שטיינהרט ושטרוק: מהסטודיו בברלין לארץ ישראל

אין ספק כי יעקב שטיינהרט והרמן שטרוק השפיעו בצורה משמעותית ביותר על התפתחות האמנות הישראלית בראשיתה. האם זכו להכרה המלאה בכך? זו כבר שאלה אחרת.

שני האמנים היו ממנסחי עולם הדימויים היהודי-ציוני-ארץ ישראלי, וגם – מייסדי תחום ההדפס האמנותי בארץ. מעבר לזה, הם לקחו חלק בשרשרת המורים והתלמידים שראשיתה בהולנד וגרמניה והמשכה בארץ ישראל: שטרוק היה תלמידו של יוסף ישראלס ומורהו של שטיינהרט, שגם הוא מצדו העמיד תלמידים רבים, החל ביעקב פינס וכלה במשה הופמן, אבנר כץ ודני קרמן.

הרמן שטרוק למד בבית הספר הגבוה לאמנויות בברלין ונמנה עם מייסדי “בר כוכבא”, אגודת הספורט היהודית הראשונה בגרמניה, ועם מנהיגי תנועת “המזרחי”. שטרוק הציג את יצירותיו החל מ- 1901 במסגרת ה”סצסיון” של ברלין. בסוף אותה שנה השתתף בקונגרס הציוני החמישי בבאזל, שם הציג בתערוכה שארגן אפרים משה ליליין, שהיה כנראה “האוצר העברי הראשון”. שטרוק היה חבר בחברה המלכותית של אמני ההדפס בלונדון וערך מסעות באירופה ובאמריקה. לפלשתינה הגיע לראשונה ב- 1903 כחלק ממסעו לארצות המזרח, אך השתקע בה רק ב-1922. הוא נחשב כבכיר האמנים היהודיים שהגיעו לארץ ונמנה עם מקימי מוזיאון תל אביב ועם יוזמי פתיחתו של “בצלאל החדש”. שטרוק היה מורה רב מוניטין לתחריט ולהדפס אבן. הוא לימד באופן פרטי בלבד ולא השתייך לממסד האמנותי. בין תלמידיו בברלין נמנו בין היתר מארק שאגאל, מקס ליברמן, לוביס קורינת, יוסף בודקו ויעקב שטיינהרט. בארץ לימד בסדנת ההדפס שפתח בביתו בחיפה, בין היתר למדה אצלו גם אנה טיכו. אמני ההדפס באירופה נעזרו רבות בשני הספרים שכתב שטרוק: “אמנות התחריט” הופיע ב- 1908 בהוצאת קסירר הברלינאית והתפרסם עד 1922 בחמש מהדורות. הספר השני, “התחריט בספר המאויר” יצא לאור ב- 1921 וזכה גם הוא לתפוצה רחבה. מעבר להיותו הסמכות החשובה ביותר בארץ בתחום ההדפס, היה שטרוק דמות משמעותית ב”בצלאל”, אותו ליווה מראשיתו, כשהתמנה כחבר וועד ב- 1906, למרות שמעולם לא לימד בו.

יעקב שטיינהרט נולד בעיירה ז’רקוב שבחבל פוזנן, אז בתחומי גרמניה וכיום בפולין. כבר בנערותו החל ללמוד אמנות בברלין. ב-1907 למד במוזיאון לאמנות בברלין, אך פרש מהלימודים האלה ועבר ללמוד ציור אצל לוביס קורינת ובמקביל את טכניקות התחריט אצל שטרוק. בסדנתו של שטרוק פגש שטיינהרט את לודוויג מיידנר, שגם הוא למד שם, ולמפגש זה היתה משמעות גדולה עבורו: מיידנר ושטיינהרט, עם אמן נוסף – ריכרד יאנתור, הקימו ב-1912 את קבוצת האוונגרד “הפתטיקר”, שגרסה כי האמנות צריכה למחות ולהתריע כנגד עוולות ולנסות למנוע אותן. זו היתה קבוצה חשובה בתולדות האקספרסיוניזם הגרמני ובזכותה קנה האמן את מקומו בחוגי התרבות של ברלין לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה.

בשנות ה-20 הרבה שטיינהרט לאייר ספרים בחיתוך עץ ובהדפס אבן, שהוזמנו על ידי בתי הוצאה לאור בגרמניה. אחרי עלייתו לארץ, בדיוק היום לפני 82 שנים – ב- 20 במרץ 1933, פתח בירושלים את “הסטודיו”, בו לימד ציור, רישום וחיתוך עץ. בהמשך הצטרף ל”בצלאל” כמורה לחיתוך-עץ, אחר כך כיהן כראש המחלקה לגרפיקה ולבסוף כמנהל “בצלאל” (1957-1955).

כאמור, הדיאלוג האמנותי בין שטיינהרט לבין שטרוק החל עוד בברלין. לימודיו של שטיינהרט אצל שטרוק נמשכו בשנים 1907-1909, שבמהלכן התמחה בטכניקות השונות של הדפס השקע וכנראה שגם בהדפס אבן. שטיינהרט הושפע משטרוק בבחירתו הראשונית בטכניקות אלה, שבהן התרכז בתחילת דרכו. הוא הפליא ליצור באמצעותן דיוקנאות המעידים על אהבת האדם שבו, לצד נופים אירופאים מעודנים, שבהם ניכרת היטב השפעת מורהו.

בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים נטו שני האמנים לתאר מראות כפריים פסטורליים וכן את משפחותיהם ואת ידידיהם – אנשי הרוח הברלינאים. הייתה זו תקופה פורייה במיוחד עבורם. שטרוק יצר הדפסים שתיעדו את מסעותיו המגוונים, חלקם קובצו בספרי מסעות. שטיינהרט שהה תקופות ארוכות בפריז ובאיטליה וב-1925 הגיע לביקור ראשון בארץ ישראל.

את עיני שניהם לכדו דמויות הקבצנים שסבבו במקומות אליהם הגיעו. הם תיארו אותם ברגישות, תוך הדגשת עוצמת תווי הפנים, ברוח האקספרסיוניזם הגרמני. כך כתב שטרוק ביומנו ב-1918: “הרבה מחוזות מצוקה ועוני ראו עיני בתפוצות היהודים בעולם כולו, בייחוד בארצות אירופה המזרחית. ראיתי ילדי ישראל קטנים […] יחפים בקור החורף; ראיתי אביונים רעבים ולבושי סחבות […] נאלמתי דומיה, תוך רגע של חוסר ישע”. ההזדהות הרגשית עם דמות הקבצן ניכרת בתחריט שיצר שטרוק ב-1908, בתקופת מגוריו בברלין, המתאר קבצן יהודי זקן הנשען על מקל ומושיט מגבעתו לנדבה. עניינו בקבצנים הביא אותו ליצירת תחריט של קבצן קוּבני בניו יורק, אותו ראה בביקורו שם ב-1912. לעתים, ניכרת בתיאור הקבצנים שאיפתו של שטרוק לדמותם לארכיטיפ של “היהודי הנודד”, עם תרמילו ומקלו.

גם שטיינהרט תיאר את הקבצנים בכל מקום בו שהה, ובתיאורים ניכרים אהבת האדם שאפיינה אותו והכבוד שרחש לזולת. כבר בצעירותו תיאר אותם בעיירת ילדותו ז’רקוב והתמיד בכך כשפגש בהם בליטא, בברלין ולבסוף בירושלים. ייתכן כי הם משכו אותו בהיותם הוכחה חיה לעוולות החברה שאינה דואגת לחלשים, או בשל המראה המיוחד שלהם, או אולי אף משום שהם נראו בעיניו כנביאים.

שטרוק מצא את אותה עוצמה שגילה בקבצנים גם בדיוקנאות אנשים באים בימים מהמזרח ומהמערב. הוא עבד בדרך כלל לפי מודל, ורשם את תווי פניהן של הדמויות קשות היום שפגש באקראי. יחסית לשטיינהרט, מיעט שטרוק ביצירת דמויות סמליות. אחת הדוגמאות יוצאות הדופן היא ההעתק שהכין בהדפס לציור השמן של יוסף ישראלס מ-1889 – “בן לעם עתיק”. שטרוק נפגש לראשונה עם ישראלס בסביבות 1900 והמפגש הטביע את חותמו ביצירותיו לאורך שנים רבות. הוא נתפס לאטמוספרה, לחלל ולאור הטרנסצנדנטי של ציורי ישראלס, ונהג לבקר אותו בהולנד מדי שנה כדי להעמיק את היכרותו עם האמן הקשיש.

בשנת 1903, בשובו מפלשתינה, ביקר שטרוק אצל תיאודור הרצל ושרטט את דמותו. בתחריט ניכרת שאיפתו ליצור דמות אידיאלית של אחד מנביאי ישראל. כך כתב ב-1954 ד”ר קרל שוורץ, ידידו של שטרוק ומי שהוציא את הקטלוג הראשון והמקיף על יצירתו: “זו הייתה תמונתו של הרצל בה”א הידיעה […] כאן אנו רואים כמה גדול כוחו של החזון האמנותי, שיכול הוא להנציח לעולמים את קווי פניו הממשיים של אדם, עד כדי כך שתוסיף לחיות אותה אישיות דגולה בקרב הדורות הבאים בכל גודלה”. הפרופיל, שנקשר ברוחו לדיוקנאות של מלכים וקיסרים, הפך לאחד הדימויים המוכרים ביותר של הציונות. הוא מתאפיין בנימה נבואית בעלת רוח אידיאליסטית-הומניסטית. ניתן לעמוד על הייחוד בדמותו של הרצל בהשוואה לדיוקנאות עזי מבע אחרים של שטרוק ולהווכח כי דיוקן הרצל נתפש מלכתחילה כסמל.

מקובל להתייחס להשפעתו של שטרוק על תלמידיו בהיבט הטכני. במקרה של שטיינהרט אפשר למצוא השפעות גם בסגנון ובתוכן. שני האמנים היו מודעים לכך שהם פועלים בתקופה הרת גורל ובקשו לעסוק בדמותו של “היהודי החדש”, דרך האמנות היהודית החדשה. אפשר לראות זאת בדמיון שבין דיוקן היהודי הצעיר של שטרוק, שנעשה ב-1903 – שהיתה כאמור שנת מפתח בחייו – השנה בה עשה את מסעו הראשון לארץ, לבין דיוקן יונה הנביא, שנעשה בידי שטיינהרט 20 שנה מאוחר יותר. יונה נמנה עם הדמויות התנ”כיות האהובות על שטיינהרט. הוא חש הזדהות עמוקה עמו דווקא בשל ניסיונו להתחמק מהשליחות האלוהית שהוטלה עליו – להוכיח את אנשי נינווה על חטאיהם. שטיינהרט, שסבר שהאמנות צריכה להעביר מסרים מוסריים ברורים, וידע עד כמה המשימה קשה ומכבידה, יכול היה להבין את סירובו של הנביא.

ההדפסים האלו לאלבום “יונה” משמרים בסגנונם, בעצם בחירת הנושא האוניברסלי ובמסר החד-משמעי, את רוח קבוצת ה”פׇּתֵטִיקֵר” (שמקימיה חדלו לפעול יחדיו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה). ברוח זו, הנביא נושא מסר מוסרי בדבר השבת החוטאים לדרך הישר. לפי הסיפור המקראי, לאחר שהתרצה יונה ומילא את שליחותו הנבואית, שבו אנשי נינווה מדרכם הרעה. ליונה חרה כי אלוהים מחל לאשורים ובכך הפך את דבריו לנבואת שקר, והוא פרש מן העיר. בשבתו במדבר זימן אלוהים ליונה קיקיון כדי שיצל עליו, אך למחרת שלח תולעת שהכתה את הצמח, ויונה המתעלף בחום השמש שאל את נפשו למות.

בתקופת ה”פתטיקר” שטיינהרט לא השתמש עדיין בנושאים התנכיים כדי לבטא את מסריו, אלה נוספו רק בשנות ה-20. קבוצת האוונגרד הצעירה ראתה את תפקידה העיקרי בהתרעה מפני הקטסטרופה הקרבה שמאיימת על האנושות כולה. בעת פעילותו בה ביטא שטיינהרט את חרדתו מפני חורבן העולם באמצעים סגנוניים השאובים מהקוביזם והפוטוריזם ויצר תחריטים רבים בעזרת המיומנות שרכש בסדנתו של שטרוק. בצידם הכין גם רישומים, ציורי שמן וחיתוכי עץ, מכולם עולה הרוח האפוקליפטית שאפיינה את ה”פתטיקר”.

טכניקות התחריט הוסיפו לשמש את שטיינהרט גם במהלך שנות ה-20, אולם בהדרגה הן החלו לפנות את מקומן לטכניקות הבלט – חיתוך עץ, תחריט עץ וחיתוך לינולאום. שטיינהרט אימץ אותן בהשפעת אמני האקספרסיוניזם הגרמני, משום שהיטיבו לבטא את הדרמטיות שבמסריו.

במקביל, נושא חדש עולה ותופס את המקום המרכזי ביצירותיו – החיים היהודיים והתרבות היהודית. תחילתו של השינוי בהיכרותו עם העולם המסורתי של יהודי מזרח אירופה, בזמן מלחמת העולם הראשונה. שטיינהרט, וגם שטרוק, שירתו בצבא הגרמני במלחמה זו ונחשפו למוראותיה. המלחמה היוותה מקור השראה ליצירתם, ובסיומה, שני האמנים הציגו בברלין את הרישומים שיצרו במהלכה.

בעת נדודיהם בחזית המזרחית, הם התוודעו לעולם העשיר של היהדות בליטא ובפולין למשל, שלא התבוללה כמו יהדות גרמניה. עבור שטרוק היתה זו השלמה להכרותו עם היהדות בהיותו בן למשפחה אורתודוכסית, ששמר על אורח חיים דתי גם בבגרותו. עבור שטיינהרט היתה כאן הכרות מחודשת, משום שעזב את בית משפחתו בז’רקוב ועבר לברלין כבר בגיל תשע. המפגשים עם המשפחות היהודיות בעיירות הקטנות גרמו למפנה בגישתם הרעיונית והאמנותית של השניים.

הזיקה בין שטיינהרט לבין שטרוק שאחרי המלחמה ניכרת בעיקר בחיפוש אחרי האותנטיות בייצוג מהותה של ה”יהודיוּת”. בחיפוש זה לשניהם יש תרומה חשובה בעיצוב דמותו של היהודי המזרח אירופי. שטרוק תיאר בעבודותיו את יראת השמיים המסורתית בצורה שלא נראתה קודם לכן אף בקרב האורתודוכסיה היהודית-גרמנית שבה צמח. בעיניו אורח החיים המסורתי מסמל את האותנטיות היהודית, ואילו בעיני שטיינהרט האותנטיות פירושה ביטוי של אקספרסיביות ופאתוס הקשורים לרוחניות “חדשה”.

שטיינהרט הרבה לתאר את העיירות, על מנהגיהן והטיפוסים השונים שסבבו בהן. בשנות ה-20 הוא ויתר על הפאתוס הנבואי שאפיין את העשור הקודם ביצירתו, לטובת ההתעמקות בעולם שנגלה לעיניו. חיי העיירה הזכירו לו את בית ילדותו שממנו ניסה להתנער בחייו המוקדמים בברלין ואליו שב ביצירתו מיד בתום המלחמה.

להתעמקות הזו ולהתגבשות הקשר עם היהדות והציונות היתה גם תוצאה מעשית בחיי האמנים. וכך, למרות שהיו מעורים היטב בסביבתם וזכו להכרה ולהצלחה באירופה, בסופו של דבר, הזיקה הזו הניעה אותם, כל אחד בזמנו, לעזוב את מולדתם ולעלות לארץ ישראל. בבואם, התיישב שטרוק על מורדות הכרמל ושטיינהרט, אחרי תקופה קצרה בתל אביב, התמקם בירושלים, בביתו של בוריס שץ שבחצר “בצלאל”.

המעבר הגיאוגרפי הציב בפני השניים אתגרים חדשים. שטרוק החל לתאר את נופי הארץ עוד בביקורו הראשון ב-1903. לעתים קרובות הקומפוזיציה בהדפסים אלה אנכית, והאנכיות מודגשת באמצעות עץ בודד, שדומים לו הופיעו בתיאורי נוף שהכין באירופה. או כמו בדוגמה נדירה זו, בו מודגשת האנכיות באמצעות רב הקומות הבודד בניו-יורק, שהופיע כאיור לספר שיצא לאור ב-1922.

דומה שאחרי שהתבסס בארץ הגיע שטרוק אל המנוחה והנחלה, לפחות על פי מה שניכר בהדפסים. הוא יצר תיאורים הרמוניים ונשאר נאמן לטכניקות התחריט.

לא כך אצל שטיינהרט. שטיינהרט, שנטש את הדפסי האבן עוד באירופה, במהלך שנות העשרים, נפרד בהגיעו לארץ גם מטכניקות התחריט השונות. הוא התרכז בחיתוכי עץ ובתחריטי עץ. המעבר הטכני הוביל לשינוי סגנוני בעבודותיו, בעקבות ניגודי השחור והלבן האופייניים לטכניקות הבלט, וכך התרחק משטרוק וגיבש את סגנונו הבוגר. בשונה מהנופים הרכים של שטרוק, שטיינהרט חיפש בסמטאות ירושלים את העיירה היהודית הגלותית והחשוכה. כמובן שהוא נפעם גם מהאור המזרח תיכוני ומהקדושה ששרתה על העיר. אולם דומה שביצירותיו אלו התמזגו מראות העיירה עם תיאור השכונות בירושלים, מתוך כאב וגעגוע אל העולם הנחרב.

שטיינהרט היה טיפוס נוסטלגי. הנוסטלגיה שלו כוונה תמיד לימי התנ”ך או ליהדות המזרח-אירופית, לעולם לא לגרמניה. עם זאת, הוא היה מעמודי התווך של חבורת האמנים “היקים” שהתגבשה בירושלים סביב “בצלאל החדש”, חבורת מהגרים מסוגרת, שדברה רק גרמנית ונאלצה להתמודד עם החדשות הקשות שהגיעו מאירופה כמו גם עם הקשיים בארץ המזרחית החמה.

שטיינהרט היה טיפוס ביקורתי, ובשונה משטרוק, הוא בטא זאת ביצירותיו בעקביות. מחאתו הנמשכת היתה מחאה הומאנית, לא פוליטית, וחיפושיו אחר מנהיגות איתנה ומוסרית הובילה אותו אל דמויות הנביאים. הזהות היהודית המוצקה, שגיבש בחזית הליטאית נותרה על כנה לאורך כל שנותיו. את תגובותיו למלחמת העולם השניה ולגורל יהודי אירופה בטא באמצעות הגרוטסקות. הדמויות הפנטסטיות הללו שהן ספק יצורי אנוש ספק שדים, בעלי חיים או עצמים בעלי פנים – הופיעו כבר ביצירתו המוקדמת. הוא חזר למוטיב זה בשנות החמישים, כששהה בניו יורק, ודווקא שם, בצל גורדי השחקים, פרצו ממנו התגובות לנעשה באירופה במלחמת העולם השניה. הוא יצר נוף אפוקליפטי מודרני, המזכיר את הנופים שתיאר בצעירותו.

הדפסים אלה משתייכים לסדרת חיתוכי העץ שקובצה באלבום שהוציאה לאור גלריה בינט. שטיינהרט יצר עבודות אלו לאחר מלחמת ששת הימים, כשנה לפני מותו. הן מתארות את אימי המלחמה ומסכמות את פועלו של האמן, שהתקיים בצל המלחמות הרבות שנאלץ לחוות בחייו. הסדרה נוצרה בתקופה שבה הוכנו בארץ אלבומי ניצחון, אלא ששטיינהרט לא היה שותף להלך רוח זה ונמנה עם המעטים שהבינו מיד את ההשלכות הקשות של המלחמה.

שטיינהרט ושטרוק הם אבות ההדפס האמנותי בארץ, אך לא רק כאמנים, אלא גם כמורים שחינכו דורות של תלמידים והעניקו להם את הידע הטכני ואת האהבה לתחום יצירה זה. שניהם הגיעו לכאן לאחר שהיו נטועים היטב בעולם האמנות של ברלין, כשהם נושאים איתם אל הארץ החדשה מטען תרבותי, אמנותי וציוני כבד משקל, ואין ספק כי האקספרסיוניזם הגרמני הותיר חותם עמוק ביצירתם גם לאחר ההגירה. שניהם שלחו ידם בציור בצבעי שמן וברישום, אך מיטב כוחם האמנותי בא לידי מימוש בהדפסים. הם היטיבו לבטא, דווקא במדיום זה ובאופנים שונים, את השקפת עולמם האיתנה, אשר כרכה את כישרונם האמנותי עם תפיסתם הערכית בנוגע לכבוד האדם ולאהבת המולדת החדשה.

רונית שורק היא אוצרת המחלקה לרישומים והדפסים במוזיאון ישראל, ירושלים

המאמר הוצג בהרצאה במסגרת יום העיון ״ברלין – ירושלים״ בבית לאמנות ישראלית, 20.3.15

* תערוכה בנושא המאמר מוצגת כעת במוזיאון הרמן שטרוק בחיפה, באוצרות סבטלנה ריינגולד ורונית שורק