האמן שחיפש את צלו

עיון בביוגרפיה האמנותית של אריה אלואיל, שתערוכתו המקיפה “אות, דמות, נוף” מוצגת כעת במשכן לאמנות ישראלית בקיבוץ עין חרוד, מגלה שבעשור האחרון הציג האמן 4 תערוכות יחיד והשתתף ב-5 תערוכות קבוצתיות. אלו מצטרפות ל-12 תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בהשתתפות אלואיל, שהוצגו מאז 1967 – שנת פטירתו. שמו של אלואיל אינו מוכר לרבים. אף שהיה פעיל כצייר, כמאייר, כעסקן אמנות שהיה ממקימי מוזיאון ת”א, המדרשה לאמנות ואגודת הציירים והפסלים, ובראשית דרכו גם במנהיג חברתי, האמן יליד גליציה מעולם לא הפך לדמות מרכזית בעולם האמנות המקומי. סקירת הביוגרפיה מלמדת שגם נוכחות קבועה בתערוכות במהלך חיי האמן ולאחר מותו אינה מחסנת משיכחה.

התערוכה החדשה שאצרה גליה בר אור, והקטלוג המקיף שמלווה אותה, מקדישים את הפרק הפותח לקורותיו של אלואיל בגרעין השומר הצעיר שהתיישב בביתניה עילית בשנת 1920. הגרעין התייחד בפעילות תרבותית ואינטלקטואלית שבאה לידי ביטוי הן בקריאה ודיונים אל תוך הלילה, והן בהחלטה שלא לבסס את ההתיישבות על מוסדות ומסגרות אלא על חברה חופשית. בין חבריו היה גם מאיר יערי, ממנהיגי תנועת השומר הצעיר. מסיבות שונות הניסיון, מין חיבור בוהמייני-אנרכיסטי-סוציאליסטי ייחודי, לא צלח, והתנועות הקיבוציות אימצו במהרה מודלים דוגמטיים יותר. חייו הקצרים של הגרעין הותירו אותו כהצעה רדיקלית שהפכה למיתולוגיה ואף זכתה לימים לעיבוד ספרותי במחזהו של יהושע סובול “ליל העשרים”. במאמר מוסגר אפשר לציין כי גם התערוכות של עודד הירש והילה בן ארי, שמוצגות במוזיאון לצד תערוכתו של אלואיל, עוסקות במתח בין היחיד לקבוצה, בניסיונות לגייס את הקבוצה לפעילות שתכליתה לא תמיד ברורה, ובסכנת הקריסה האדריכלית, הגופנית, הרוחנית או החברתית המרחפת כל הזמן מעל. הירש הזמין את ילדי הקיבוץ לבנות איתו מערכת של מחילות בוץ הבוקעות מקירות המוזיאון ומרחפות באולם. בן ארי צילמה בתל סמוך עבודת וידאו תיאטרלית המציעה פרשנות למחזה ״תובל קין״, שכתב נחום בנארי, אחי סבה, ועוסק גם הוא בעבודה, התיישבות והיחסים בין הפרטים – גברים ונשים על כל המשתמע מכך – שיוצרים אותה.

אלואיל עוד לא למד אמנות באופן מסודר באותן שנים, אולם הוא צייר להנאתו ואף הוזמן לעצב את מצבתם של חברו דב אופר שנרצח בדרכו מביתניה לטבריה, ושל חבר הגרעין שהתאבד נתן איכר. החיבור בין תרבות לעבודה ובין מחוייבות חברתית וחלוציות להתבוננות פסיכולוגיסטית ופילוסופית, ניכר בעבודותיו מהתקופה. פרשנויות קודמות מצאו בהן “ביטוי מסויט של חבר מן השורה הנאנק תחת מנהיגותו של יערי”, אולם תעודות המגלות כי לא רק שאלואיל לא היה חבר נאנק מן השורה, אלא אחד ממנהיגי הגרעין, מסייעות לבר אור לזהות את התכנים האפלים של העבודות עם הניסיון הרוחני והאינטלקטואלי של ביתניה, ולא עם יחסי הכוחות בין חבריו. התייחסויות של אלואיל לחלומות ועדותו כי בלילות “הלך לחפש את צלו” מרמזות לכך, ויתכן שחיבור זה היה מה שדחף את האמן לחזור לאירופה כדי ללמוד אמנות דווקא בוינה – בירת הפסיכואנליזה של התקופה. השפעות הציור הוינאי, ששילב בין דקורטיביות ססגונית לפסיכולוגיזם קודר, ניכרות בצבעוניות החזקה של ציורי נוף ודיוקנאות שנשמרו מאותן שנים, ומאפיינות רבות מיצירותיו גם בהמשך.

אלואיל שייך לדור של צעירים יהודים מזרח-אירופאים שזהותם עוצבה לנוכח גלי פוגרומים, ובמקביל להתעוררות ציונית ומודרניזם אירופאי. בניגוד לאמנים חלוצים שעבודתם הציגה מעין לידה מחדש עם עלייתם, הוא המשיך להתכתב עם הזיכרון היהודי ההיסטורי. ניתן לראות זאת בסדרת הרישומים “טורא אפורה”, שמחברת בין מורשת יהודית, זיכרון קולקטיבי טראומטי ועיון אישי פסיכולוגי, הבאים לידי ביטוי ברישום אקספרסיבי ומבועת.

החזרה מהאקדמיה הוינאית לארץ לוותה במשבר אמנותי. “לא קל כיבוש נוף זה”, כתב על כך אלואיל. במקביל לניסיונות חוזרים לגשר בין התפיסות האמנותיות האירופאיות לנוף ולאור המקומיים, הוא יצר בשנות ה-30 וה-40 מספר ספרי אמן מאויירים העוסקים בגורל היהודי בעבר ובהווה. ספרי אמן אלו משלבים בין קליגרפיה להדפסים רישומיים. כמה מהם עוסקים בחורבן יהדות אירופה, ועושים זאת עוד בטרם נפוצו הידיעות על הנעשה מעבר לים. הקטלוג מספר כי אלואיל, שראה את הנולד, ליקט באובססיביות קטעי עיתונות ודיווחים ביידיש. חיתוך לינולאום שיצר עבור ספר “מגילת איכה”, מבוסס על תצלום עיתונות מראשית שנות ה-40 שכותרתו ביידיש ובצרפתית היא “הגסטפו משלח את היהודים. היעד – מחנה ריכוז”, ומופיעה בו קבוצת גברים מזוקנים העומדים בצפיפות גדולה על עגלת משאית. למרות שהספרים מוצגים בויטרינות סגורות ולא על הקירות כיתר הציורים, הם גולת הכותרת של התערוכה. מגילות איכה ואסתר, ספר עמוס, איורים להגדה של פסח, מציגים אמן-נביא זעם בעל תודעת רדיפה, שבאה לידי ביטוי בכתב יד רישומי עגול וזורם אך גם חריף ואקספרסיבי.

בסוף שנות ה-40 יצר אלואיל סדרת ציורים עבור בסיסי צה”ל. אלו ציורים גדולים בגוונים עמומים של חום, אוקר וירוק בהיר, המתארים סצינות חקלאיות ופסטורליות, ומציגים השפעה של אמנות מצרית, ריאליזם קיבוצי ובכמה מקרים גם אקספרסיוניזם. העבודות, שהוצגו בשעתו גם בתערוכה במוזיאון ת”א, התקבלו בהסתייגות ובביקורת. מנהל המוזיאון חיים גמזו לא חיבר לתערוכה מאמר פרשני כפי שנהג בד”כ, ומבקר האמנות של “על המשמר” (ויריבו של גמזו) אויגן קולב, סיכם את הדברים כשכתב בארסיות כי “מוטב שקירותינו ישארו חשופים”.

החל משנות החמישים ועד מותו עסק אלואיל בעיקר בציורי נוף בשטח הפתוח ובצפת. אלו ציורים ססגוניים וקישוטיים בגוונים פסטליים. במחשבה על מגמות הציור המופשט של קבוצת אופקים חדשים, הריאליזם החברתי, ומאוחר יותר הציור של אביבה אורי, לאה ניקל או רפי לביא שהחלו לפעול בארץ באותן שנים, ברור מדוע נדחקו לשולי עולם האמנות המקומי.

סגנון האוצרות של בר-אור שומר על איפוק היסטוריוגרפי. כשיש דרמה הדבר נובע מהעבודות עצמן. כשאין דרמה, האוצרות לא מנסה ליצור או להדגיש אותה בכוח. אני מציין זאת במיוחד משום שתערוכות של אמני עבר נשכחים יש פיתוי גדול להפליג בשבחים וססמאות בדבר תיקון העיוות ההיסטורי וגאולת האמן הגדול שעבודתו הושלכה שלא בצדק אל צדי הדרך. ישנם מקרים שמצדיקים זאת, אולם זה לא המקרה של אלואיל. הוא היה צייר טוב אבל מוגבל. ציורי הנוף הדקורטיביים שלו יפים, אך אינם מתקרבים לרמתו של צייר כלודוויג בלום למשל – צייר מעט מבוגר ממנו שלמד גם הוא בוינה וצייר את נופי הארץ בפסטורליות; ציורי בתי הכנסת שצייר בצפת בשנות ה-50 אינם גועשים בצבעוניות סמיכה וזוהרת כציורי בתי הכנסת הצפתיים של משה קסטל; ההדפסים בספרי האמן של אלואיל – כאמור, גולת הכותרת של התערוכה בעיני – חזקים אמנם, אבל מספרם הקטן לא מציג עוצמת גוף עבודות מצטבר כשל יעקב פינס או יעקב שטיינהרדט, שהתמחו בתחום במשך עשרות שנים. כבוד להיסטוריה ולאמניה משמעו גם הבנת מידותיהם הריאליות ביחס לבני זמנם. יפה שניתן להציג את עבודותיהם בלי עטיפת צלופן.

אריה אלואיל – אות, דמות, נוף
אוצרת: גליה בר אור
המשכן לאמנות ישראלית, קיבוץ עין חרוד
נעילה: 13.6.15