור הם הדינמיקה מטילת האימה, הכורכת כל מאזין בשותפות נגועה לדבר עבירה. או אז דומה האדם הננגע למי שעומד אל מול שריפה גדולה, מתמדת ומתפשטת, המכלה את שמו של האדם בלא שיידע כיצד לכבותה.
בשום מצב לא ניתנת לזה אשר פשה בו הנגע הזדמנות ממשית לשאת את דברו בפני המקור ולהגן על שמו, ובמקרים הנדירים והחשאיים שהדבר כן מתאפשר לו, הרי שאז הוא ככבאי מוטרף דעת אחד ויחיד העומד מול יער עצום שפשטה בו האש והוא נע בבהילות משריפה לשריפה שאין לה מקור ואין לה סוף. אמנם יש מקום לדיון מתי כתיבת ביקורת קשה וגלויה על אמן הופכת להוצאת שם רע, אבל באורח לכאורה פרדוקסלי, מוסכם שדווקא הפומביות הגלויה לכל של הביקורת היא לפחות אינה ה”רוע” הבנאלי המתקיים בלשון הרע ככזה.
זוהי, אם כן, בראש ובראשונה הלגיטימיות הישירה של המאמר שלפניכם, שכל עניינו הוא להכריז בקול על עצם הרכילות המתרחשת במחשכים ולהאיר אותה למענכם בידע, נימוקים ועובדות, שהם אויביה ומכליה של לשון הרע והרוע. אחרי הכל שמעון פינטו אינו אלא דוגמה, פרט קונקרטי ומקומם בתוך תופעה ידועה ונפוצה זה זמן בשדה העשייה והחרושת של האמנות הישראלית. ומה מוזר: לאחר פרסום מאמרי המקדים בפייסבוק, ניתן היה להעריך את סך כל התגובות ביחס לעולם האמנות כשתיקה רועמת, ואולם אלי אישית ואל התא הפרטי שלי הגיעו לא מעט אנשים שביקשו להגיב ולשוחח על התופעה, לעתים שנוגעת גם בהם, אבל בכל זאת ביקשו להישאר בעילום שם שמא יבולע להם עוד יותר. הוא אשר אמרתי: בחשאיותה לשון הרע והרוע מצליחה להטיל את חתתה אף על הנפגעים ממנה ולהישאר אנונימית, בנאלית ונטולת פנים, ובכך לקיים את עצמה ככוח נטול פנים.
לכן, מאחר שאיש אינו מוכן לייצגה כאן בגלוי למולי, החלטתי לייצג בזה את טענות “הרע-רוע” כקול המרחף אי בזה, וכנגדו אתן ללשון הטוב הזדמנות להגיב ולומר טוב על מי שהוא אפילו טוב מאוד. ואולם, אסור באיסור גמור שיקרה להפך, שמתוך שאהדוף את הטענות כלפי פינטו אומר חלילה דבר גנאי כלשהו על אזולאי. חלילה וחס, נדמה לי ששי אזולאי עצמו או מעט הדברים שכתבתי בעבר על יצירתו יעידו שאני סבור שהוא ראוי בהחלט לכל הדברים הטובים והמשבחים שנאמרו עליו ועל יצירתו, ולא אעשה כאן אלא לנקות את יצירתו מהישענותה כרגע על דברי הבלע והשקר שנאמרו על זולתו.
הדיון שלהלן ראוי שיתבצע בשני שלבים:
- 1. בירור הטענה כשלעצמה, לאמור, תיאור תמציתי של תולדות האמנים המדוברים והסדר הכרונולוגי של הנושאים, היצירות, התימות והדימויים בסדר הזמנים של הופעתם ביצירתם של שני האמנים, זה מול זה.
- 2. פירוק עקרוני ופילוסופי של עצם הלגיטימיות של שיח העוסק בהעתקת ציורים וגניבת רעיונות בזמן הזה, ותפקודם הדו-משמעי והאתי בשיח מודרני ופוסט-מודרני, הכופר במושגי המקור למיניהם והמבכר ומקדם בברכה “ציטוטים”, “השפעות”, “ניכוסים” וכן הלאה.
שי אזולאי, “חברותא – מסכת סוטה”, 2015
מאמר זה יעסוק בחלקו הראשון של הדיון.
כללי: הרקע הגיאוגרפי והתרבותי המשותף
שמעון פינטו ושי אזולאי חיו בנעוריהם בעיר ערד (אזולאי נולד בקריית-שמונה), עיר הספר והמדבר, שיותר מכל ערי הנגב קנתה לעצמה דימוי ניטרלי ואף חלוצי ארץ-ישראלי, ובעיקר הצליחה להתרחק מהדימוי של עיירת פיתוח. הפסיפס האנושי בערד מגוון ורב-תרבותי. לא מעט אמנים, אומנים ואנשי רוח שוכנים בה, ובמשך זמן מה אף פעל בה מוזיאון שהציג את מיטב אמני ישראל. עם זאת, היא לא הצטיינה ולא התבלטה באופן נחרץ כמרכז תרבותי, והתאפיינה בדימוי של עממיות מעודנת.
בפועל ערד היא עיירה שקטה מאוד, הנטועה עמוק בלב המדבר וצופה אל ים המלח. שני האמנים שלנו גדלו אפוא במרחבים הגדולים של גבעות חול, קניונים ומצוקים, הרים ובקעות שחונים, מעיינות נסתרים ושמים פתוחים מאוד המהדהדים את האופק של הים הכחול, החי והמת כאחד. בנוף הפתוח הזה כל נער ונערה מכירים היטב את מעוף הציפור והעץ הבודד, את החמורים והגמלים ובעיקר את חיוניותם המפתיעה, החגיגית והמפתה, הקרקסית או הסוריאליסטית, של העצמים הרגילים ביותר של חיינו משעה שהם מופיעים לפתע פתאום בלב המרחב הנקי והדומם. כל אדם, חיה וחפץ נקבעו כאן בבדידותם המזהרת, הסימבולית, האלגורית ומספרת הסיפור של המרחב הייחודי, בזיכרון המשותף והאינטימי של כל אחד מהאמנים שלנו. כל בלון טועה, מבנה נטוש, חיה חולפת או תורן עירום בנוף המדברי אינם אלה המופיעים בנוף העירוני. מטבע הדברים הם כבר וממילא חיזיון כשלעצמו, ציור שנחרט ומתייחד בזיכרון כהופעה ייחודית או כפנומן לעצמו.
ברקע הסמוי והיותר פנימי, פינטו ואזולאי שניהם ממוצא מרוקאי מסורתי ולשניהם זיקה טבעית לאמונה ולדת, לפולחן קדושים ואף למושג הרחוק יותר, הקדושה, זיקה המתבססת על המשמעות הליטרלית של “מסורת”, לאמור, כזו המונחלת דרך ההורים והמשפחה המורחבת אפילו לא היו אלה אלא מסורתיים שאינם מקפידים על אורח חיים דתי. שניהם ידעו היטב מהו בית-כנסת, מהם שבתות וחגים, מהי הילולה של קדוש ומהי האמונה המרוקאית התמימה, היחידה והיחידאית בכל עולם הדת כולו. לדעתי, גם לא היתה להם מעולם זיקה עמוקה לחילוניות אידיאולוגית דעתנית ומובהקת, אף שפגשו בה בחיי החילוניות הסתמית והארוכה שלהם.
המרחבים הגדולים של גבעות, ים ושמים אצל פינטו ואזולאי
מן האמור לעיל נוכל להבין שהדמיון בעצם הופעת קומפוזיציה רוחנית כללית וכמו-טיפוסית של מרחבי מדבר ושמים המכסים את הציור בשתיים, שלוש ולעתים אפילו ארבע שכבות של צבע (הגבעות בחזית, הים, ההרים והרמות שמעבר והשמים שמעל) מוטבע בנפשם של שני הציירים באופן טבעי. ואולם העובדות ההיסטוריות מוכיחות שאצל שמעון פינטו נוסחת היסוד הזאת, כלומר הנוף הילדותי הממשי הנפשי המשותף, היא כבר וממילא הגרונד (שכבת היסוד הידועה משמשת לי כאן מטפורה) הטבעי שלו, שמופיע באופן ברור כבר בציוריו המוקדמים מאוד, הרבה לפני שאזולאי החל לצייר בכלל, וכמעט שאינה עוזבת אותו בכל ציוריו.
שמעון פינטו, ללא שם, אקוורל, 1994
בסדרת ציורי אקוורל מ-1994 ניתן לראות בבירור את נוף היסוד של פינטו המציג תבנית בסיסית זו של הגרונד שלו, של שכבות ומרחבים, ובסדרת ציורי שמן מהשנים 1995–2000 ניתן לראותה כשכבת יסוד העומדת בבירור כרקע לאוטו-פורטרטים סימבוליים עזי מבע, המבטאים כשלעצמם קדימות בטענת חיקוי אחרת, ב”דמות השקופה” (דמות רישום המשתקפת בדמות “מצוירת” ויוצרת “כפילות” כלואה), אבל זה יבוא יותר מאוחר.
כל מי שיתבונן בכרוניקה הבסיסית של יצירת שי אזולאי ייווכח מיד שתבנית זו מופיעה אצלו בעיקר כמרחב “היזכרות” ספציפית ומאוחרת, שהופכת לקונספציה של תחום מאוד מסוים, חלקי ולא גדול במכלול יצירתו, כלומר, של סדרת ציורי “החוץ” או ציורי ה”מדבר” שלו (אזולאי אינו נוהג להתמקם בנוף הזה ממש) הקשורים בנופי הנעורים שלו, הדומים דמיון סכמטי וצורני בלבד לאלה של פינטו. נראה שרק מרגע שאזולאי פגש באקדמיה במושגי הגרונד ונלוויו, הטכניים והקונספטואליים, ורק לאחר שהוא מתנסה בו הלכה למעשה, או אז נופי ילדותו הולכים ומבצבצים בזיכרון ובתבנית הגרונד המדברי שלו.
שי אזולאי, 4 על 4, 2006
ואולם, אין זה אומר שנופי ילדותו מופיעים מרגע שהוא שומע ומבין גרונד, או שהוא מזנק עליהם מיד כמוצא שלל רב, אלא כאמור ועל-פי עדותו הוא, הם מתחילים להופיע רק לאחר כמה שנים של ניסוי ותעייה מודעים ורצוניים בשדות “זרים”. התבוננות מקרוב באופני ההופעה השונים של גילוי הציור כפרקטיקה אמנותית בכלל ושל מוטיב של נוף נפשי זה בציור בפרט אצל כל אחד מהציירים שלפנינו, ה”מולד” אצל פינטו וה”התגלותי” אצל אזולאי, מאפשרת הבחנה גם בכיוונים ההפוכים של תנועתם בזמן ובהתפתחות של הציור – פינטו בתוך רצף רוחני עבר-עתיד, אזולאי בתוך הרצוא ושוב האינטלקטואלי של הווה-עבר-הווה.
הרקע ההתנסותי האישי
שמעון פינטו היה ילד חריג ביותר. הוא גדל כבן יחיד בין אחיות במשפחה פטריארכלית מובהקת, לאם רכה ותחת שבטו של אב נוקשה ועקשן. עולמו היה מפוצל באופן חסר תקנה: לילד ההיפראקטיבי והכריזמטי היתה תכונה אישית חריגה למדי בעולם שבו גדל: הוא אהב לצייר. הוא אהב עפרונות, לורדים, צבעי פסטל ומים, דפים וקרטונים וסדינים ישנים שהוא למד למתוח על קרשי בנאים. רק בדרך זו היה מצליח להרגיע את התנועה חסרת המנוחה שגעשה בתוכו; בציור – תיקון, שלווה ומרגוע. מחוץ לציור – קלקול וצרות צרורות.
בעיני האב היה זה עיסוק נשי ולא רצוי לנער, ובפרט לבן הזכר היחיד שלו. המאבק הפנימי הזה של פינטו הצעיר, שיצר בתוכו אי ומקום של אינטימיות הכרחית שפיתח עם השילוש הקדוש של קו, צורה וצבע, הסתיים בהגליה. פינטו היה לילד חוץ בקיבוץ, הרחק מבית הוריו.
גם שי אזולאי גדל כבן יחיד לאביו, בין אחיותיו, ואולם אחיו מצד אמו היה כבר שחקן מצליח לפני ששי החל לצייר. את תשומת לבי משכה הצהרה חוזרת של אזולאי בכמה מקומות, שלפיה לפני שהחל לצייר התלבט בין משחק לציור. אזולאי אכן נרשם לניסן נתיב ולבצלאל וניגש למבחני הקבלה בשני בתי-הספר, אבל לבסוף הכריע לטובת בצלאל והציור. יתרה מזאת, ברצותו להסביר את מאפיין את הדרמה והפעולה ואת הנרטיב וההומור המעין סטנד-אפיסטי השורר בציורי הסטודיו שלו, אבל גם בסדרות ה”דוס”, המוקדמת והמאוחרת, הסביר אזולאי שכך הוא מפצה את השחקן הלא מסופק שבו, או מוטב, מבטא את סגולותיו בציוריו. כלומר, ביאתו של אזולאי לעולם הציור לא היתה “מולדת” או כורח המציאות, אלא בחירה שנולדה מתוך התלבטויות כלליות וספציפיות.
“אם מתבוננים בגוף העבודה שלך לאורך השנים, ניכר שעברת כמה גלגולים עד שפיתחת את כתב היד הציורי המזוהה איתך מן השנים האחרונות”, שואלת טל יחס את שי אזולאי, והוא משיב: “התחלתי לצייר בגיל 24, מאוחר יחסית. תמיד רשמתי, שירבטתי בשולי המחברות, אבל הלימוד לא היה מסודר. ברגע מסוים, בשעת טיול בתאילנד, ציירתי מראה שנשקף מחלון החדר. באותו רגע הבנתי שיש במקום של הציור חופש מוחלט, וזה המקום שאני רוצה להיות בו. כשחזרתי לארץ המשכתי לצייר ונרשמתי לבצלאל. בבצלאל עסקתי רק בציור והתחלתי מן ההתחלה. נתתי לעצמי להיות מושפע מהמורים שלי לציור, איציק ליבנה, יהושע בורקובסקי, דורון ליבנה. הגעתי מהפריפריה, מערד, נחתּי בבצלאל, במרכז האמנותי, והכוח של המערכת השתלט עלי. הרגשתי שאני צריך להיות צייר אירופי, אשכנזי. הדבר הראשון שעליתי עליו ואימצתי לאורך תקופה היה תרגיל של רישום אור דרך מאוורר. אחר-כך ציירתי צללים שלוש שנים. כך למדתי להתאפק ולא להתפזר, התעקשתי על הגוון של הדימוי, על ריאליזם — לא כזה של מדידות ומשקלים, אלא של התבוננות במציאות. בתהליך זה של למידה שיטתית ויתרתי על הדמיון, שהיה נקודת ההתחלה שלי, אבל התעקשתי על הדיוק, ללמוד לדייק, כמו בזמן ששיחקתי כדורגל והתאמנתי ברגל הלא חזקה”.
שנות בצלאל שעליהן מדבר אזולאי מתחילות רק ב-1996, ואיני מכיר אפילו אטיוד מִדברי אחד שלו שקדם ל-2006, שזה כבר למעלה מעשר שנים אחרי שנוף המדבר כבר הופיע כנושא לעצמו וכבר היה מוטבע עמוק בכל ציורי פינטו ללא יוצא מן הכלל, אפילו בציורי המקוואות והכלות והכסאות שלו. כל השכבות שם אינם אלא נופי ילדותו ונפשו הרוחניים.
חזרה בתשובה: היסוד הרוחני אצל שני הציירים
תחילה הפרספקטיבה: במחלוקת הזאת, כשאנו מדברים על “רוחניות” עלינו לדייק ולהבהיר למה כוונתנו. מאז הצהרתו הנודעת של סזאן במכתבו לאמיל ברנאר בתחילת המאה שעברה, “אני חייב לכם את האמת בְּציור, ואני אומר לכם אותה!”, ובהמשך ב”על הרוחני באמנות” של קנדינסקי, נוצר בלבול גדול במושג ה”רוחני” החילוני, שנע בין הרליגיוזי (מאז ארדון המיסטי ועד מיכאל סגן-כהן) לנשגב – כשהתנועה בין שני אלה עדיין אינה (אף שאולי נוגעת) הרוחניות שאנו מתכוונים אליה.
הרוחני היהודי אינו אידיאה בפני עצמה והוא לעולם תלוי במוסרי. אין ולא היתה ולא תהיה תודעה רוחנית ביהדות ללא תודעה חזקה ובלתי נפרדת של חובה ומוסר הנלווית אליה. הרוחני ביהדות אינו מנוגד לחומר. הוא מנוגד אך ורק לרע ולרוע שמקורו באדם בלבד. הרוחני ביהדות הוא המעשה הטוב, גם מבחינה מוסרית, בעוד שהלא-רוחני הסתמי או השלילי הוא זה שאינו מחובר לטוב, או זה הפתוח באופן מוצהר לטוב ולרע כאחד, בהתאמה. נוכל אפוא להבדיל בנקל את הרוחני היהודי מהנשגב או המיסטי של האמנות החילונית.
עולם התשובה, וליתר דיוק קהילות החזרה בתשובה, הם העולם המורכב, המסובך והרבגוני ביותר מקרב הקהילות התרבותיות האחרות שחיות היום בחברה הישראלית, לדעתי. יש הרבה מאוד מיני חוזרים בתשובה, הניואנסים ביניהם משמעותיים ולעתים מרחיקי לכת.
לשמעון פינטו, כמו למזרחים רבים בפריפריה של הדרום, יש קשר בלתי אמצעי עם קדושה וקדושים. הוא עצמו נצר לשושלת אדירה של צדיקים במרוקו (שושלת פינטו המפורסמת), אבל, ולכן אולי משום כך, פינטו הוא חוזר בתשובה מהסוג של ריש לקיש. מקור החזרה בתשובה שלו אינו החקירה הפילוסופית או ההגות באלוהים, או החיפוש הרוחני ככזה. דומה כי את האל הכיר פינטו ממילא והיטב, שהרי הוא היה אויבו המובהק. פינטו בתשובתו עסק בעיקר במסלול אחד: חרטה וזיכוך, תום ונתינה. כך הציור של פינטו, הלכה בצד מעשה, אינו אלא תהליך טבילה והיטהרות. מכאן העיסוק המתמשך שלו במקוואות, בכלות ובחופה, בכפרות ובשמאניזם יהודי.
היבט כמעט מיסטי זה של הציור וההקשר הממשי שלו למאבק בין טוב לרע, בין יש לאין ובין נפקד לנוכח, בא לידי ביטוי לא רק בציור ההולך ומתהווה, אלא גם מוסב באורח אבסורדי כלפי ציוריו לשעבר וכלפי הציור בכלל, לא רק הישראלי. דרכו הייחודית לפרש את הציור הכנעני או את יצירות מרסל דושאן, למשל, אינה כזו שנועדה “לייהד” אותם, אלא להפך, לזקק את מה שהוא אלוהי באמנות מעבר לכל גבולות של דת, מקום וזמן.
גם שי אזולאי מדבר על היסוד הרוחני-דתי המולד אצלו כמעין ירושה חבויה, הטמונה בו באיזשהו “שם” מכורח השייכות התרבותית שלו, אך הוא נוטה לבטאה בדרך רכה יותר מזו של פינטו, דרך העוברת בין מסורת להתגלות תודעתית ולדיאלקטיקה שביניהן בלב החילוניות הסתמית. אצטט אותו: “פתאום הרגשתי שאני תופס איזה משהו מסוים שהוא מאוד בסיסי […] הילד מנסה לברוח, מנסה להתמרד […] החזרה בתשובה וההתקרבות לה’ היתה כמו השלמה עם ההורים שלי […] זה היה נכון לגלות את המקום של להתחבר לה’, להתחבר לדת […] לקח זמן להבין בעצם שזה יותר נכון”.
בפועל, התחברותו של אזולאי לאחת מחצרות החסידות הגדולות, חסידות ברסלב, וקבלתו את ר’ נחמן כמורהו הרוחני הגדול, גם בציור, הן מעין קפנדריה שיש לדרוש לעומק. אזולאי מדבר על הקשר בין החזרה בתשובה ותובנות החוכמה היהודית לבין הציור שלו יותר מאשר פינטו. על אף שהשיח של אזולאי יונק מהדת, הוא דיאלקטי באופיו, כאילו דולה את הקונספטואלי שבו, ולכן הוא מרבה לדבר על “המאבק של החילוני והדתי”, שרוחש ומתקיים בתוכו כתנועת מטוטלת רלבנטית תמיד. זה הסוד, לדעתי, של כל ציורי הדוסים שלו, נטולי הזהות והאופי, ההופכים למעין מסמנים ומסומנים בוטים, “מדליקים” ומזכירים את הדת, אבל לא מעוררים רגש דתי ממשי. הם מסמנים אוטו-ארוטיקה בלתי פתורה המתקיימת בדתי מול החילוני ובחילוני מול הדתי בלי שאלה ואלה ייפגשו באמת בציור. הרוחני התמים, הפשוט והמפורש שמרחף בציורי פינטו אינו קיים בציורי אזולאי בלי איזו קריצה תודעתית או יצרית.
כאמור, התשובה של פינטו היא חרטה וזיכוך, תום ופשטות; התשובה של אזולאי היא “הזכרות” ומנומקת, מכוונת לחיים טובים ונכונים יותר, אל “הדבר הנכון”. לכן המאבק בין החילוני לדתי לפי אזולאי מתקיים בתוכו בכל עת; הוא בא לידי ביטוי בעיקר באופן תודעתי, והוא כאילו יכול לשרות באופן לגיטימי בעת ובעונה אחת עם הרגש הדתי. אצל פינטו, יש בעיקר מאבק אחד והוא פנימי ועקבי; אין הוא רחוק ממנו או מחוצה לו, אלא מתקיים בתוכו ומתגלה בעשיית הטוב הממשי. אין זה מאבק דיאלקטי בין טוב ורע, אלא תנועה בתוך העולם שבה האחר שבך פוגש את האחר שמולך, תנועה שבה החוזר בתשובה מודע ויודע היטב היכן הוא נמצא בכל מצב ועם מי ומה הוא משתף פעולה ועם מי לא.
הולדת הציור
על אף ככלל, זוהי עובדה גמורה שניכרת היטב לעיניו של כל מי שמבין בציור ויודע להתבונן: פינטו הוא אוטודידקט קלאסי, הילד והמתבגר צייר מיד, תמיד ועל כל מצע שנקרה בדרכו. אצל פינטו איננו מוצאים שום שלב שבו מתקיימת החלטה להיות צייר או לצייר, שום התלבטות, שום היוועצות או התייעצות, ואף לא מורה לאמנות או מורה דרך. אין ברזומה של פינטו אף בית-ספר או סטודיו חשוב או הנחשב לאסכולה, ציבורי או פרטי. למיטב ידיעתי, הוא לא היה אסיסטנט של שום אמן ושום אמן לא לקח אותו תחת חסותו. מעולם אף לא היתה לו הפסקה ו”חזרה” לציור; הוא פשוט צייר באופן עצמאי וממשיך לצייר עד היום הזה. יתרה מזאת, לא מצאתי אצלו שום תהליך דיאלקטי ביחס לציור, שום התלבטות מה לעשות בציור או איך להמשיך הלאה בנקודה מסוימת בציור. אין זה אומר כמובן שלא חלו אצלו התפתחות ושינוי בציור; אלה מתבררים בדיעבד, כדינמיקה פנימית והמשך לציור, אבל בשום שלב לא כתהייה או תעייה.
אפילו כשהוא פונה למדיומים אחרים של האמנות, כגון המיצג או המיצב, הם תמיד קשורים לציור או למוטיבים שבקעו מן הציור שלו. למשל, בפרפורמנס צנוע ומרשים שלו הנקרא “Repainting“, שבו הוא נראה מטביל אוטופורטרט ישן מאוד שלו במקווה ביחד איתו כדת וכדין, המעשה מתייחס יותר למושא הציור מאשר לעצם סגנון הציור, ללמדך שהציור ופינטו הם אחד; הוא אינו מתייחס לסגנון הציור, אלא מאחר שהציור ומושאו חד הם, ראה לנכון לטבול את עצמו יחד עם “ההוא” של הציור. אני מעז לומר שיש לפינטו גם איזשהו עיוורון ביחס למשבר ההיסטורי הידוע של מדיום הציור ב”עולם” האמנות, וכמו באמונה, ניתן לומר שהוא מהלך בציור ועם הציור בתמימות, אולי אף בתמימות יתר. תמים תהיה עם אלוהיך, לאמור, לפי פינטו, גם עם הציור, שהוא אחד מאופני התגלותו יתברך. ככזה פינטו הוא אולי אאוטסיידר, אבל לא מובהק, שכן באורח פלא הוא נראה מאוד “ישראלי” ובפועל הוא מרגיש ומתייחס לאמנות הישראלית כאילו היתה ביתו הטבעי, חרף סכנת ההגדרה ה”קלאסית” של המרכז את הפריפריה, שלה הוא מתנגד בתוקף. בניגוד למקובל, על-פי פינטו, המרכז מרכז ומאחד, ואילו הפריפריה היא ריבוי בלתי נשלט.
נראה שגם אצל אזולאי היה הציור מבצבץ בנעוריו משולי המחברות או בכרכי הספרים אך את ההחלטה להיות צייר ממש הוא קיבל תוך כדי חוויה מכוננת בתאילנד, כשהיה בטיול שלאחר הצבא. בן 24 היה אז כשחווה הבטחת חופש רוחני גדול שטמון בפוטנציאל של הציור. מכאן והלאה דרכו הרצינית וכבדת הראש של אזולאי מתבררת בדיעבד מכל שלב בהתפתחות האמנותית שלו ומלווה בנימוקים מודעים ומפורשים שלו. אזולאי אינו מבזבז את זמנו בקורסים לציור או בהתנסות קדם אקדמית אלא מכוון מיד אל המקום הכי גבוה שבו הוא מתעמת חזיתית עם לב העשייה האמנותית בישראל. הוא נרשם ללימודי אמנות בבצלאל ושם אין הוא מתפזר יתר על המידה ומשקיע את כל יהבו בציור. בלימודיו הוא יוצר קשר אישי והדוק עם מורים אמנים ידועים ומצליחים ואלה בתורם מזהים את הדחף הבלתי רגיל של האמן הצעיר ומעניקים לו ליווי מיוחד. וכך מתאר אזולאי את תחילת המסע הזה: “כשחזרתי לארץ המשכתי לצייר ונרשמתי לבצלאל. בבצלאל עסקתי רק בציור והתחלתי מן ההתחלה. נתתי לעצמי להיות מושפע מהמורים שלי לציור, איציק ליבנה, יהושע בורקובסקי, דורון ליבנה. הגעתי מהפריפריה, מערד, נחתּי בבצלאל, במרכז האמנותי, והכוח של המערכת השתלט עלי. הרגשתי שאני צריך להיות צייר אירופי, אשכנזי”.
הסיפא של דבריו מעידה על מודעות כפולה ומכופלת למתרחש בזמן אמת, מודעות שתוביל אותו בסופו של דבר למעיין הייחודי של יצירתו. בבצלאל מלמדים הרבה אמנות; מטבע הדברים, האמנים הכי מצליחים ופעילים מלמדים שם. הרבה מאוד ניתן ללמוד שם, אבל עיקר העיקרים הוא שבצלאל מצייד כל אחד מתלמידיו בקוד ובהתנהלות הנכונים שעימם ניתן, גם אם לא תמיד אפשרי ומובטח שיצלח הדבר, להיכנס ללב העשייה של חרושת האמנות הישראלית. אזולאי הוא אמן מאוד מודע, אמן שפועל מתוך תכנית מדוקדקת : הוא יוצא לחילופי סטודנטים, לומד תולדות האמנות באוניברסיטה העברית, פועל כאסיסטנט של אמנים. עד מהרה מאמציו נושאים פרי; תערוכת “נדבך” בבית האמנים בירושלים (מורה/אמן ידוע מציג את תלמידו הנבחר), פרס מוזס לאמן צעיר, לימודים בתוכנית לתואר שני בבצלאל תל-אביב ועד תערוכה מיצירותיו במוזיאון תל-אביב. אבל לאזולאי גם יתרון סוציולוגי עכשווי חשוב בפוליטיקה של האמנות בישראל: הוא אמן מזרחי שבא מהפריפריה והוא גם אמן חוזר בתשובה וחסיד ברסלב. זה מחד. ומאידך הוא נשמע כאמן שהפנים היטב את כל מרכיבי השיח העכשווי של האמנות הישראלית ונראה שהוא יודע לעשות בו שימוש מחושב, חכם ואף מזהיר לצורך ביסוסו כאמן מפתח ומוביל בסצנה הזו.
אצל פינטו נדמה שהכל הפוך. לפעמים נדמה שהוא מעדיף לשחות במעלה הזרם או נגדו. אחד מהדברים שקשה לעמוד בהם כשנפגשים עם פינטו הוא הדעתנות העצמאית והבטוחה שלו בכל הקשור לציור בכלל ולציור שלו ושל חבריו בפרט, ולאו דווקא במובן הביקורתי או המתנשא חלילה. לעתים הוא נשמע אף מיסטיקן ביחס לציור, ומתוך כך כאילו הוא מחזיק ביחסים בלתי אמצעיים עימו, יחסים שאין לאחרים. פינטו הוא עצמאי בדעתו הלא שגרתית ולא מקובלת, ומסתפק באינטואיציה שלו באופן קצת מקומם. כשלעצמי אני סבור שעמדתו ביחס לציור שלו ולציור של אחרים היא קצת בעייתית, אבל מצד אחר אני מבין אותה. אין לפינטו, ולא היו לו מעולם, מורים, מאסטרים, מדריכים רוחניים באמנות, אמנים ששימשו לו מקור השראה או שהשפיעו עליו. יש לו הערצה אדירה לאמנים כקופפרמן ומרסל דושאן ותיאוריות נפתלות ואינסופיות על אמנותם, אבל אין להם השפעה ישירה על הציור שלו. הם חברים שלו, ואהבתו אליהם מעוררת קנאה.
חמורים
הטענה על “גניבת החמורים”, לא עלינו, היא הטענה הכי חמורה, חומרית וחמורנית, מכל הטענות ששמעתי בפרשה המטופשת הזו, טענה שמעוררת בי את הגיחוך הכי גדול, עד כדי התעוררות רגשות רחמים כלפי רדידות המחשבה והרוח של הטוענים. שכן ההיסטוריה של האמנות הישראלית, מתחילתה ועד עצם היום הזה, מוצפת בחמורים, עד כדי כך שבמבט שטחי ומרפרף ביותר בכל ספר על האמנות הישראלית או בכל כרוניקה של תערוכות-נושא אתה יכול לגלות שמדובר באחד האובייקטים והדימויים הסמליים האותנטיים העקביים והשכיחים ביותר באמנות הישראלית. יש אינספור מהם, בכל המדיומים כולם, מרובין, זריצקי וגוטמן ועד אסד עזי בציור, עבור בקדישמן ולידיה זבצקי בפיסול, דוד טרטקובר ואשרף פואח’רי באמנות גרפית, דרור ובן-גל במחול, ועד אלתרמן בשירה וגרוסמן בפרוזה, וכן הלאה ללא סוף, והנה, שומו שמים! אין לאמן כה פורה וכה מצוי באמנות הישראלית כשמעון פינטו מה לעשות בחיים חוץ מלסור אל הבד של חברו הטוב ולהעתיק ממנו את חמוריו?
מעבר לעובדה שכל בן ערד יודע שאחת מחיות ה”שעשועים” הנפוצות ביותר לימי הנעורים היא החמור, ולכן יכולים אנו להסתפק בזה שהיא היתה חרותה כבר שם בתודעתם, מבחינה עניינית קשה להכריע מי מהשניים הקדים את מי ב”אחיזת” החמור בציור. חמורים מופיעים באופן סימבולי בולט אצל שני מיודעינו החל מ-2009, וטוב שכך, כי ציורי החמורים יכולים להסב את תשומת לבנו אל מה שהוא מהותי באמת בהבדל בגישה ל”דימוי” ובגישה לציור עצמו לכל אחד מהאמנים שלפנינו.
שי אזולאי, להסביר עיגול לחמור, 2009
תחילה מבחינה ציורית: החמור, כמו החרדים ודימויים אחרים אצל אזולאי, הוא בדרך כלל “מסומן” מבחינה ציורית ואינו מוקפד. כמו בציור “להסביר עיגול לחמור” מ-2009, על אף שהוא תופס מרחב לא קטן ונמצא במרכז הציור ומהווה הקשר משמעותי ל”נושא” הציור (שאינו ליטרלית זה המיוצג בשם הציור, שכן זה עצמו מתייחס לעולמו הפנימי והדו-משמעי של האמן), הוא די סכמטי, כתם צל לבן עם סממנים בסיסיים לדמות החמור, ואינו אירוע ציורי כשלעצמו כלל ועיקר. כך גם בציור “מתקשר” מאותה שנה – החמור אצל אזולאי מופיע כמעט תמיד כסימון ישיר, או על גבול הציטוט הקריקטוריסטי (בויס והארנבת) או לחלופין ביקורת על ניגודי טכנולוגיה ונכות תקשורתית, וכך בכל ציורי החמור שלו. אזולאי מעמיד את כל הדיבורים על החמור ועל החומריות ככלי התחבורה של המשיח באור מציאותי ריאליסטי, וכך גם החיבור הרומנטי של החמור והמדבר עם הרוחני והמשיחי מתואר באור ביקורתי וספקני.
שמעון פינטו, מתנה, 2009
גם אצל פינטו אין החמור מגיע לכלל אירוע ציורי. הוא אינו מופיע בציור שלו כ”פנומנלי” במובן ידוע או מזוהה במיוחד, ואולם יש בפרטי החמורים המצוירים אצלו, באיזשהו מאמץ לצייר את חמוקיהם ולהדגיש גוונים שונים בחלקי גופם המצוירים, משהו שאנו בהחלט יכולים להגיד עליו שהוא “רגשי”, וליתר דיוק, משהו שכאילו רוצה לסמוך את מבט הצופה על רגשות החיבה והחמלה הילדותיים שלנו כלפי החמור עוד לפני שהוא נעלם לנו תחת תפיסתנו אותו כמושג בנאלי, “חמור”, בהמת המשא הנחותה לכאורה, שבהמשך לתפקודה הקדום, עמוסת סמלים מנוגדים היא. החמורים של פינטו מודגשים בציור במעין מחווה ישירה ומרגשת, לעתים כמו יתר על המידה, ובכך הם לעתים מתגברים על כוונת הסמליות שלה הם נועדו מלכתחילה ומציפים אותה, כאילו השתלטו על הציור וגדשו אותו מעבר לכוונת הצייר. כך, באורח פרדוקסלי, נעשה החמור אצל פינטו לחמור ממש, זה שבאמת אמא לא מרשה בבית, וזה שמרעיש את תודעתנו כשהוא פוסע אל עבר המוזיאון בלב הקריה ההומה, מחזה נדיר אבל אפשרי וחושני כאחד. כלומר, בהיפוך לאזולאי, פינטו מאניש את החמור (כדימוי עצמי) ובכך מחזיר לו את הכבוד כיסוד של צניעות, ענווה והתמדה בדרך ללימוד וגאולה.
כך או כך, בטענת העתקת החמורים אנו מגיעים לדעתי לשיאי אווילות שלא ברא עדיין אפילו שטן הרכילות המרשעת בכבודה ובעצמה. ריבונו של עולם, החסרים חמורים אנו בציור הישראלי עד כדי כך ששני ציירים בני אותה תקופה לא ימצאו לנכון אלא להעתיק זה מזה את הבהמה הכי נדירה באמנות הישראלית ו”לגנוב” זה מזה את הסימבוליות שלה? מדוע למשל נאשים פתאום את אזולאי בגניבת החמור של גוטמן אם לא האשמנו את זה האחרון בגניבת חמורו של משיח?
טפטופי צבע – דוגמה טיפוסית להבל של ההולך רכיל
היה מי שטען בפני על “טפטופי צבע”, שאכן נמצאים ברבים מציוריו של אזולאי. אבל עוד בטרם חקרתי את טפטופי הצבע, התקוממתי בזעם. ונניח שיש גם טפטופי צבע אצל פינטו והם אכן מאוחרים לאלה של אזולאי, אז מה? הרי ריבונו של עולם, טפטופי צבע הם אחד המוטיבים הנפוצים ביותר בציור זה שנים רבות. לתדהמתי קיבלתי את התשובה הבאה: “לא יעזור, טפטופי הצבע הם של שי!”.
עתה שמתי לב למשפט שחזר אצל כמה אנשים: “החמורים הם של שי!”, “הנמרודים הם של שי!”, “מרחבי המדבר הם של שי!”, “הצבע של שי!” וכן הלאה, וכן, בעיקר של “שי” ולא של “אזולאי”, במעין דבקות אישית נחרצת ומוזרה למדי. מה יהיה על דורות של אמנים צעירים, תמהתי לעצמי, אם כל מה שנמצא בציור של שי יהיה שייך ומנוכס אך ורק לשי?
הלכתי לבדוק. לא מצאתי אף לא טפטוף צבע אחד אצל פינטו. מין אמן קפדן ושמרן שפשוט לא מטפטף צבע, אלא רק מצייר בצבע, מושח אותו במכחול באופן די מושגח על הבד. שבתי לדובר, והוא שלח אלי את הציור הבא של פינטו:
שמעון פינטו, “ברכת האילנות”, שמן על בד, 2009
הוא גם שלח את הציור המקביל של שי אזולאי, שהוא “המקור” לדעתו לציורו של פינטו:
שי אזולאי, “חזון הטיפות היבשות”, 2007
העסק מתחיל להיות דווקא מעניין, השבתי, אילו היינו מדברים על דיאלוג, על חברותא, על השפעה והשראה הדדית, אלא מעתה, על-פי השפה והשיח שאתה מייצר, האם תאמר שאזולאי משיב בהעתקה על העתקה? הנה, הבט:
שי אזולאי, “שיחת אמן”, 2011
האם הקחון שעליו יושב האמן אצל אזולאי הוא הקחון שעליו יושב החסיד אצל פינטו? ומה בדבר עלוות העץ והציפורים ומשוכת הגדר שלצדו בציור “לוכד הציפורים” של אזולאי מ-2012, האם גם אלה “לקוחים” מעלוות העץ והציפורים והגדר של פינטו מ-2009?
שי אזולאי, “לוכד הציפורים”, 2012
שמעון פינטו, “בית ספר”, 2009
סליחה, ענה זה, התכוונתי לשפופרות הצבע המרקדות, זה חיקוי לטפטופי הצבע המרקד של אזולאי… בשלב זה כבר חיפשתי קיר להטיח בו את ראשי, אבל במקום זאת התאפקתי והלכתי לחפש ומצאתי שאזולאי מצטט, תרתי משמע, את ג’קסון פולוק, לא פחות ולא יותר. ניסיתי לחשוב על 5,000 הציירים בעולם שעוד לפני פולוק התחילו כבר לטפטף צבע במקום למשוח אותו במכחול, וניסיתי להבין מאיפה כל אחד מהם למד את הדבר המקורי הזה של האמנות המודרנית, לטפטף צבע, והתייאשתי. לא שבתי עוד בזה אל בן-שיחי, אינני היסטוריון של האמנות, והסתפקתי בזה: רשמתי לעצמי: האמנות המודרנית מטפטפת צבע. ואתם, סטודנטים צעירים, אמנים צעירים, בוגרים ועכשוויים, אנא היזהרו לכם מטפטוף צבע על בדי הקנבס!
ולסיכום: נמרודים אחרים
עלה בדעתי ששמעון פינטו ושי אזולאי הם הנמרודים החדשים של האמנות הישראלית, אחד “אחר” ואחד “טרויאני”. מדובר בחברותא מושחזת שתקפה את המרכז מן הפריפריה, מן המזרח, ובאמצעות חוכמתו של ישראל סבא. שניים, ולא אחד, ומבטם אינו מופנה אל העצמי הנרקיסיסטי, אלא זה אל זה ואל “ההוא” הבוברי, התמיר והנעלם, הנולד מן המפגש של ה”אני” וה”אתה”. אולי הכוח הגואה והמסוכן הזה הפריע למישהו כאן והוא חשב שכדאי מאוד למהר לנטרל אותו באמצעות השיטה עתיקת היומין של ההפרד ומשול, שנשקה בידוע הוא לשון הרע והרוע המעוררת מחלוקת ומפרידה.
שמעון פינטו, “נמרוד”, 1997
הנמרודים של שמעון פינטו ותיקים הם ורבים (החל מ-1997). בתחילה היו אלה נמרודים עכשוויים שמגיחים בדמותו של נער פראי שנולד מגוני הדיונות של המדבר הממשי ומכחול השמים והים, המסמלים הבטחה או זכות לחירות. “פריעת” השיער או ה”קוקו” מסמלים את הבאאז והניציות אל מול כלובי הדבש הפתוחים והאורבים תדיר של ה”מרכז” לציפורי הנפש המדבריות. אלה מוטיבים שבאמצעותם ובאמצעות העיסוק המתפרץ והעקבי בישראליות, במקומיות ובזהות מבקש פינטו לנפץ את פרדיגמות התיוג והכבלים הנערמים בדרכו של האמן החריג, דווקא מהמקום שהיה אמור לגונן עליו ולהעניק לו חירות. זהו דיבור מפורש שבו האובייקט הסימבולי המצוטט מתפרק לפרגמנטים במרחב ציורי אחד או סדרתי: הדמות המתריסה בגופניותה, שערו המתעתע של הסטודנט לאמנות השקוע בהרהורי תשובה ושורשים, העורב/בז שחוזר ומופיע והכלוב הפתוח. יותר מאוחר אלה נמרודים ששבים ונכנסים לחופה יהודית או “מטילים צל” בתוך הריקות הגדולה של שדה האמנות, המתרוקן מרוח עד שהם מופיעים בכבודם ובעצמם לטבילה משונה במקווה.
אצל שי אזולאי מצוטט “נמרוד” של דנציגר בסדרה קטנה מתוך סדרת ה”דוסים” הראשונה שלו, שבה נמרוד אינו אלא פרט בסדרת סמלים ודימויים ארוכה של הישראליות והחילוניות – ריצה בפארק, הולכת כלב, המונגדים בחריפות, תודעתית וויזואלית, באמצעות דמות הדוס הפועלת בנחרצות בתוך שדה שעד עתה נחשב לטאבו עבורו. בציור רואים חבורה של חרדים עורכים טקס ברית-מילה לפסל “נמרוד” שבמוזיאון. הנוכחות ההולכת וגוברת של חרדים במוזיאונים, נתינת דעתם על המוצגים בהם ושליחת ידם ההולכת ומתגברת ביצירת אמנות ממש הן תופעה שהחילוני מתבונן בה בהשתאות מודאגת משהו. בכך, עולה על הדעת, מרמז אזולאי, או יכול לרמז, שהנמרודים החדשים אינם אלא אותם חרדים מתמידים ונייחים שבעצם נוכחותם הקדומה והמתריסה מגחיכים את סמלי החילוניות ומאירים אותם באור הריק הזוהר שלהם. הדוס של אזולאי, כמו הנמרוד של דנציגר, חתום פנים, גופני מאוד על דרך ההיפוך, ומסתיר בנמרצות מתחת לגלימתו את נשקו הסודי המתחלף לבקרים, את המכחול בשפופרת של הצייר עצמו, למשל. הדוס הוא הנמרוד התודעתי המסויט והמסרס של החילוני, שכן הוא תמיד מחביא סכין מוהלים איפשהו או בוחן את לימוניו ואתרוגיו בעין חדה כתער, וקורא לו, בעצם נוכחותו הכמו שדונית, לחזור בתשובה.
שי אזולאי, “ברית לנמרוד”, 2008
ולסיכום, כשם המאמר, שני תלמידי חכמים אמנים אכן חיים וקיימים בעירנו, המטביל והמוהל, שניהם יוצרים ויצירתיים, שניהם מעניקים לנו ממיטב המעיין שממנו שתו, ושניהם, כל אחד בדרכו הייחודית, מאירים את עולמנו ואת תרבותנו בטובם. תמיד סברתי שהעיקרון הבסיסי של כל דיון פילוסופי ואסתטי, ובעיקר כזה הנוגע בבשר החי של החברתי ושל הפרטי הממשי, הוא שמירת הלשון. לא שמירת הלשון בבחינת צנזורה, שתיקה או לחלופין דברי חלקות וחנופה, אלא שמירת הלשון כדיסציפלינת שיח חמורה ומחמירה, כמדע חמור ומחייב במלוא מובן המלה. חיים ומוות ביד לשון אינו מליצה, הוא אמת לאמיתה, ולכן לשון הרע הורגת שלושה בני-אדם: האומרו והמקבלו, ואותו שנאמר עליו, ומקבלו נענש יותר ממי שאמרו. אני בזה את נפשי הצלתי.
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
לא אוטודידקט מוחלט, שמעון פינטו
“שמעון פינטו הוא צייר ירושלמי צעיר, חוזר בתשובה, מי שגדל בערד ולמד אמנות במרכז לאמנות חזותית בבאר-שבע”.
על פי מאמר של גדעון עפרת מ 2014
נירה
| |מסכים אתך נירה, “אוטודידקט” הוא ביטו או מושג שאולי אבד עליו הכלח. בשיחה שהייתה לי בעניין עם אלי פטל הוא טען שאין דבר כזה יותר אוטודידקט, ושבמציאות של ימינו, של התפוצצות הידע וזמינות הידע הביטוי אינו רלוונטי עוד. אומר רק שכוונתי הייתה ששמעון פינטו, על אף שהיה כבר מצוי ביחסי הכוחות ובתפקודי ה”ערך” השונים של בחירת הדרך והמוסדות שבאמצעותם אתה בוחר לפלס את דרכך בעולם האמנות, בכל זאת בחר במקומות ומסגרות שלא מעניקים לך שום יוקרה ייחודית. בחירותיו היו צנועות וענייניות, לפי מה שהזדמן ומתוך יחס פשוט לתשוקת הידע והלמידה לכשעצמה. זה לעומת בחירת הדרך הקנונית של מי שמעוניין בערך המוסף שמעניקה הדרך, כ”קריירה” (מלשון מחצבה…) באמנות ולא רק למידת האמנות.
אלברט סויסה
| |תודה רבה! מאמר נהדר !
חלי
| |הבנתי זאת גם דרך כתיבתך. רק רציתי לדייק, מאחר שחששתי שיבואו אלה ‘שבעד’ שי ויוציאו את עניין הלימודים בבאר שבע כ’הוכחה’. טועה מר פטל כשהוא מציין את התפוצצות הידע וכל השאר כמבטלים את האוטודידקטיות. גם אוטודידקט בשנות ה-40 לא היה חוצן מוחלט, אלא אדם עם אנטנות מכווננות היטב, רק שהכיוון לא היה לעבר ‘אוטוריטות’ נוסח פטל, ליבנה, או שאר מורי ההלכה והתקן בבצלאל.רצוי אגב שדבריו הכנים יופיעו באתר הבית של המחלקה לאמנות בבבצלאל כדבר ראש המחלקה.
מעבר לכל , המאמר מבליט את טיפולך / כתיבתך האנושית בנושא כואב ומורכב
נירה
| |בא לברך.
בחוגיך הפרטיים, חבריך ומכריך פשטה השמועה בדבר הגניבה. האם אתה חושב שאת חוגים אלה תצליח לשכנע? אתה מכיר אותם. לא תצליח. הם אינם פתוחים לדעה כזו. אך מתעוררת גם השאלה מה אתה עצמך עושה בחוגים אלה? שמלהגים, כך נדמה, ללא הרף בגנותו של האחר. אמור לי מי חבריך..
אך הבעיה האמיתית היא שנתת לשמועה במה. העמדת אותה במלוא תפארתה הכעורה על אחת הבמות התקשורתיות האמנותיות הגדולות והיחידות בישראל ועכשיו נפוץ העניין גם מעבר לחוגיך. הטקסט חשוב אך לאחר זמן מה וחוויות קולקטיביות נוספות יישארו ממנו רק שברי הנחת יסוד, המילה פינטו הולחמה לצמיתות עם המושגים גניבה והעתקה.
ניסיון גיוס נופי הילדות, אלוקים, קדושים וחמורים למעין סולחה מזרחית חגיגית הוא לא בריא עבור אף אחד.
דברים אחרונים, במאמר שכזה אתה חייב לדבר בשבח הגניבה, זה היה חוסך לך חפירה או שתיים, ואיך אף מילה על ציור ורק על ייצוגי דימוי?? מה בדבר טמפרטורות של ציור? פלטה? תנופת היד? היכן כל אלה?
טפטופים? זהו? נגמור בטפטופים?
מאמר יפה, נכון, פתלתל ומפולפל. מפיו של סופר.
זיקו
| |זיקו,מסגר/רתך.
כמה רפש אתם מנסים למתג כבר שנים.
הלחמה מקומה בכלובים וסורגים
לא עוד שמועה חשוכה,
צבעוני על גבי אור!
רק לשינאה ולקינאה, היוהרה שמזלזלת באינטליגנציה של קוראי במה זו (״אחת הבמות התקשורתיות האמנותיות הגדולות והיחידות בישראל״)בה אמנות תרבות,רוח, פילוסופיה, הגות ומוסר נוכחים.
אל דאגה הם יבינו שעל ראש הגנב/מעתיקן בוער ה…!
רצית לקלל ואכן יצאת מברך!
מאמר חכם ונבון,ו״האחר המטביל״ עושה זאת מעניין ומרתק יותר מה״טרויאני והמוהל״!
סיגל
| |ובכן, זיקו, אתה יכול לברר עלי אצל כל מי שמכיר אותי, אם יש משהו שהוא מובהק אצלי הרי זה שאין לי אף לא חוג מסוים אחד שבו אני מסתובב, מלהג, מדבר, פועל, או כל מה שתרצה, בטח שלא בעולם האמנות. מעולם לא השתייכתי לשום מסגרת מוגדרת בעולם האמנות ובפרט כיום איני בקשר עם אף אחת מהקיימות. יש כמה אמנים, ספורים, שכתוצאה מהעיסוק בכתיבה על אמנות נוצרה בינינו סוג של חברות, אך אף אחד מהם אינו ממוציאי השם הרע עליהם דיברתי.
עם זאת בדרך הטבע אני מכיר כמה בעלי תפקידים בעולם האמנות (לא הרבה), אוצרים, בעלי גלריות, אספנים, ויזמים של כל מיני פרויקטים בהכרות עניינית פשוטה, ככאלה, אבל עם רובם איני בקשרים חבריים וגם לא מקצועיים, פשוט יודע מי הם ומה תפקידם.
בפוסט נפרד שכתבתי קודם לכן, (אעלה אותו שוב אצלי על מנת שתוכל אתה ואחרים לעיין בו) אני מתאר כיצד עובדת הוצאת השם הרע הגיעה לאוזני בדרך מקרה. האנשים עליהם אני מדבר שם אינם חברי בכלל, אבל מכירים אותי ואני מכיר אותם מ”עולם האמנות”. במובן מסוים הם פשוט מעדו לרגע, לא נזהרו, וגילו את אזני בעניין. מכאן והלאה התחלתי לעבוד כעיתונאי חוקר (עבדתי בכל-העיר במשך כעשר שנים), שמתי לי למטרה לברר עד היכן מגיעה הוצאת השם הרע הזה, ומה מקורה. התברר שמלאכת לשון הרע הזאת מתרחשת כבר בחוגים מאוד מרכזיים של עולם האמנות ולא בשום “חוג” פרטי, היא כבר “שם”, בין אוצרים מסוימים, בעלי גלריות, ואספנים והיא מתנהלת בדרך של “שטיפת מוח אינטנסיבית” כפי שהתוודתה אוצרת אחת מאוד חשובה שחזרה בה לאחר שהחליטה לחקור את העניין באופן ישיר ולעומק.
עכשיו, ביחס לדילמה הקשה שאתה כבר הכרעת בה, לאמור, מה צריך לעשות, או מה הכי נכון לעשות, בשעה שאדם נקלע למצב הנורא שבו מאשימים אותו בהאשמות שווא, בזה יש כמה היבטים, מעבר לצורך למעט נזקים ככל האפשר. יש גם היבט עקרוני, ומוסרי לחלוטין : לשון הרע והוצאת שם רע הם חטאים נבזים ואיומים ויש להפסיק אותם ולמחות כנגדם, בפרט אם מתברר שמדובר בנגע ובנוהג שעוד רבים נפגעים ממנו. אנחנו אנשים שמחזיקים בעקרונות של צדק, דין ומשפט, ואין אנו מפחדים מאיש. בכל נחפש רק אמת, צדק ועשיית מוסר.
מעבר לזה, במקרה הנדון, כששאלתי עצה מאדם שמאוד פעיל ומתמצא בעולם האמנות הוא אמר את הדבר הנורא הבא : שלדעתו אין לדבר תקנה ושלאמן שנקלע לעסק ביש שכזה יש רק שני ברירות : לכפוף את הראש ולשתוק או לעזוב את הארץ!
אתה מבין שזה דבר נורא שלא בא בחשבון לאדם ישר ונקי כפיים. דבר שכזה הוא פשוט כניעה לרע ולרוע ולא אנשים שכמותנו יקבלו את זה.
לכן, כפי שטרחתי להסביר במאמרי, צריך להבין לעומק את הדינמיקה של הרוע ושל הוצאת שם רע : כמו בניצול מיני במשפחה היא מתאפשרת ומתבססת על רגש הבושה והאשמה המוטלים על הקרבן, ולא על המקרבן. קשר השתיקה, המבוסס על טרור נפשי וכלכלי, בנלי וחסר פנים, הוא הוא זה בעצם שמאפשר את המשך הרוע והניצול.
מעבר לזה, אתה יכול לדמיין לעצמך שידע בנושא הגיע אלי בעיקר דרך אנשים שמודעים לדבר הנורא שמתרחש, מתנגדים לו עקרונית, אך אף הם עושים זאת בהיחבא משום שגם חוששים שיבולע להם. כלומר, יש “שם” הרבה אנשים שמתנגדים להוצאת השם הרע אך מישהו צריך לומר את הדברים בקול רם עבורם, שיהיו גלויים ומונחים בפני כולם, וכך יהיה להם על מה להסתמך ובמי להסתייע, ולו ברמה הבסיסית של העובדות. אז אני חולק עליך לחלוטין, ואני סבור שמעתה שמו של שמעון פינטו לא רק שנוכה אלא אף הואדר, שוב, אצל אלה שהיו סבורים כך לפחות, ועתה יש להם על מה להסתמך. מעבר לזה, המאמר בעצם אומר דבר אחד שמנטרל את לשון הרע : תעבדו עם עובדות, חקירה, ידע, אמת, ולא שמועות הנותנות לשון לרע.
מעבר לזה, המאמר ניגש ישירות אל התמות של הלשון הרעה, כי זה הוא כל תכליתו ולא דיון אסתטי אמנותי משווה כפי שכדאי היה לעשות במציאות נורמלית אחרת. לכן הוא עוסק באופן בוטה למדי בתמות המגוחכות של טענות הגניבה השקריות והמרושעות הללו.
לגבי הלעג שלך לכביכול סולחה “מזרחית” (אגב, אתה מזרחי או אשכנזי? הייתי מאוד שמח לדעת, ובכלל, לא מכובד לדבר בשם קוד כשאני מציג את עצמי במלוא שמי וזהותי) שלא עלתה מעולם אפילו לרגע אחד על דעתי אומר לך רק שהמאמר המקורי שכתבתי היה הרבה יותר נוקב ותוקפני, מאמר שנושא אופי של עשיית צדק ומשפט ללא כל משוא פנים, אבל במחשבה שנייה החלטתי ללכת על ענייניות והוגנות ככל האפשר, שלצערי נתפסה אצלך כסוג של הצעת סולחה. ולא היא, אני דורש במאמרי צדק. סולחה, וסליחה קודם, צריכים לבקש מוציאי השם הרע הנבזים והנלוזים, ושנואי ה’.
על משפט אחד שלך איני עונה משום שלא הבנתי אותו לאשורו, איני מבין את כוונתך המדויקת “במאמר שכזה אתה חייב לדבר בשבח הגניבה, זה היה חוסך לך חפירה או שתיים,” אתה כותב.
ועוד דבר אחד : לא נרפה לעולם מן הרע. לא יהיה “לאחר זמן מה…” כדבריך. זו רק ההתחלה, מצידי יש להכות מעתה בכל האנשים שעושים רע ומוציאים דיבה מתוך רוע ושקר גמור. וזאת נעשה, רק התחלנו המלאכה ובמתינות, אבל לפעמים צריך לדעת להיות רע עם הרע, וגם את זה אני יודע היטב לעשות.
בברכה לך זיקו.
אלברט סויסה
| |אלה חוקי הפורמט, אתה חשוף ואני צועקת מהיציע. כל משחרר טקסטים ברשת יודע זאת ומקבל זאת על עצמו מראש. מתאים לי שם קוד ועולה פליאה מדוע זה לא לעניין ומדוע לא מגיעה בקשה כזו גם ממצדדי המאמר.
אם אחראי הפלטפורמה היה חושב שתגובתי אינה הולמת ודאי היה פוסלה.
אשר לדיון, חשבתי ועדיין שנעשה כאן עוול לפינטו, בלי שום קשר לכתיבתך המזהירה. זאת מעצם העובדה שזהו מעשה של הפצה, השמועה מופצת .
דיון ענייני על ציור היה תומך בשוני בין שני הציירים, בניגוד לדיון וסיפורה המתגלגל של לשון הרע.
הגבתי בחומרה כי ברגע שקראתי את המאמר רחמי על פינטו גאו.
אני עדיין מקווה שלא ייפגע מעודף הניסיון.
לפעמים סיוע, הדבר נפוץ יותר ברפואה, עלול להחמיר את המצב.
לך, בכל אופן ומקרה, תודה על טקסט יפה.
זיקו
ואני לא מזרחי ולא אשכנזי, אני ישראלי
זיקו
| |תודה לך זיקו. האמת? בינינו, אני מניח ששאלת זהות המגיבים עלתה בדעתם של העורכים. הדעת אומרת שטוב לחיות בעולם שבו אנשים אינם זקוקים לשם קוד, ושאישה או איש אינם חוששים מכל אישה או איש כי כולם מכבדים את כולם. אבל אני מניח שעורכי האתר החליטו אחרת משום שבתוך עמם הם חיים, והשיקול הוא שלבטח הם יזכו פה לרבע מהתגובות שהם בדרך כלל מקבלים, כי מי הוא זה אשר יסכן את נפשו בעולם של זאבים. במובן מסוים הם צודקים, כי הם מציאותיים ובזה הם בכל זאת נותנים חסות למתנגדים. כי בינינו, מי פה יעז לבקר בחומרה מאמר של אוצר או מבקר בגלוי אם ביום מן הימים הוא יחטוף על כך? אני אישית לא אכפת לי, אבל יהיה זה הוגן להודות שלי אין גם מה להפסיד בכלל – מי שאין לו כלום ולא רוצה כלום אי אפשר לקחת ממנו שום דבר. כך שאני אולי חכם בלילה ולא כזה אמיץ.
אני שמח מאוד לשמוע שגם את חושבת שנעשה עוול לפינטו, וזה באמת מרגש אותי. אז בעניין זה עלי להבהיר לך שכל חששותיך עלו בדעתי על כל היבטיהם ולכן לפני שפרסמתי את המאמר הצגתי אותו לפני האמן שימעון פינטו, משום שראיתי שמחובתי לעשות זאת במקרה הנדון. יתרה מזאת, הבהרתי לשמעון פינטו את האפשרות שהעלית, שאפשר שמעתה, מה לעשות שכן אלה הן חוקי העוול, יהיה העניין נעוץ בשמו של פינטו לטוב ולרע, ויכול להיות, שיותר לרע מטוב. שמעון פינטו סמך את ידיו על המאמר בשלמותו באופן גמור ואף הפציר בי לפרסמו על אף האזהרות שקיבל גם מחבריו הקרובים.
למעשה מאמר ענייני ביצירתם של השניים עלתה כהצעה אבל פינטו דחה אותה על הסף משום שהוא גמר בדעתו לא לשתוק ולעמוד חזיתית, ככל שיידרש, מול מוציאי דיבתו הרעה על לא עוול בכפו כלל ועיקר. התרשמתי שהאיש חי בייסורים אדירים, שאין הוא מוכן לשתוק וכי הוא מוכן להקריב את כל אשר לו על מנת להזים את השקר הנורא הזה שתפלו לו אנשים זדים ורעים. אין צורך לומר שאם פינטו היה מבקש ממני לגנוז את המאמר, הייתי עושה זאת מיד וללא היסוס. כך שכל האחריות כאן היא בעצם של פינטו האמן בעצמו ואני נקי מדמו ומעונשו של זה.
אז תודה לך זיקו, תהיי אשר אשר תהיי, אבל אל תשכחי, יש אמנם חוג אחד שבו אני שורץ ודן בכל מאודי והוא החוג המזרחי השמאלי הרדיקלי. “סולחה מזרחית” בטון שהעלית ממש לא נשמע לי טוב ועל כן היה חשוב לי לדעת מהיכן היא באה. אני משוכנע כעת שהיא לא באה ממקום רע, אבל לדעתי אין זה ראוי, משום שתתפלאי, אבל בסיפור הזה בין אזולאי לפינטו יש היבט אשכנזי בחשני טיפוסי מלוכלך ומובהק לדעתי. אני שומר אותו להמשך, אם יהיה צורך. כך או כך, נקווה לטוב למען שמעון הצדיק.
אלברט סויסה
| |מהתבוננות בציורים של פינטו ואזולאי קשה מאד להשתכנע מהמאמר. הקירבה בכל מקרה עצומה ותמוהה. אזולאי הפנים את הרוח הפשטנית של האירוניה, כשלמד בתואר השני בבצלאל. לפני שעשה את התואר השני, הוא היה צייר אוהב ציור תמים. האירוניה הבנאלית הילכה קסם על ראשי הביצה של הסצנה. זה כל הסיפור. גם פינטו וגם אזולאי, מאיירים חביבים. לא יותר.
נתן
| |נתן,
“להשתכנע מהמאמר” שמה?
לגבי הקירבה אני חולק עליך. אם מסתכלים על מכלול יצירת אזולאי, לפני קבוצת הציורים שאכן “קרובים” ובהם אני עוסק, ולמסה הלא קטנה של יצירתו לאחר מכן, נראה שאין הם דומים או קרובים בכלל, ובעומק, בהתבוננות לא שטחית, הם שונים מאוד. בזה בדיוק אני עוסק, על איזושהי תקופה די קצרה ביצירת אזולאי ה”דומה” בהיבטים כלליים ליצירת פינטו, וזהו. לדעתי, ניתן לראות רצף סגנוני אצל פינטו, בעוד שאזולאי משתנה ומתחלף באחרים הרבה יותר. מעבר לזה קרבה בין ציירים בהיסטוריה של האמנות הייתה תמיד טבעית לחלוטין, ולא תמוהה בכלל, יש אין ספור אמנים כאלה בכל העולם. אלא שהדיבור הצבוע בכלל על “העתקה” או “גנבה” הוא זה שהופך פתאום את הטבעי ביותר לפרוורטי, סוטה, מהרס את הדברים. הדבר הזה מתרחש בעיקר בשפה, בצורת הניסוח של תופעת, ומכאן שמה, לשון הרע, לשון הרואה דברים פשוטים וטבעיים מזווית של רוע. לגבי האפיון המעיט שנתת לשני הציירים הללו, על אף שדעתי לא כדעתך, רק אומר שהמאמר לא עסק בהערכת ערכם האמנותי של שני האמנים האלה, אלא רק בטענה החוץ אמנותית שנכנסה לתוך השדה, טענה מוסרית כאמור.
אלברט סויסה
| |אני מבין. ללא ספק שהזיגזוג של שי, עוד מימי בצלאל, משדר פחות אוטנטיות וגם קשר ערני עם החוץ לגבי ‘מה הולך’. יתכן שמעורב כאן גם פחד אינטרסנטי מאיבוד הדומיננטיות של שי בשוק. בכל מקרה, ליבי עם פינטו, אבל טעמי האמנותי לא כולל ציור מהסוג של שניהם.
על רקע הכתיבה באתר וכתיבה על אמנות בכלל, מזדקרת כתיבתך האחרת והיפה.
נתן
| |תודה נתן. האמת שנתקלתי לא אחת בדעה כשלך, לגבי שני האמנים והיה מרתק לבחון ולפרק לעומק, מה הוא הדבר הזה שהם מביאים לשדה האמנות ובכל כאילו חסר ואינו מספק. כשלעצמו, היו לי הרבה תובנות מעניינות לגבי אזולאי אבל בקונטקסט של המאמר הדברים היו עשויים להצטייר הביקורת במובן השלילי, ולכן נמנעתי. אבל הכאילו איזושהי קלות בלתי נסבלת של שני האמנים ב”חומר” של הציור לעומת יתר התכוונות ומאמץ לנראות מיידית וכמו דחופה ראויה הייתה למדרש בפני עצמו. אולי בהזדמנות אחרת, אם יסתייע…
אלברט סויסה
| |מרתק לקרא, תודה
אליהו אריק בוקובזה
| |תודה אריק, שמח לדעת, כי בינתיים נראה לי שיש פה יחסית שתיקה רועמת. מתי נוכל להגיד ששתיקה כהודאה? נחכה ונראה…
אלברט סויסה
| |אלברט, של מי השתיקה רועמת? נראה שאתה דווקא משתדל להתסיס
אלעד
| |אלעד,
השתיקה הרועמת התנהלה בסביבותינו במשך כמה שנים, ואני החלטתי להפר אותה. הרי, אין כל ספק שבעולם שכל תכליתו של המאמר הוא להפר את השתיקה למען הגנה על שמו הטוב (וטוב שם משמן טוב!) של שמעון פינטו. עם זאת המאמר עוסק בשני תלמידי חכמים וסיעותיהם, ולא באחד…
אלברט סויסה
| |אינני מתחום האמנות, אך אני מכירה את עבודות שני האמנים, היכרות של חובב, ומכירה את שמעון פינטו אישית. עבודותיו נפלאות בעיני ותמיד מרחיבות את ליבי. מעולם לא שמעתי לפני קריאת מאמר זה את ועל ההאשמות המוטחות בו. משנחשפתי אליהן הזדעזעתי. מהעניין ומהתופעה. בהכירי את פינטו, את חיפושי האמת שלו, את תום ליבו ותמימות עבודתו האמנותית – אינני יכולה לקבל את ההשמצות. בעיני הן מופרכות לחלוטין. אבל מעבר לזה – אמנם בחלק מהעבודות יש דמיון נושאי וצורני בין עבודות “שני תלמידי החכמים”, אך בעיני הוא חיצוני בלבד ומאוד מאוד חלקי, כפי שהיטיב להראות סוויסה. חשוב מזה – שוב כפי שהראה סוויסה – במרבית המקרים סדר הדברים הכרונולוגי הפוך לזה הנטען ע”י המלעיזים: בד”כ קודם פינטו, אח”כ אזולאי.
האם לעובדה שפינטו לא צמח במעוזי החינוך לאמנות המרכזיים ואין לו הרישות הנכון, בעוד אזולאי למד בבצלאל ומקושר היטב לעולם האמנות הממסדי, יש קשר למחול השדים? סביר שכן. בכל מקרה פינטו הוא אמן מצויין, עצמאי וישר דרך. לכל פועל ששורשו ע.ת.ק או ג.נ.ב אין מקום בכל הקשור אליו.
נורית שניר
| |נורית,
אין לי אלא לתמוך בשמחה את דעתי בדעת ה”חובב” שלך, שאותה אני מאמץ כמוצא שלל רב, משום שאני מעדיף לתרגם את “החובבנות” שלך לתום שהוא מעבר לכל מקצוענות אסתטית. בדיוק בתחום הזה, שכל אמן מתפלל אליו, של הצופה הפשוט שמתבונן בציור, או “רוקד” אל מול הציור שלשונו של פסח סלבוסקי, ושואל את עצמו “אני מאמין לו או לא מאמין לו” אין שום סמכות ובר סמכה. מעבר לזה נגעת גם בתחום שהוא רלוונטי ביותר לעולם האמנות, כלומר, לסוציולוגיה של האמנות, ולשאלה הגדולה כיצד משפיע מסלול ההתפתחות של אמן, מרכז מול פריפריה, אישה מול גבר, דתי מול חילוני, שמאלני מול ימני, ןכן הלאה על התקבלות היצירה שלו במרכזים החשובים של חרושת האמנות. מחקר שכזה ראוי מאוד שיעשה כי אז יתגלו דברים רבים ומעניינים מאוד על מושגי הקנון, הטעם, הערך, והחשיבות שבאמצעותם מתנהל לו עולם האמנות כאילו היו אלה חוקי אמת החורגים מחוקי הבורסה למשל.
אלברט סויסה
| |מה לא יעשה אמן כדי להתפרסם?
אין גבול לכמה נמוך אפשר לרדת!
בעילום שם
| |ואין נמוך יותר ממה שנאמר בעילום שם.
ה”בעילום שם” הוא הוא לשון הרע והלשון לרוע, זו דרכו וזו תכליתו!.
ה”בעילום שם” הוא עילום “ה-שם!”, כלומר שמו של הקדוש ברוך הוא שרואה ובוחן לב וכליות, ושנואיו הגדולים הם עלומי השם. שכן רק האל, הצדק האין סופי, ראוי אולי ורשאי להיות “אהיה אשר אהיה” וללא שם, כלומר, ללא נשמת אדם הגון וישר, ושאינו ירא להציג את האמת בשמו המלא.
אלברט סויסה
| |שלחתי את המאמר הזה להיסטוריון ולחוקר האמנות גדעון עפרת ובקשתי את תגובתו. להלן אני מציגה במלואה ללא כל שינוי :
“אלברט יקר,
מאמרך ב”ערב רב” חשוב, חכם וכתוב להפליא. מה חבל שאינך מרבה יותר לכתוב על אמנות ישראלית: שילוב הידע, הרגישות, הרוחניות ויכולת הביטוי, כפי שעולים מכתיבתך, הם מצרך נדיר במחוזותינו. ועתה, לעצם העניין: הפתעת אותי: לא גונבו לאוזניי השמועות, שעליהן ביססת את מאמרך. כשלעצמי, ההבחנה בזיקה האמנותית בין אזולאי לפינטו – יותר משהיוותה אי-פעם בעיה בעבורי – נראתה לי כמאתגרת בכיוון ניסוחה של שפה ניאו-תמימה, שאינה מתחילה ומסתיימת בצמד האמנים מערד, אלא מתרחבת כתופעה דורית בקרב יותר ויותר אמנים צעירים (ראה זוכי “פרס אמן צעיר” בשנים האחרונות, מטעם בית האמנים בירושלים). טיעוניך וניתוחיך בנושא הדימויים הזהים-לכאורה אצל שני האמנים – מאלפים ומשכנעים. אך, בעבורי לפחות, כל שנדרש אדם לעשות הוא פשוט לפקוח את העיניים, להתבונן ולראות שלפניו שני ציירים שונים: בעוד שי אזולאי (ואני מתכוון, כמובן, לציוריו שמלפני התפנית החדשה שלו) סרקסטי ואף אנרכי, שמעון פינטו טבול בכוונה דתית-מוסרית ואף בשליחות ערכית-רוחנית. ובעוד שי וירטואוזי בשפתו הציורית ה”פרימיטיביסטית”, הפרימיטיביזם של שמעון גולמי הרבה יותר. כך אני מתרשם. בכל מקרה, לבי-לבי לכל הולכי הרכיל המשמיצים, שמחטיאים את האתגר הגדול והחשוב יותר, שהוא – לראות ב”דומה” מנוף לאבחון מהלך ציורי-תרבותי רחב ומשמעותי בתוככי הריבוי האוקיאני של האמנות הישראלית העכשווית. בכל מקרה, תבורך על מאמרך המרשים מאד.
בברכה,
גדעון
אלברט סויסה
| |שי סרקסטי ואנרכי? קריקטוריסט בצבע לחובבי אמנות של סופ’ש.
בכלל, למה אתה צריך תמיכה מעפרת ומפטל? אפשר גם להרים טלפון לרוברט יוז, גרימברג, אדם ברוך ואחרים, תוך שימוש בכוחם הרוחני של אזולאי ופינטו
אכן המאמר כתוב באופן מופתי
אריאלה
| |אריאלה,
1. כי אני מאוד מעריך את דעותיו של ההיסטוריון והחוקר הבלתי מעורער גדעון עפרת, על אף שאיני מסכים עמו בכל דבר (“לא מסכים” אינו “חולק”, המחייב יותר ומצריך התגייסות למדנית ומנומקת יותר).
2. מה שייך כאן בכלל אלי פטל שלא חיווה דעתו כלל ועיקר על המאמר עצמו?
3. רעיון נפלא “להרים טלפון” לרוחות ההם… רק אדם ברוך אכן עלה בדעתי…
4. שי אזולאי הוא לדעתי אמן מרתק מעניין ומורכב, ולא כמו שאמרת.
5. תודה על תגובתך ובכלל…
אלברט סויסה
| |“בשיחה שהייתה לי בעניין עם אלי פטל הוא טען שאין דבר כזה יותר אוטודידקט”,
זה ציטוט מדבריך אלברט היקר
אריאלה
| |נכון אריאלה, זו הייתה שיחה, איך נאמר, פילוסופית, על אוטודידקטיות בזמן הזה. אמנם בהקשר לפינטו כאמן בעל מסלול מיוחד, אבל השיחה נסבה על עצם הרלוונטיות של המושג בזמן הזה. על הנושא עצמו, אזולאי-פינטו, ובפרט על המאמר, לצערי פטל טרם החווה את דעתו. מקווה שיעשה זאת.
אלברט סויסה
| |מתפללת בית כנסת בית קל ערד.
מעשה נפשע זה הובא ודובר לא אחת כאן בין ספרי הקודש.
משפחת אזולאי מורכבת ואין זה פלא שרכילות ולשון הרע עוברת בתחבולות תככים ומזימות.
אני מכירה את פינטו שנים אדם שקט מתבודד ויוצר את דרכו שלו.
אין אף לא רב אחד שיכול להכריז שזכות החזרה בתשובה של פינטו שייכת לו!
אדם אחד ומיוחד שכזה בנדיר נמצא במחוזותינו.
בעניין גניבה העתקה? מי הוא הגנב? שהרי לפני שלוש שנים החליט שי לשנות את שמו
ל : שי שמעון יעקב אזולאי.
אתם לא יודעים? רק בשם החדש הוא עולה לתורה.
אנחנו שולחים רפואת הנפש לשי שמעון יעקב אזולאי ולחבריו לקנוןיה.
טלי.
טלי
| |טלי חביבה,
אני שמח מאוד שאת רוצה להגן על פינטו, ברוכה תהיי.
עם זאת, הייתי שמח מאוד אם לא היית מביאה את הדברים הללו כאן כלל ועיקר. איני מסכים עימם ואיני מעוניין בהם והייתי שמח אם היית מבקשת מהעורך למחוק אותם.
תודה רבה לך.
אלברט סויסה
| |אלברט מה חדש? ראה כאן. מתן.
“מאפיה הירושלמית צריכה לקחת את היושר “המיקצועי” שלהם ולאפסן אותה עמוק בתוך כספת, מלא שי אזולאי עסקן מקומי קטן אבל מלארי אברמסון שיודע “להתראין” יפה ציפיתי ליותר, חבל….. ציור משעמם ועלוב, מעניין איזה מילים גבוהות יהיה צריך להמציא להמציא לטקסט התערוכה,חבל רק שגברת מוזס ז”ל לא רואה למי הענקתם את פרס בטוח היתה מתביישת.”
https://www.erev-rav.com/archives/13644
מתן
| |מתן, איני יודע מה בכוונתך לרמוז בזה בדיוק. “מאפיה ירושלמית”, יש לציין מצד היושר, אמורה במקרה ההוא לכלול גם אותי לכאורה, שכן, אני הוא זה שכתבתי את הטקסט לקטלוג התערוכה של אלון קדם לכבוד קבלת הפרס (אבל אני מסופק אם הוועדה ראתה אותו לפני נתינת הפרס). בתגובה שהבאת נאמר “ציור משעמם ועלוב, מעניין איזה מילים גבוהות יהיה צריך להמציא להמציא לטקסט התערוכה,”… לטקסט התערוכה? זה לבטח מתייחס לטקסט שלי. ובכן, הייתי מעדיף שיאמר שם שהטקסט משעמם ועלוב, ועל כך אמלא פי מים, אבל שיאמר כן על הציור של אלון קדם, אני מוחה וסבור אחרת, כשם שהטקסט שלי מעיד. בקיצור, איני מבין מה אתה רוצה לומר בזה בדיוק או במי אתה רוצה לעלוב. בנושא הזה, בהקשר של שי אזולאי, אני מקווה שאתה רוצה רק לעלוב בי ולא באזולאי. כי איני רואה כרגע כל קשר ענייני בין המאמר הנוכחי לעניין אלון קדם, אלא אם כן יפרש לנו רבנו. תודה.
אלברט סויסה
| |מתן – חבל שהדברים נסחפים לכיוונים כאלה, תוך דיבור בוטה ושימוש בביטויים כמו “מאפיה”. השמצת נגד ודיבור בוטה על אודות האחד אינה תרופה להשמצת האחר. גם רמיזות אפלות אינן במקומן. מסה רצינית, מנומקת ומנוסחת היטב כמו זו שלפנינו מזמינה התייחסות מכבדת. ציפיתי שיתקיים כאן דיון ענייני סביב תופעת לשון הרע, התייחסות רצינית לשני האמנים ולנושאים כבדי המשקל שהועלו, כפי שחלק מהמגיבים אכן הגיבו. תגובות כשלך, מתן, אינן תורמות – לא לדיון ובוודאי לא לאמנים סביבם נסב הדיון. אני עדיין מקווה שהדיון יתפתח בכיוונים עקרוניים. בינתיים נראה שהוא נמשך, גם אם בטפטופים, וגם זו לטובה.
נורית שניר
| |גם ציוריו של קדם מזכירים את אלה של אזולאי (אולי מפאת הקשר המשפחתי הנרמז) ופינטו. יתכן ויהיה עליך להרחיב את המאמר ל’שלושה תלמידי חכמים’
עדנה
| |עדנה,
את כותבת : “גם ציוריו של קדם מזכירים את אלה של אזולאי (אולי מפאת הקשר המשפחתי הנרמז) ופינטו.”
1. “מזכירים את…” הוא כבר משפט בעייתי, ואולי התכוונת ל”מזכירים זה את זה”? היותר ראוי? ובכן, יש רק מספר ציורים מועטים ביותר בין ציורי אזולאי וקדם שמזכירים זה את זה. וכמה מעניין ומסקרן, הלא כן? במובן החיובי והטוב שבכך לחלוטין, ולא במובן השלילי הנרמז ממך.
2. מזה נובע שאין “שלושה תלמידי חכמים…”, אלא יש מאות המפרים ומזכירים זה את זה, ועם זאת כל אחד עולם בפני עצמו. נהדר.
3. פינטו יוכיח לפחות שאין זה משנה אם הוא גיסו או לא, אז ברשותך נוותר על זה.
4. “…ופינטו”? ממש לא, איני רואה איפה ציורי קדם ופינטו מזכירים זה את זה. אולי את מתכוונת לאיזושהי שייכות לסביבה של עניין ואסתטיקה מיוחדת שגדעון עפרת חותר אליה בדברו (לעיל) על “ניסוחה של שפה ניאו-תמימה, שאינה מתחילה ומסתיימת בצמד האמנים מערד, אלא מתרחבת כתופעה דורית בקרב יותר ויותר אמנים צעירים”. אכן, דיון מאוד מעניין לכשעצמו.
אלברט סויסה
| |לא רבנו או מזרחי, ישראלי! בוועדה שיפוט. אם היה מונח לפני בן משפחה כזה או אחר הייתי למען ההגינות והיושר פוסל את עצמי או מודיע על כך למזמין. קשר שתיקה ידוע בארגונים מאוד ספציפיים.
כפי שכתבו אחרים המוטיבציות שלך ואופן כתיבתך לא נראים ונשמעים במחוזותינו וחבל.
מתן
| |האשמות לא מוצדקות ולא מבוססות בשחיתות והעדפת מקורבים הן לא פחות חמורות מהאשמות בהעתקה.
בניגוד לרושם שנוצר מדברי מתן, שי אזולאי פסל את עצמו מהשתתפות בהצבעה על מועמדותו של אלון קדם לזכייה בפרס בשעתו, וההחלטה התקבלה בלעדיו ע״י יתר חברי הועדה.
יונתן אמיר
| |מידע זה נעדר מהודעה לעיתונות בדבר זכיתו מ2011. אילו טרחת לציין רושם מיותר היה נחסך מאיתנו . תודה.
מתן
| |מתן, אני הייתי נוהג בדיוק כמוך לו הייתי בוועדת שיפוט כלשהי, וכך אכן נהגתי לאחרונה, פסלתי את עצמי לגמרי מלהיות חלק בוועדה בהקשר לאמן שהייתי קשור אליו. הוועדה שאתה מדבר עליה הייתה, לדעתי, בעייתית מצד כל אחד ממשתתפיה ללא יוצא מן הכלל, על אף שאני מעריך את כולם (חיים בן שטרית הוא ידיד/אח שלי) וסומך עליהם. וועדה שכזו הייתה לדעתי צריכה להתפזר כולה לחלוטין. עם זאת ידוע לי בבירור שחיים בן שטרית ושי אזולאי פסלו עצמם מלשפוט וההחלטה הייתה כולה של לארי אברמסון. חיים בן שטרית ושי אזולאי אינם אחראים להודעות לעיתונות ונראה לנכון שארע שם שבוש שנתון מחוץ לתחום אחריותם. מעבר לזה, לדעתי, על אף שאולי היו אמנים אחרים שראויים לפרס, אין לי ספק שאלון קדם ראוי לפרס. ברצוני לציין שבספר שנקרא “100 האמנים של מחר” שאינו קשור לאף אחד מחברי הוועדה הזאת נבחר קדם להיות בין ה – 100. http://100paintersoftomorrow.com/ וכך, סברתי אני, כשכתבתי את הטקסט עליו ולא ידעתי דבר, כלל ועיקר, על חברי הוועדה ועל עצם הכוונה לתת לקדם פרס (ואני נשבע בהן צדקי שלא שמעתי מילה על כך מחברי חיים בן שטרית עד לאחר יציאת הטקסט שלי).
אלברט סויסה
| |מסכימה עם כל מה שכתבה כאן נורית. ואני חייבת להוסיף כי לא בעבודות של שמעון פינטו נוכחת נשמה יתרה בכל כתם צבע ובכל ובכל משיכת מכחול ולא ניתן לטעות ב”פינטו”שזועק מכל אחת מהן.
רבקה
| |אלברט יקירי
גן עדן מובטח לך על שהצלת נפש בישראל. כמי שעוקב במשך שנים אחר שמעון פינטו מאז היה סטודנט שלי באוניברסיטת בן גוריון בנגב לפני שנים רבות ועד לאצירת תערוכות של עבודותיו (תערוכת יחיד בבאר שבע, השתתפות בתערוכה קבוצתית בשם “חרוזים שבורים” והתערוכה שלו עם דודו פלמה במוזאון בית אורי ורמי נחושתן באשדות יעקב מאוחד). הבחירה בו מאפיינת את עבודתי האוצרותית: הצגת אמנים שקולם האחר מרחיב את יריעת הביטוי של הזהות הישראלית. האופן ששמעון פינטו מתבונן בעולם דרך העדשות של מזרחי שגדל בערד ואחר כך כילד חוץ בקיבוצים ואחר כך כחוזר בתשובה שחי בירושלים, ריתק אותי ומשך אותי להציגו. עם כל מקורות ההשראה שכולנו סופגים מן הארץ והעולם, אמנות העבר וההווה וכמובן תחומי ידע נוספים – פינטו מצטייר בעיניי כאמן אותנטי גם בעידן שהמילה הזו חשודה ובזויה. את עבודותיו של שי אזולאי אני מכיר ומוקיר ולא מצאתי קרבה מעתיקנית ביניהם. אין ספק שהביוגרפיות הדומות מולידות דומות כללית אבל זו דומה לשורה של אמנים בני דורם בארץ ובעולם שבחרו במטריית ההתיילדות הכאילו נאיבית פיוטית כדי להגיד דברים מורכבים אירוניים וציניים על העולם. הלוק המאפיין אמנים אלה בישראל ניזון כמובן גם מהשפעות מוריהם ב”בצלאל” שהנחילו להם קו זה, שמות שהזכרת ברשימתך ואחרים. כמו תמיד בשורה התחתונה אתה מתייצב מול אלוהי האמנות והוא מציג בפניך את עבודותיך ובודק את המינון – כמה מתוך העבודה היא משלך וכמה משל אחרים. אצל שני האמנים שהזכרת יש הרבה משל עצמם ומעט משל אחרים. ככה זה אצל אמנים טובים ושניהם כאלה ויש מקום בעולמנו לזה וגם לזה. בסוגריים, התבוננות משווה בין עבודותיהם של פיקאסו ובראק בתקופת עיסוקם בקוביזם האנליטי עלולה להטעות מי שמחפש זיהוי וודאי. אז האם אחד מהם העתיק מן השני או שישנן סיבות אחרות שקשורות לפתרונות דומים לשאלות צורניות ומושגיות שמעסיקות אותם בו זמנית? ומה לגבי דמיון חשוד בין פיקאסו למאטיס בעבודות מסוימות וכהנה וכהנה… חורצי הלשונות ומוציאי הדיבה שאינם בודקים בציציות ובתאריכים ואינם טורחים לבצע את המעשה הבסיסי של חוקרי אמנות – פוסלים במומם. מאחר והדברים שכתבת נמשכים כנראה זמן רב ומדובר בשני תלמידי חכמים שקרובים גם באמונתם – מן הראוי שיפתרו את עניינם מול הרב או זה מול זה ויכתתו חרבותיהם למכחולים. לשם כך, אין צורך בסולחה טקסית או במשפט ציבורי ובהוצאה להורג ברשתות החברתיות. שני תלמידי החכמים הללו וודאי מודעים לחודש אלול הקרב ובא ומן הראוי שיישאו תפילה משותפת, את התפילה שציטטת… כרגע הכול חם, אבל בפרספקטיבה היסטורית עתידית נראה מי ומה יישאר כשורה או כרפרודוקציה בדף ההיסטוריה של האמנות הישראלית. תבורך אלברט על שחשפת את ערוות העלוקות שניזונות על בשרם ונפשם של אמנים כדי לצבור כוח מדומיין בשדה האמנות. יישר כוח!
בברכה – פרופ. חיים מאור
חיים מאור
| |חיים היקר,
בסוף מאמרי הבאתי את דברי הגמרא בערכין ט”ו עמ’ ב’ : “לשון הרע הורגת שלושה בני-אדם: האומרו והמקבלו, ואותו שנאמר עליו, ומקבלו נענש יותר ממי שאמרו”. אז לפי הגמרא, בעצם הכרזת הלהד”ם! אני מציל בזה לפחות שלוש נפשות (ואולי הרבה יותר, שכן רבים משתתפים בלשון הרע הזה ורבים קיבלום ושתקו), אבל מלכתחילא לא התכוונתי לכאורה, אלא להציל את נפשי.
אני מוקיר מאוד את יושר דעת המומחה והוותיק מאוד שלך באלה העניינים, וגם את עוז רוחך והנדיבות שלך. תודה על העדות המפורטת ועל החלון שפתחת לדיון היסטורי פילוסופי בעצם הנושא שברקע, לאמור, השראה, שותפות, דיאלוג, נתינה, והכנסת אורחים ביצירה ובאמנות בניגוד לכלכלת הערך העצמי והמשלה של האינדיבידואל הנרקיסי. גם אני תקווה שלקראת הימים הטובים (למה “נוראים”?) הבאים עלינו לטובה כל העניין יבוא על מקומו בשלום.
שלך
אלברט
אלברט סויסה
| |מומחה ותיק , עז רוח, נדיב ? לא צריך להגזים!
אפשר להסתפק בתודה רבה
מיכל
| |מיכל, זו לא חנופה אלא תארים המיוחסים לפרופ’ חיים מאור בהקשר של הסבטקסט של המאמר שבכאן : מומחה, כל מי שמכיר את מאור מתפעל מהידע העצום שלו, התאורטי והמעשי הסוציולוגי באמנות הישראלית. עז רוח, בכל הקשור להתנהלות “פריפריאלית” לעומת מרכז, ונדיב, משום שהוא האב הממשי והמגן והמקדם של הרבה מאוד אמנים מהפריפריה, לוו דווקא הגאוגרפית. אז כמובן תודה רבה חיים מאור, אבל גם כמו שכתבתי. בנדיבות לנדיבים.
אלברט סויסה
| |הנמרוד הטרויאני והטיפטוף.כתבת יפה.רק נשאר להתאים לכך ציור.נהנה לקרוא.
אלי
| |אלי, תודה. הטפטוף מיוצג המאמר בציור של אזולאי “חזון הטיפות היבשות” (שם מבריק ומלא דמיון יש לציין, לכל אותן טיפות שמטפטפות בסדנאות האמנים לאלפיהם). והנמרוד הטרויאני מוסבר בטקסט כנמרוד של פינטו מעדיף להגיח אל מרכז הבמה ללא כניסה ל”כלוב הדבש” או לקפוץ פתאום למקווה במן קפריזה שלא נתנת לשליטה… אבל הוא בהחלט ניכר בצילום של ה”נמרוד” של פינטו המוצג אף הוא במאמר.
אלברט סויסה
| |אלברט מאוד אהבתי את המסה.
בעיקר ציון העובדה שפינטו הוא חוזר בתשובה מסוגו של ריש לקיש. ועדיין צריך יהיה לשאול מי הוא ר’ יוחנן שלו (: .
לעצם העניין אני יכול להבין את הצורך בסערות בכוס מים דלוחים כדי ליצור יחסי כוח מדומיינים בטריטוריה דמיונית הקרויה “ביצת האמנות הישראלית” ועוד לא לגמרי ברור אם היא איננה פרי דמיונם של המשתכשכים בה.
הצגתי עם שמעון פינטו בתערוכה משותפת ואני אוהב מאוד את התום הנסוך על עבודותיו, והשאלה אם הוא מושפע או משפיע היא כמעט שאלה דתית, אבל מאוד לא מעניינת מבחינה אמנותית.
אין אמן שאיננו מושפע ויחד עם זאת גם כאשר הוא נמצא תחת השפעה של אמן אחר עדיין הוא נותר הוא עצמו.
ראיתי פעם ציור של ון גוך שנעשה לפי ציור של רמברנדט, ולמרות שברור שהציור מועתק, הוא כולו ון גוך על כרעיו ועל קרבו.
מזכיר קצת את הויכוח מי הקדים את מי ז’ורז’ בראק את פיקאסו או להפך. ממרחק הזמן השאלה הופכת להיות בלתי רלבנטית, וככל שהוא חולף, הזמן, היא נעשית עוד פחות רלבנטית.
התועלת היחידה שיש בדיון הלא חשוב הזה האם שמעון פינטו לוקח משי אזולאי היא המאמר שלך. ולכן אולי טוב שהדיון הזה התקיים. וטוב שהמסה הזאת נכתבה משום שהיא מעוררת מחשבה ותובעת מהקורא בה להתייחס לאמנות בכלל ולאמנותם של שמעון פינטו ושי אזולאי בפרט.
דודו פלמה
| |תודה לך דודו, דבריך משמחים אותי. בעצם, בשורה האחרונה שמתחת לתחתונה, המאמר קורא לאמנים לדבר בינם לבין עצמם ללא תיווך. ניתן לדבר על השראה, או ציטוט, או השפעה הדדית באהבה ולא מתוך אנוכיות אבסורדית או “מקוריות” מוחלטת ובלתי אפשרית כמעט. מחלוקת לשם האדם האחר ולמענו זה דבר אפילו טוב, אבל אני סבור שצריך שיגידו באמת שאמנים כחכמים מרבים שלום בעולם.
אלברט סויסה
| |נקודת מבט של אמנית: נראה לי שמדובר בשני אמנים שיש להם יכולת לא מבוטלת להתנהל בשדה האמנות, ששניהם יודעים לקלוע לטעמו של קהל די רחב, ושיש להם לא מעט מעריצים, עד כדי כך שייכתב עליהם מאמר כה ארוך ומפורט.
ולגופו של עניין: מענינת אותי נקודת המבט האנרגטית, הקארמטית, שבו שניהם נקלעו למצב לא נוח, בו הם מהווים אחד כלפי השני מעין “סרח עודף”, גוף זר ובלתי רצוי, במקום להנות האחד מקיומו של השני, מהדיאלוג שנוצר בין עבודותיהם, בין אורחות חייהם ובין חידודי המחשבה הפילוספיים והערכיים שלהם. במקום זה הם תקועים יחד באי נוחות כמו תאומים סיאמיים שאינם מצליחים להיפרד. באופן אישי מוכרת לי הסיטואציה שבו נוצרת תלות הדדית ודה לגיטימציה האחד על חשבון השני אולם אם בענינים שברוח עסקינן (עניינים שברוחו של עולם) אז יורשה לי להביע את דעתי ששניהם צריכים למעשה להכיר תודה שהאחד נקלע בדרכו של רעהו ושהם מזמנים זה לזה את האפשרות לראות ולשקף זה לזה את בעיותיהם האישיות דרך המראה של בן הזוג, האמן השני. זו יכולה להיות עבורם הזדמנות פז לעבור תהליך של הזדככות על ידי בחינה עצמית והמשך עבדוה מול ה”יריב” לעת מצוא, ה”קולגה” וה”עזר כנגד” שנקרה בדרכם.
ובשורה התחתונה לא נשאר לי אלא להסכים עם ידידי השוויצרי (Swissa), שמוטב לדבר בחיוב בלבד ולראות את ההומור, החן, השנינות והחיוניות שבעבודותיהם של השניים ולחשוב ולהשתמש במונחים כגון נדיבות, הכנסת אורחים ונתינה ולא גניבה גזל ומירמה. כמו כן כדאי לזכור את מוסר ההשכל החשוב מכולם והוא שאין שום דבר חמור בלצייר חמורים ושמותר לעשות זאת, תמיד, לכולם, בהצלחה:)
נעמי טנהאוזר
| |נעמי, מי שיכול להוסיף מילה או להמעיט מילה מדבריך שינסה. אני התייאשתי. תודה.
אלברט סויסה
| |🙂
נעמי טנהאוזר
| |אלברט סויסה יש לי חיבה יתרה לאיש רואה טוב ומקרב את האדם לאהבה, והנה מונח לפני הכתבה לי אישית קשה לקרא ביקורות על אמנים ואמנות תמיד המלים והביקורות כאילו שהמילים והתאורים מאולצים שפה שהמציאו לשם תיאורים על היצירה השאלה למה יש צורך ולמי זה טורם ,עכשיו הביקורת של המבקר לא יכולות לחדור לנפשו של האמן אז לעולם הביקורת לא נוגעת באמת הנצחית עכשיו השפה מגיעה עד הגבול היצירה ושם היא נעצרת,ו האם כל המרבה בתאוריה מעצים את היצירה ?היוצר כל יום מתחדש המפגש עם עצמו האיכה קורה לאמן וכל יום תהליך הצימצום והחוויה היצירתית מתחדשת לכן כל הביקורת מבחוף היא מחוץ למפגש הממשי עם העשיה אני למשל מרגיש שאני יודע פחות ופחות ממה שידעתי עד עכשיו
זאק זאנו
| |תודה ז’אנו. האמת, אני לא יודע מה בדיוק אני חושב על דבריך. אתה נוגע בשאלה פילוסופית או אף, כך נראה לי, מטה-פילוסופית, כלומר, משום שהיא מערערת על עצם הצורך או האפשרות ליצירת שפה או בדבור על… אני מודה שאין בכוחי כרגע להיכנס לזה. אבל נדמה לי שאת המוטיבציה העמוקה של הערתך נראה לי שאני מבין, ונדמה לי שהיא עומדת ביסוד ההגות של לא מעט פילוסופים בדורנו, אני חושב על ויטגנשטיין, בטאיי ועוד… ועם זאת ככלל, אני בעד החיים, כלומר כן בעד השפה, השיח והדבור, אבל אולי יותר כ”מדע חמור” כדעתם של כמה פילוסופים אחרים.
אלברט סויסה
| |אלברט יקר
תודה על המאמר המעמיק ועל קריאתך לדיון על אמנות במרחב הציבורי של השדה.
המאמר לקח אותי לכמה מקומות ביניהם סיפרו המשפיע של פייר בורדייה” על כמה מתכונות השדה”.
מתוך הנחה כי יצירת אמנות מקבלת את הלגיטימציה שלה מתוך השדה עצמו ועל ידי סוכניו : האמנים,המוסדות האקדמיים, מוסדות התצוגה ,הצופים, המבקרים וכו, מצאתי כי במאמרך,אתה מבקש להשיב את כוח ההגדרה לאמנים עצמם, שכן אתה מוצא את משמעויות יצירתם, בעיקר, מתוך תהליכי היצירה עצמה הארוגה בביוגרפיות המקבילות והשונות כל כך.
כאמנית זה תמיד משמח אותי.
השדה כשדה כוח, מייצר היררכיות, ומבקש לשמר בהסכמת כל המשתתפים על קיומו ועל היררכיות שנקבעו בו בעבר ובהווה. המתנגדים לו”,המורדים ( ובהמשך על הנימרודים ) לכודים,מן הסתם, בקודים שהוטבעו בהם זה מכבר בתהליכי חניכה גלויים וסמויים, באקדמיה או מחוצה לה, מתוך תרבות לאום דת,או פסיכולוגיה(גם היא מוסד). מעניין ביותר הפרוק שאתה מייצר בהקשר לאמנים ישראלים ספציפיים ביחס לאותם כוחות.
מרתקים, לטעמי, מבין הדוגמאות שהבאת הם הנמרודים השונים זה מזה, שמים וארץ.
התחברתי במיוחד לנמרודו של פינטו כולו הבעה,שבאה לידי ביטוי במלאכת ציור כמעט מגושמת.
במה שאתה מכנה שער ראיתי עקבה לעיט שפרח, עקבה הצומחת כבועת קומיקס מן הגוף הכהה ומזרועו הגדועה.
הדהוד לכלוב הפתוח שברקע .אנטי גיבור או גיבור “קיומי”, תרומה ראויה לשרשרת הנמרודים ההיסטוריים והעכשווים כאחד. אפשר ליראות בציור מרד אמנותי וגם חברתי בנמרוד הדנציגרי, החתיך האצילי ,המגדיר את עצמו מתוך אבן החול, במעיין טבעיות שנעה בין התנשאות לתמימות אצילית.
הצגת הציורים והשוואה ביניהם מוכיחה היטב את טענותיך , לגבי גישתם הכל כך שונה של היוצרים לחיים ולאמנות.
את נושא העתקה הייתי מחליפה בכותרת “התכתבות”,שהרי ב2016 אנחנו בעידן של הצפת דימויים, שעתוק, ציטוט , מחזור, שיחזור… . העתקה עצמה הפכה לכלי ולאסטרטגיה מובהקת בדיון הפנים אמנותי.
פחות הזדהיתי,בהיבט המוסרי עם מה שאתה מגדיר כלשון הרע. נזכרתי בסוגיה” שנים אוחזים בטלית זה אומר שלי וזה אומר שלי (לצערי מעט שנותר לי מלימודי תלמוד בתיכון). מסקירתך נישמע כי אף אחד מן האמנים,אינו טוען לבעלות על חמורו.
אם סוכנים אחרים בשדה משתמשים במושג העתקה לשם הגדרות סטטוס ובאופן קונקרטי על ידי החמורים,הרי שרק מועיל הדבר לחשיפת הווקטורים הסמויים\ גלויים של הכוחות וההביטוס הלא מדובר.
דווקא משעשע בעיני המעקב הבלשי אחר הימצאות מוטיבים דומים ביצירות שונות . נזכרת בשיעורי המבואות אוניברסיטה.
עד היום משתמשים במעקב והשוואה ככלי פרשני בשדה האמנות ובמשטרה בהפוך על הפוך כהוכחות בזירת פשע.( מכן שהמרננים כנראה יצאו בשירה).אילו היינו מפנים את הסוגיה לבית הדין( לא זה של שדה האמנות) ניראה שלא הייתה מתאפשרת הכרעה וטוב שכך.
חנה בן חיים יולזרי
חנה בן חיים יולזרי
| |חנה, תודה רבה, כל סעיף וסעיף בתגובתך משכיל אותי במשהו. אמנם, כפי שכתבתי בראש מאמרי, יש אפשרות לתקוף באופן ביקורתי את כל הנושא מן ההיבט של השיח, הדיסקורס, הפילוסופיה לכאורה, והנה כשהבאת את המנחית הגדול פייר בורדייה, ראיתי לנגד עיני את הפשטות האכזרית של מה שנראה לכאורה כמובן מאליו, המציאות של הסוציולוגיה של עולם האמנות והתרבות, ועם זאת, כה חזק ועצמתי למי שיודע לחזור ולהתבונן במציאות האכזרית הצינית והפשוטה. איני יודע אם אוכל לעמוד בהתכוונות שלי ליצור את הדיון, אבל אני מקווה שאם מישהו מתכוון לעשות זאת כדי מאוד שייתן את ליבו לדברי המנחית הגדול.
לגבי האסוציאציה המתבקשת ל”שניים אוחזין” (כשם תערוכה שיצר פינטו לא מזמן עם האמן יורם בלומנקראנץ, בהקשר חיובי יותר ולא מחלוקתי של הביטוי) ההבדל נעוץ בשאלת השאלות של היצירה מאז ומתמיד, שמה שלא נעשה אינה מתלבשת בסופו של דבר באובייקט קונקרטי (כוונתי, שלפי פירוש אחד בתלמוד השניים ממש באים לבית דין כשהם אוחזין בטלית ממש, באובייקט הקונקרטי… בעוד שבמקרה דנן אין לפחות אפילו ציור אחד שבו מדובר ב”העתקה” כלשונה וללא כחל ושרק, ואז השאלה היא מה הוא בדיוק אותו דבר ש”מועתק” לדעת הטוען?).
ולגבי בית דין, ממש, יש פה דבר מעניין : טענת ההעתקה כאשמה היא הכי בעייתית, לעומת זאת טענת הוצאת לשון הרע או דיבה אינה כך כלל ועיקר. איני בטוח שתביעה במקרה הנידון על הוצאת לשון הרע אינה אפשרית, ולדעתי היא תלויה אך ורק בשאלות טכניות של עדות והוכחה על עצם הוצאת לשון הרע. כלומר, לדעתי היא אפשרית במידה סבירה.
אלברט סויסה
| |אלברט
מאמר מעניין. חבל שאתה לא מרבה לכתוב על אמנות כמו שנהגת בעבר.
אין לי מושג מי הולכי הרכיל והם גם לא מעניינים אותי, צריך להתרכז בעיקר ולא בטפל. הולכי הרכיל מסיתים אותנו תמיד מהעיקר, אינני יודעת מי נגד מי ולמה, ממש לא חשוב, אבל כנראה לאנשים מסוימים בקהילה יש סיבות משלהם ליצירת הריב הזה, יש להם רווח ישיר ומשני מכך.
סיבותיהם איתם.
אני חושבת שכדי לחזק את הטיעונים שלך, חשוב להוסיף לדיון ציורים/דימויים של אמנים אחרים כהשוואה.
לשאלת האותנטיות. האם כל ציור התיילדות הוא אותנטי?. האם כל צייר שגדל מחוץ לשכונות העשירות ולא משנה היכן גדל ומצייר כך הוא אותנטי לא בטוח. האותנטיות נמדדת בשפת הציור ובתוכן. השפה הציורית הזו בעיני הפכה באמנות הישראלית העכשווית לסוג של שיטה. לכן היא כבר איבדה את האמת והרלוונטיות שלה. הקשר לחזרה בתשובה עולה בבחירת הנושאים. קיים בלבול בין אותנטיות לאילוסטרטיביות. זאת הבעיה שלי בציורי השניים. הם אילוסטרטיביים מדי ושטוחים. להכריז שאמן מזרחי שגדל בפריפריה ומצייר כך הוא אותנטי, זו אמירה מחייבת. הציורים של השניים הם קונקרטיים מדי ולא לוקחים את הציור לשום מדרגה גבוהה יותר לא בציור ולא ברוחניות.. ולכן הם פחות מעניינים אותי כצופה.
אני מצפה מאמן רגיש בימינו לדעת ולהכיר מה קורה ומתרחש בסביבתו כולל הסביבה האמנותית. ולראות התפתחות בציור שלו לאורך שנים, אחרת הוא מפסיק להיות מעניין ובטח אותנטי. אמן צריך כל הזמן לשאול שאלות בציוריו.
הסאגה הזו הביאה אותך לכתיבה. וטוב שכך. יש הרבה רינונים לאורך השנים בנושא העתקות וגניבות ואותנטיות תמיד היו ותמיד יהיו
ומאי נפקא מינה?
ענת
| |ענת חביבה, תודה רבה, אבל צר לי מאוד לאכזב אותך…
נראה לי, שאם הנושא היה “אמנות” נראה לי שהיה קשה להוציא אותי מהחור שלי.
מצטער, הנושא אינו כלל ועיקר “מי נגד מי”. רבים פה מתקשים לרדת לסוף דעתי : זה פשוט, נתקלתי בלשון הרע ולשון לרוע, וכאדם מוסרי לא יכולתי לשתוק על זה. העובדה שמדובר בעולם האמנות הוא אמנם לא לגמרי שולי, אבל בהחלט משני. השיח האמנותי כאן מוכפף כל כולו לעניין המוסרי המובהק והגמור, ולא להפך. כרגע, מאבקים אסתטיים בעולם האמנות לא היו מקפיצים אותי.
לרגע הצלחת לערער אותי, אבל הלכתי וחיפשתי ולא מצאתי אפילו פעם אחת את המילה “אותנטי” או “אותנטיות” לאורך כל מאמרי. כלל לא דברתי על זה, ובטח ובטח לא כטענה עקרונית אסתטית לגבי אף אחד מהאמנים. הביטויים “עקבי”, “מקורי” או אקלקטי” ו”דיאלקטי” אינם אלא מושגים טכניים שאני משתמש בהם על מנת לאבחן הבדלים ניכרים בין האמנים ולא מושגים שנועדו במפורש לתת שיפוט ערכי תוכני ליצירתם. זה אינו מאמר ביקורת על יצירתם של האמנים הללו.
המאמר אינו עוסק כלל בקביעת ערכם הממשי של האמנים המדוברים בעולם האמנות ובטח שלא מנסה לקבוע מי חשוב יותר ממי אלא הוא עוסק רק בדבר אחד בעיקר : הזמת אשמה חמורה ומחפירה שהוטלה על אדם אחד, ואולי גם אבל במעט מאוד, על הצביעות של עצם הטלת האשמות שכאלה בזמננו ביחס לשיח הפוסטמודרני המקובל על עולם זה.
מעבר לזה הביקורת שלך לגבי אמנים הללו היא לגיטימית לגמרי אבל כרגע אני מעדיף, מסיבות שאת לבטח מבינה, לא להתייחס אליהם.
אלברט סויסה
| |לפני מספר שנים תוך כדי לימודי אוצרות נחשפתי לעבודותיו של ר’ שמעון. את עבודותיו של שי כבר הכרתי שנים ארוכות דרך התערוכות שהוצגו בחללים שונים.
לא שמעתי ולא ידעתי על הלשונות הרעות סביב השנים באותם ימים.
ביקשתי להיפגש עם ר’ שמעון במקום עבודתו אז, בסטודיו ששכן לו במקלט חשוך סמוך לבית הקפה החביב על שנינו.
אודה ולא אבוש, אהבתי מאוד את סגנון עבודתו והתחברתי נפשית לאישיותו הצנועה והנעימה.
זמן קצר לאחר מכן שמעתי בחצי אוזן לשונות רעות אלו בכה ואלו בכה. לא נתתי דעתי מעולם עד כמה גדול השבר ולא עלה על דעתי לבדוק מי לקח ממי, כמה ולמה…
מבחינתי השאלה כלל לא רלוונטית ומקומה בין הולכי רכיל שנפשי סולדת מהם. גם באותם הנושאים ששניהם מרבים לחקור, עין בוחנת לא יכולה שלא להבחין כי שני הציירים מציגים שפות ייצוג שונות.
ולוואי ויתמו חטאים מן הארץ וממילא רשעים לא יהיו עוד. ולוואי ומאמר זה יפעל את פעולתו וימחה מעלינו דברי בלע ורוע ערב ראש שנה הבא עלינו.
אלי פריימן
| |בס”ד
אפתח בכך ששמעון פינטו חבר שלי – אמן סוער בוער שכל כולו שם. דיברנו על אמנות ולאוו דווקא הפלאסטית, אלה אמנות במובן הרחב שלה. עוד אקדים ואומר: בבסיס שלי אין כמעט שאריות של טאקט בכל מה שקשור לדיבור על אמנות. ובכן, נכון שצריך לחנך לאמנות ואם קבלת חינוך אמנותי אתה מחודד ורגיש יותר, גם זה נכון, אבל נשמת האמנות היא דווקא אותו מגע בלתי אמצעי, דק מן הדק, בתולי עד כאב, הוא היסוד והבסיס למסר שהאמנות נושאת בחובה. דיבורים מלומדים, מפוהקים וכל שכן פלצניים רק מרחיקים אותי מתפישת הנשמה הנ”ל. שהרי בשרשה האמנות באה לרפאות את מערומי חוסר היכולת של התקשורת האנושית, באה לגעת בנקודות עלומות, בוסריות, להוציא לאור תעלומות שוכנות מעמקים, מעמקי ההויה שלנו – לא ראו אור יום מימיהם.
עם התובנות הנ”ל פגשתי את פינטו בסטודיו המדהים שלו לאור פלורוסנטים עז שמשום מה הפעם לא הפריע לי במיוחד. אני מביט בתמונה שעומדת על כן השיגור ואומר את שעל לבי, אני עושה את זה מבלי לתת לשום מחשבה קדומנית לפרוץ אל קדמת החוויה. זהו גישוש ראשוני בתולי והוא מוכרח! הוא מוכרח להיות ראשוני, קודם לכל דיבור, תובנה, או פרשנות שתהיה מקצועית וחשובה ככל שתהיה. החוויה הראשונית אינטואיטיבית שהיא נשמת האמנות, קודמת לכל – לה משפט הבכורה. רק אח”כ אני מפנה את דעתי לשמוע מה יש לפינטו לומר והוא מחכים אותי ועוד איך מחכים! דרך המשקפיים שלו אני רואה אור, מסע יש כאן, גדילה, מסר, הכל.
כך ממש גם לומדים תורה: תפישה ראשונית מעורטלת תובנות, מישוש ראשוני של הסוגיא. הקרקע הזאת היא שמצמיחה לימוד, חקירה, הבנה עמוקה של תורתך שלך, זהו חלקך. וכמובן מעל הכל הודאה בטעות, שהרי אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם.
מדהים אותי לשמוע שמאן דהו מאשים את האיש בגנבה אמנותית. מייד אחר כך אני כועס… ואחר כך התיסכול, איך נותנים לדבר כזה לקרות?! זוהי שפיכות דמים מתמשכת ואכזרית! איך בראנז’ה אקסלוסיבית מאפשרת תופעה שכזאת? מה שהיטיב לתאר כ”כ יפה ומדויק אלברט סוויסה במאמרו המלומד, מה שהוא רואה כל אחד יכול לראות! קלות הדעת שבה יכול כל אחד להרוס את חיי חברו היא בלתי נסבלת, בלתי נסלחת, היא חרפה. לחילופין אם אין אשמה בהוצאת שם רע על פינטו מצד נשוא העלילה ההזויה הזאת קרי: אזולאי, אם כן יתכבד ויעמוד ויכריז קבל עם ועדה שאין ידו במעל, יעמוד ויכחיש את העלילה המרושעת. לא זו העת להחשות! למה אתה שותק?!! שתיקתך מעמידה אותך יותר מכולם בצד מאד מסויים של המתרס והופכת אותך לנושא הדגל של המסע המרושע נגד שמו, אומנותו, משפחתו וחייו של פינטו. חכמינו ז”ל הרחיקו לכת עד כדי שקבעו שאין אדם מחוייב למחול כאשר שמו הטוב הוכפש בשקר. הוצאת שם רע קשה מכל דבורי הגנאי למינהם! המוציא שם רע הופך להיות רודף! לא יעזרו פה שום הצטדקויות מתממות שאין ידו במעל, אדרבה! יקום ויכחיש! לא תעמוד על דם ריעך!
חדש אלול הוא חדש הקרבה הפיוס המחילה העמוקה שאנו מבקשים לעצמנו ומתבקשים באותה מידה ממש. תוסר החרפה והרדיפה מעל איש יקר שכל חייו הם סמל ומופת לאמונה ביופי החיים ביופי האמנות בפריצת דרך מלאת תקוה.
דורון יוסף רוזיליו
דורון יוסף רוזיליו
| |