גליה בר אור

  • אהבה במנות קטנות: עאסם אבו-שקרה

    אהבה במנות קטנות: עאסם אבו-שקרה

    “עאסם ראה את עצמו קודם כל כצייר. כך הגדיר את עצמו כאשר התבקש, בסדר זה: צייר, ערבי, ישראלי”, גליה בר אור על עאסם אבו-שקרה מתוך קטלוג התערוכה “רוח האדם, רוח המקום, אמני משפחת אבו-שקרה בעין-חרוד”

  • מעֵבר לצורה ולצבע: וליד אבו-שקרה

    מעֵבר לצורה ולצבע: וליד אבו-שקרה

    “יצירתו של וליד אבו-שקרה, מחלוצי האמנות הפלסטינית, נבעה ממקור של עולם פנימי קדם-סמלי, ועדיין עוררה תחושות של שייכות לאדמה, לעץ הזית ולנוף המקומי. השפה החושית ועשירת הניואנסים שפיתח היתה למבע של אהבה למקום, ליופיו הפנימי ולמורשת העשירה המוטבעת בו”. גליה בר אור על עבודתו של וליד אבו-שקרה, מתוך קטלוג התערוכה “רוח האדם, רוח המקום”

  • הוכרזו הזוכות במענק אוצרותי לשנת 2022 של בית לאמנות ישראלית

    הוכרזו הזוכות במענק אוצרותי לשנת 2022 של בית לאמנות ישראלית

    המענק למחקר אוצרותי לשנת 2022 של בית לאמנות ישראלית בסך 30 אלף ש”ח יוענק לד”ר גליה בר אור על הצעתה לתערוכה מקיפה לאמן מוטי מזרחי המיועדת להצגה במוזיאון פתח תקוה לאמנות. ד”ר רביד רובנר זכתה בציון לשבח ומענק בסך 10 אלף ש”ח על הצעתה “בית היוצר” המיועדת להצגה בבית בנימיני, תל אביב.  

  • אביבה אורי, בין רישום לציור

    אביבה אורי, בין רישום לציור

    ” יש הבדל של שמים וארץ בין תשתית ההתבוננות הפנימית שבעומק הרישום של אביבה אורי לבין האופי הקולאז’י של הציור שלה. עבודות אלה אינן ‘רישום ציורי’, כפי שכינה זאת פישר, אלא הן כבר משהו אחר. משמעותי אם כן להבין את הקשריהן התקופתיים של עבודות הרישום בחייה ובפעולתה”. גליה בר אור מתוך הספר “אביבה אורי, סיפור בדים”

  • אמנות במרחב: על התערוכה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף” בחיפה

    אמנות במרחב: על התערוכה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף” בחיפה

    “הדימוי האנושי הממסגר את הנוף מציע שנקודת המבט הכללית והציבורית על הים והנמל היא גם נקודת מבט פרטית, אישית. זהו לא רק נוף איקוני המוכר מגלויה או מערך אנציקלופדי, אלא גם נוף שהוא חלק מחיי היומיום של הגרים מולו”. נעה מורדוך־סימונסון כותבת על התערוכה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף”

  • אמנות המפה: צלקות, מחיקה, תפירה וחבישה

    אמנות המפה: צלקות, מחיקה, תפירה וחבישה

    “העיסוק במקום במהלך פרק חיים של עשרים שנה הוא בעל משמעות. ההתמודדות היא עם הנעדר הנוכח במפה, אשר מקנן בגוף ובנפש – כי אין חציצה בין מרחב החוץ ובין מרחב הפְּנים האינטימי”. גליה בר אור מתוך קטלוג התערוכה “ארץ פצועה” של אריאן ליטמן

  • דחף הארכיב של מלי דה-קאלו

    דחף הארכיב של מלי דה-קאלו

    “לפי הסברה, מקור השם “טנגו” ב”לגעת” (tangere), שכן את הריקוד הזה רוקדים תוך הצמדת חלקו העליון של הגוף, שהוא כידוע אזור הלב, אבל גם ב”להסתבך” (tangle). כפל המשמעות קולע לשני היבטים קוטביים בעבודתה של דה-קאלו: האופן שבו עבודתה משוקעת כל כולה באמנות הארכיב ובסיפורו המסוים של המקום, והאופן שבו היא מסרבת להם”. גליה בר אור מתוך ספר האמנית “So, Tell Me” של מלי דה-קאלו

  • מצחיק-עצוב

    מצחיק-עצוב

    ״יש גם הצלבה שהבנתי רק מאוחר יותר, כשלמדתי על פוסט-קולוניאליזם ופוליטיקת הזהויות, שהיא הצלבה בין מזרחיות וערביות ובין מיקום גיאוגרפי ושכבה סוציואקונומית. הזהות הזו מורכבת. אז לא הבנתי אותה כמו היום. ממש כמו הבאוהאוס, שמקורותיו בגרמניה אבל בחיפה קיבל תמהיל אחר, כשנבנו בתי באוהאוס מאבן לערבים אמידים״. שיחה בין אורית חסון ולדר וגליה בר אור

  • כשצוללים למים עמוקים

    כשצוללים למים עמוקים

    ״אבל מראות מעין אלה של בנקסי יש עדיין הרבה בחיפה, העיר הזאת שריתקה אותי כי היא עיר של הרבה היסטוריות, חצרות אחוריות ואוכלוסיות שונות ומגוונות שכל אחת מהן מביאה איתה עולמות שלמים משלה. חיפה היא גם עיר של אמניות ואמנים שפועלים במרחב הציבורי העירוני; כך הייתה לפני עשרות רבות בשנים וכבר אז היה זה הייחוד שלה״

  • מתווי הדיו של משה קופפרמן 1969-1963: מִנוף לחתימה

    מתווי הדיו של משה קופפרמן 1969-1963: מִנוף לחתימה

    “באופן רחב יותר, העיון בגוף עבודות כמעט עלום של אמן מוכר מזמין מחשבה על תהליכי יצירה גלויים ונסתרים, ובפרט על היחס בין מתווה הנוצר בספר סקיצות לבין היצירה המוגמרת והפומבית”. רות קסטנבאום בן-דב על עבודתו של משה קופפרמן

  • באוהאוס חברתי

    באוהאוס חברתי

    ״הסיפור הוא בעצם איך אנחנו מסתובבים במקום ולא נבהלים. המקום ממשיך לדבר גם כשהוא נראה לך חרב, גם כשיודעים שהמבנה שבצד אותו גרם מדרגות הוא מה שנותר מהמתחם הפועם שהיה קופת החולים ההיסטורית. והשאלה היא מה קורה הלאה. זה חלק מהעניין״. ליאת סאבין בן שושן בשיחה עם גליה בר אור על התערוכה ״באוהאוס חברתי״

  • שתיקת האסון, שתיקת הציור, שתיקת המוזיאון

    שתיקת האסון, שתיקת הציור, שתיקת המוזיאון

    “ההפשטה של האסון היא בחירה מודעת של הצייר: היא מאפשרת לחשוב על האסון, מבלי להיבלע באימת המקום ומבלי ליטול בו חלק. זוהי בחירה אנטי-דרמטית שמשמעותה לא לייצר גוף פצוע, אלא אמנות פצועה”. עילי ראונר על עבודותיו של גלעד אפרת, בעקבות התערוכה “גוף ציור” במוזיאון ישראל

  • דברים זזים

    דברים זזים

    ״בדרך העבודה שלה, כנעני מתחקה אחר התזוזה הזו, שהיא הניגוד הגמור להגבהה או להקפאה המשמרת בפורמלין של נוסטלגיה וסטטוס את מה שחסום למבט. היא מתחקה אחריה ואף מניעה אותה בדרכה הנונשלנטית, נטולת הסנטימנט. המסד לשיתוף פעולה הוא תמיד סרבני בעיקרון״. גליה בר אור על תערוכתה של עפרי כנעני

  • מולדת – לקסיקון

    מולדת – לקסיקון

    “הצילום של ירדן אמנם עוסק בשינויים ויזואליים במראה המציאות, אך אינו מתמקד בתיעוד ומיון, אלא בדיבוב ובהחייאה, ובדומה לפעולת השוטטות, שהיא הבסיס לעבודתה של ירדן, זמנו הוא זמן עכשיו”. גליה בר אור על התערוכה “מולדת” במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

  • “יש פה עין מבחוץ שמתחילה להתוודע”

    “יש פה עין מבחוץ שמתחילה להתוודע”

    “הפרויקט שואל, של מי הראייה של מה שקורה סביבנו? האם היא באמת רק שלטונית מצד אחד ופרטית-נדל”נית מצד שני, או שיש בה משהו שיתופי של אוכלוסיות שעושות את המקום מחובר לחוויית החיים של הקהילה?”. שיחה עם גליה בר-אור, אוצרת ומנהלת אמנותית של מרכז פירמידה בחיפה, לרגל הפרויקט “רציף פירמידה” שיתקיים בסוף-השבוע הקרוב

  • “מה שאני רוצה לעשות קודם כל זה להכיר”

    “מה שאני רוצה לעשות קודם כל זה להכיר”

    “ההתנהלות בחיפה היתה ללא ספק בעייתית וראויה לתגובה, וחיובי שעולם האמנות כקהילה שיש בה גם סולידריות וגם עמדות ביטא עמדה. אבל חיפה, בכללי כאילו? מכל מה שיש לכם עכשיו לעשות? זאת הבעיה?”. לי ברבו משוחחת עם ד”ר גליה בר-אור, המנהלת האמנותית החדשה של הפירמידה בוואדי סאליב, חיפה

  • המועצה הסמויה מן העין

    המועצה הסמויה מן העין

    אי-סדרים, מינויים פוליטיים לא ראויים והעדר שקיפות – אלה המאפיינים הידועים לכל של המועצה לתרבות ואמנות, שהוקמה על חורבות “המועצה הציבורית לתרבות ואמנות”, שנסגרה, ובכן, מאותן סיבות ממש. קבוצת פעילי אמנות פנתה לבית-המשפט כדי שייאלץ את משרד התרבות לחשוף את פעילות המועצה הסודית

  • להיזכר במשהו שלא ידעת מעולם

    להיזכר במשהו שלא ידעת מעולם

    “בתקופה שחיפשתי חומר על אופקים-חדשים מצאתי כרזה ממוסגרת תלויה בחדר מדרגות בבניין שבו התגורר מכר שלי. חשבתי שזה זריצקי, אך כשהגעתי למקום שוב גיליתי שמדובר בכלל בשטרייכמן. לא רק שלא יכולתי לזהות את ההבדל – לא ידעתי אפילו לקבוע אם הדימוי דהוי, אפרורי ומכוער בגלל איכותה הגרועה של ההדפסה הישנה, או כי מדובר באמנות ישראלית טיפוסית”. מחשבות על אופקים-חדשים בדור שלא ידע את זריצקי.

  • חתונה מעוקרת

    חתונה מעוקרת

    “שני המוזיאונים בחרו בדרך האמצע, ובמקום להציע פירוק או בנייה, התמקדו בתחזוקה. כך במקום שבר קיבלנו אישוש עצמי. במקום פריצה – חנופה. במקום שידוד מערכות – תיקונים. במקום מפץ אוצרותי שימוטט צירי סידור ומחשבה מקובלים – הזזה קלה של קווי הגבול הקיימים”. יונתן אמיר בעקבות יום עיון שעניינו החלפת שתי תערוכות הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב ומוזיאון ישראל.

  • צלקתו של קופפרמן

    צלקתו של קופפרמן

    “זהו ציור פולמוסי בהווייתו, ציור של פעולות, שבירות ותגובות נגד, ציור שכל סיכום שלו רגעי – סיכום לשעתו – מהלך ציורי שנוי במחלוקת מרגע הפצעתו, ולפיכך כזה שיהיה נתון לעד בין-לבין”. יונתן אמיר מושך חוטים בין הצייר משה קופפרמן להוגה הצרפתי ז’אק דרידה.

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?