הפילם השחור של הלא-מודע של עולם האמנות הישראלי

ב-11 בינואר 2016 נפתחו בגלריה של אוניברסיטת בן-גוריון, גלריה טרומפלדור שבבאר-שבע, שתי תערוכות שאצר האוצר וחוקר האמנות רון ברטוש. התערוכות לוו בשני ספרים: “גלריה כ”ץ: סיפורה של הגלריה הראשונה בתל-אביב” ו”שלדון שונברג בישראל, 1948-1956″, שניהם בהוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב והוצאת ברוש.

הספר הראשון מכיל פרק מאת ברטוש, המתמקד בתולדותיה של גלריה כ”ץ ובקורותיו של מייסדה, משה כ”ץ, ופרק מאת גדעון עפרת, המספק רקע והקשר לפעילותה של כ”ץ ומגולל את ההשתלשלות ההיסטורית של הגלריות המקומיות הראשונות ושל תחילת המסחר באמנות בארץ-ישראל.

הספר השני עוסק בשלדון שונברג (2012–1926), צייר יהודי-אמריקאי ולפרקים גם ישראלי, שעלה לארץ-ישראל זמן קצר לפני הכרזת העצמאות ויצר בה בשנים 1948–1956. שונברג הציג תערוכות, יצר ציורי קיר במבנים ציבוריים, לימד את אמנות ציור הקיר וקיים קשרים עם שדה התרבות המקומי.

כריכת הספר על גלריה כ״ץ

שני הספרים בנויים במתכונת דומה: הם נפתחים בהערה קצרה ושלמי תודה, ממשיכים בכרוניקות של הנדון בהם על ציר הזמן, ונפתחים במאמר הפורש את המהלך ההיסטורי ומאיר אותו בתובנות אקדמיות מאופקות, המאפשרות לקורא להפליג, אם ירצה, ומיד נרצה בכך. שני הספרים, המסתיימים באלבום של דימויים רלבנטיים, מעוצבים ומופקים לתפארת. אף זה דבר רב חשיבות בעיני, מאחר שהוא מסמן כבוד ורצינות ביחס להיסטורי בד בבד עם נגישות מאירת עיניים, בניגוד לענייניות אקדמית אפורה שאינה פונה אל הקהל הרחב.

ברצוני להדגים כאן שתי תובנות שמציעים שני הספרים הללו, שמאפשרים לקורא להרחיב את ההתבוננות בהן ולמצוא דרכן נתיבים אל הדי.אן.איי של עולם האמנות המקומי.

לבו של הספר על גלריה כ”ץ הוא תיאור עדין ומשוכלל של התהליך ההיסטורי שבו הופקעה האמנות מהאמנים ועברה לידי הסוחרים. לא פחות. תהליך זה, שהתרחש באמצע שנות ה-30, צריך להכות אותנו בתדהמה, כיוון שרגע אחד יש עולם אמנות רק באשר ישנם שץ ובצלאל ותערוכות במגדל-דוד שמארגנות התאגדויות האמנים – וברגע שלאחריו יש גלריה תל-אביבית עם אירוע פתיחה ומודעות בעיתונות.

עוד ניתן לזהות, ובאותו הקשר, את שורשיה של תופעה שככל הידוע לי אופיינית רק לעולם האמנות המקומי: גלריות חשובות ומרכזיות ביותר (עד היום!) הן כאלו שראשיתן בחנויות למסגור ציורים. כ”ץ היתה קודם כל “סגלגל – בית-מלאכה לכל מיני מסגרות”. ברטוש נוגע בעניין בעדינות ומותיר לקורא את החופש לניתוח סוציולוגי של הדינמיקה בין האמנים הזקוקים למסגור לבין הממסגר הצובר אוסף אמנות, ידע והיכרות אישית עם האמנים, מחד גיסא, ואנינות, מומחיות והיכרות עם הקונים, מאידך גיסא. בעיני זוהי נקודה מרתקת.

ציור של שלדון שונברג שהוצג בגלריה כ״ץ, נרכש ע״י יו״ר הכנסת דאז יוסף בורג לאוסף המשכן, ונעלם.

היעלמותו המוחלטת של שונברג מכל ספרי תולדות האמנות הישראלית מוצגת בספר לצד סיפור נטישתו את הארץ (בפעם הראשונה ב-1951 ולבסוף, לאחר חזרה קצרה, ב-1956). ברטוש משאיר לקורא המפליג בפרשנויות את החופש לקשור בין שני הדברים: שמא ההיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית באה חשבון עם מי ש”ירד” מהארץ? אני חייב להודות שהדבר עלה על דעתי כמעט באופן אוטומטי כשקראתי את הכרוניקה (“…יצירתו נשכחה לגמרי מזכרונה של האמנות המקומית ומההיסטוריוגרפיה שלה”).

זוהי תובנה מרעישה על הקשר בין חיי הציירים ומפעלותיהם לבין השיפוט שנשפטו על חייהם ותפקידם החברתי. מעין קללה שתרבוץ על האמנות הישראלית, שתחרים ותנדה אמנים סוררים (אורי ליפשיץ, שאין עבודה שלו בתערוכות האוסף של האמנות הישראלית לא במוזיאון ישראל בירושלים ולא במוזיאון תל-אביב, כדוגמה מובהקת), וסופה בתהליך אלים של חינוך האמנים הצעירים להתנהגות טובה.

בטקסט חריף ובעייתי שפירסם לאחרונה יעקב מישורי (בכתב-העת “דחק”) הוא כותב על כך ומשווה סטודנטים צעירים לאמנות לחתולי רחוב שהתמכרו לפינות האכלה, ליטופים וגרגורים. המחשבה שההיסטוריוגרפיה היא סנקציה (או היתה סנקציה בשנים עברו) מזעזעת בעיני, ולכן מעשה התיקון של ברטוש, ששב והעלה את שונברג לתודעה בתערוכה ובספר, הוא בעיני בעל משמעות רחבה ביותר.

עוד משהו קטן לסיום על המשמעות הרחבה יותר של שני הספרים: אחת התכונות של הברבריות היא הרדיפה אחר ההווה. העיסוק באקטואליה חשוב, אך בהתמכרות לו יש משום תכונותיה של החיה. החיים הפרהיסטוריים, הפגאניים, הם מעגליים, כמו עונות השנה, כמו נדידת העופות. החיים התרבותיים הם היסטוריים והם שואבים את כוחם ותוכנם מהתודעה ההיסטורית. לכן “בית לאמנות ישראלית” במכללת תל-אביב, למשל, הוא מקום כה חשוב בעיני, כי הוא מבין שעולם אמנות העסוק רק באקטואלי, בפולחן הנעורים )המזכיר לא רק תרבות פופולרית וכלכלת שוק, אלא גם תנועות פשיסטיות שהעריצו נעורים ובריאות) ובסגידה לכוח ולכסף הוא בעצם עולם אמנות ברברי.

על רקע זה יש לציין את מפעלו של רון ברטוש: זה כמה שנים שהוא עורך ומוציא ספרים ומחקרים על שורשי האמנות הישראלית. תרבות, אומר מפעל זה, היא במובן ידוע זיכרון, היא היסטוריה. אבל היסטוריה של האמנות היא יותר מחיסון כנגד הברבריות; היא מעשה טיפולי: אם נעשה תרגיל מחשבתי ונדמה את האמנות הישראלית לאדם, נוכל לומר שכתיבת היסטוריה משולה לשכיבה על הספה והעלאת זכרונות מודחקים.

והנה סצנה בראשיתית אחת להתבונן בה: הקמת הגלריה הראשונה בתל-אביב. והנה סצנה בראשיתית נוספת להתבונן בה: שלדון שונברג מגיע לארץ ב-1948 כחלוץ ועוזב אותה ב-1951 לאמריקה. אלו הן תמונות חשובות. הן תורמות לפיתוח הפילם השחור של הלא-מודע של עולם האמנות הישראלי.