הבטן נופלת מבפנים

האמנית אלונה רודה חושבת שמוזיקת אמביאנט היא “סוג של קללה”. זו הצהרה קצת משונה כשהיא מגיעה מיוצרת המציגה כעת מיצב סאונד, תאורה ופיסול המבוסס על עיבוד עכשווי ליצירה מפורסמת של המלחין הצרפתי אריק סאטי, שיכול להיחשב למבשר קדום של הז’אנר. ההבדל, טוענת רודה, נעוץ בעובדה ש”באמביאנט אין התחלה וסוף, הוא שטיחי בהוויה שלו. בעבודה הזו יש התחלה וסוף, וגם בתוכה יש מיני-מבנים של התחלה וסוף, שנוצרים מהעריכה ומהתזמון של המוזיקה והתאורה”.

אצלך תמיד השיא נעלם.
“יש שיא אבל הוא נקטע לפני שהוא מרגיש בנוח מדי. לפני שנתיים וחצי הצגתי בגלריה קו 16 עבודת וידיאו שצילמתי בשיעור עם בני נוער מהשכונה. לימדתי אותם להכין פצצות עשן והדלקנו אותן ביחד. כל הסרט בונה ציפייה לרגע ההדלקה שלהן, ואז הן מתפוצצות לכל עבר תוך כמה רגעים קטנים וזה נגמר עוד לפני שהתחיל, אבל המצלמה נשארת דלוקה, עוד ממשיכה לצלם את האדמה או סתם מה שיוצא כשמחזיקים אותה ביד. זה לקוח משפה יוטיובית של תיעוד אלמנטים מתפוצצים. בדרך כלל המצלמה ממשיכה לצלם למרות שהשיא עבר, פשוט כי הכל קרה כל כך מהר, כבר לא חושבים עליה, עסוקים עוד בריגוש של הפיצוץ”.

מה מושך בשיא אנטי-שיאי?
“בסרט שמוצג עכשיו בגלריה חזי כהן, למשל, נופלת פצצה (גם פצצה, אבל מסוג אחר!) באמצע החלל, שיוצרת מערבולת של עשן מתפזר ומים מהספרינקלרים שמגיבים לו. המערבולת הזו נמשכת כמה רגעים והיא בעצם צפייה במשהו מופשט שמשאיר זמן מת לחשוב בו. זה זמן חשוב בעיניי”.

אלו גם רגעים נורא קצרים. כמה שניות בסה”כ.
“כמה שניות הן הרבה זמן! אין לי עבודות באורך של יותר מעשר דקות, ואני חושבת שבתנאי הצפייה הנוכחיים באמנות אי אפשר לדרוש הרבה יותר מהמבקרים אלא אם ממש בונים מערכת בשביל זה. העבודות שלי נבנות תוך מחשבה ובנייה של תנאי צפייה בהן. ב”לא יום ולא לילה” (העבודה שמוצגת בהלנה רובינשטיין), יש קטע בו מוקרן אור אדום בוהק. כשהוא יורד, יש שמונה שניות של חושך מוחלט. בשניות האלו אני מרגישה כאילו נופלת לי הבטן מבפנים, העיניים מחפשות מה הן מצליחות לראות, השקט ממלא את המקום. השחור מרגיש יותר שחור משחור, והזמן לא רוצה לזוז”.

לפני חודש ננעלה תערוכת היחיד של רודה “מעל ומעבר“, שהוצגה במרכז לאמנות עכשווית (CCA) וכללה מיצב פיסולי אור-קולי שאפתני של דימוי הכותל. בשבועות שחלפו מאז הספיקה להציג בשלוש תערוכות נוספות. עבודתה “לא יום ולא לילה” מוצגת בתערוכה הקבוצתית “showtime” שאצרה הדס מאור בביתן הלנה רובינשטיין (בהשתתפות נעמה צבר, ג’נט קרדיף ורודה). בתערוכה משותפת לרודה ולאמן הגרמני פלוריאן נויפלד בגלריה חזי כהן מוקרן הסרט “כלבים נובחים לא נושכים”, שגם זכה בחודש שעבר במקום השני בתחרות הוידאו ארט והקולנוע הנסיוני בפסטיבל הקולנוע בירושלים, ובגלריה זיז ננעלת בסופ”ש הקרוב תערוכת מכירה לקראת נסיעתה של רודה לשנת עבודה בברלין במסגרת מלגת שהות בעיר. אם לא די בכך, היא עיצבה את אולפן השידור וחצר בניין בצלאל הישן במסגרת פרויקט “החזית” שנערך לפני שבועיים בשיתוף פעולה של רדיו תדר ועונת התרבות בירושלים, והיא עובדת במקביל על עיצוב במה למופע חדש של הכוריאוגרפית יסמין גודר שיעלה בבכורה בגרמניה באוקטובר. העומס, היא מספרת, הוא תוצר של הבשלה ארוכה של סדרת פרויקטים שונים. את השנה הקרובה היא מתכננת להעביר קצת אחרת, ולכן משימתה הראשונה לאחר הנחיתה, משימה שלצורך ביצועה “תיאלץ” לצאת לעבודה בלילות, היא איתור מפיק האוס/טכנו גרמני עבור מיצב סאונד ותאורה חדש.

בתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין מציגה רודה באולם חשוך המואר לסירוגין ע”י פנסים לבנים, כחולים ואדומים. על הקיר האחורי פרוש וילון מבד מחזיר אור היוצר משחק צבעוני ומשתקף גם בריבועי פורמייקה שנפרשו על במה נמוכה מעץ. התאורה משתנה בסנכרון עם העיבוד ליצירתו של סאטי, המנוגנת בטובה בכמה אוקטבות נמוכות מכפי שנכתבה.

“לאור וסאונד יש תכונות של חומר שגובלות במטאפיזי. זו עבודה אטמוספרית, כמו שהדס (מאור) אומרת, פיסול באווירה. עניין אותי לעבוד עם זמן, מרחב, אור ומוזיקה, בשביל לייצר מצב, הלך רוח”.

את מחפשת הלך רוח מסויים?
“את ה”מסויים” אני משאירה לצופה. אני יוצרת את הפלטפורמה. המצב האידיאלי הוא לצפות בעבודה כשאין אדם נוסף בחלל, וכך לא להיות מוטרד ממה אמורים לראות ואיך. מכל זווית היא נראית אחרת ולכן מזמינה את הצופה להתנהל בתוכה כרצונו ולחוש את התדרים  שמופקים על ידה בשקט”.

זה תיאור רומנטי מהסוג שהתרגלנו לשמוע מאמני אווירה כמו מארק רותקו, ריצרד סרה, ג’יימס טורל וכיו”ב.
“אלו אמנים שגדלתי עליהם, אבל יש הבדל ברור בין העבודה שלי לבינם. אצלם (בהכללה) הגישה ליצירה פורמליסטית. אצלי הפורמליזם בהחלט נוכח, אבל מחוזק בהקשרים תרבותיים קונקרטיים. העבודה “מעל ומעבר” שהוצגה ב-CCA, לדוגמה, קשורה לאסתטיקה של הברסלבים, רכבי הכנסת ספרי תורה עם אורות צבעוניים והדימוי של הדיסכותל של ישעיהו ליבוביץ. “לא יום ולא לילה” לוקחת מהשפה שבתפר בין התאטרון לקולנוע, דיוויד לינץ’, אולמות אירועים ועוד. אלה קישורים תרבותיים ישירים יותר מהמינימליזם של אמן דוגמת סרה. העבודות גם לוקחות את עצמן פחות ברצינות, פחות פטישיזם”.

יצרת פסל של הכותל עם אורות שמנצנצים מתוכו ואת אומרת שהוא פחות פטישיסטי ולא לוקח את עצמו ברצינות?
“אפשר להתייחס אליו בספקטרום רחב של פרשנות: מסיבתי, מדיטטיבי, רוחני וכן הלאה”.

רוחני או “עוסק ברוחניות”?
“גם וגם. בעבודה הזו האור הוא האלמנט המרכזי. ואור הוא פשוט דבר יפה. היופי הזה רוחני גם אם במקביל הוא מדבר על רוחניות. זו לא עבודה ביקורתית או פוליטית, על אף שהיא יכולה בקלות להיתפס ככזו. טקסט שמסביר אותה יכול “להרוג” אותה, כי אז נכנסים לשאלות האלה: האם זה רוחני, או צוחק על רוחניות או מדבר עליה. זה באמת לא משנה”.

ולמה זה פחות פטישיסטי?
“פעם שאפתי לשלמות, אבל היום המכלול הוא שחשוב בעיניי: הרצפה, התקרה, ההצבה בחלל, מצב הרוח שאיתו הגעת, השעה ביום וכו’. לכן אין חשיבות לאלמנט הפיסולי כדבר העומד בזכות עצמו, אותה חשיבות שמלבה פטישיזם.
אפשר להסביר את העניין הפטישיזם דרך השוואה בין העבודות של נעמה צבר ושלי שמוצגות עכשיו במקביל. שתינו משתמשות באלמנטים מעולם הבמה, אבל בפועל מציעות הצעות הפוכות. כפי שאני רואה את הדברים – ואולי אני טועה – אצל נעמה הג’סטה היא לב העניין: הפנס שראשו שתול בתוך עמוד אדריכלי, מגבר הגיטרה שמחזיק קיר ועוד. היא יצרה סביבה פואטית, קונספטואלית, מפורקת, בה קיר הנטוי על צידו עושה חשק ללקק אותו (הישג בפני עצמו!). לעומת זאת, אותם אלמנטים בעבודה שלי (גופי תאורה, מערכות הגברה) לא זוכים לאותו כבוד. אפילו בימת השח-מט היפה שנבנתה, תוכננה קודם כל כדי לאפשר השתקפויות שבורות של האור ולמנוע מהצופים להתקרב באופן אוטומטי לוילון האחורי. אחרי שהיא הצליחה למלא את תפקידיה, היא גם מזכירה קצת אולם ריקודים, את חדר החלומות בטווין פיקס, והמבנה הסימטרי שלה בשילוב עם העמודים אולי מזכיר אפילו את הפרתנון. אבל דבר ראשון יש לה תפקיד בעולם. הפרגמטיות אינה יכולה להרשות לעצמה פטישיזם”.

זו גם עבודה שקל יותר לחוות, ומהבחינה הזו אפשר לומר שיש בה משהו צ’יזי.
“אני מאד בעניין של כלל העם, קהלים רחבים ככל האפשר. צ’יזי זה טוב. אני לא מנמיכה או מפשטת את העבודה שלי בשביל זה, אבל כן שואפת ליצירה שלא דורשת ידע מוקדם. כצופה, אם אתה כן “יודע”, אין ספק שיכולים להתגלות בפניך רבדים נוספים של העבודה, אבל זה לא הכרחי. אני מצפה לזה גם מאמנים אחרים אבל זה לא קורה הרבה”.

מה קוסם לך?
“הרבה מהמאמץ שלי מוקדש לשאלה איך לגרום למבקר לשוטט או לשהות בתערוכה יותר זמן, כדי שיחשוב עליה יותר וכדי שהאפטר טייסט שלה יהיה יותר ארוך. בהצגה או סרט יושבים שעה וחצי או שעה. זה המון זמן. באמנות, בהכללה כמובן, יש חולשה גדולה שנובעת מכך שהצופה אבוד במרחב האינסופי של הזמן. הוא יכול לצפות בציור כמה שניות, דקה, ולהמשיך הלאה. זה כואב, זו הטרגדיה של האמנות”.

אז בעצם האמנות שלך מבוססת על חיפוש פתרונות להחזקה דרוכה של הצופה?
“אני לא מחפשת פתרונות, אבל זה נמצא בתודעה שלי. אני תוהה למה אנשים באים לראות תערוכה, מה הערך המוסף של הגעה פיסית על פני דפדוף בתצלומים שמתעדים עבודות או קריאה עליהן. יש הרבה פסלים ומיצבים שנראים אפילו יותר טוב בתצלום מאשר במציאות, אבל בעבודות שהדגש שלהן פיזי, בין אם במרחב ובין אם דרך פעולה, קורה משהו שלא מתאפשר דרך מסך או מגזין. אם אתה עומד ליד איזו דלת והיא דופקת עלייך (רודה מתייחסת לעבודה “הדלתות” שהציגה לפני שנה וחצי במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון. י.א), זו תחושה שלא יכולה לעבור בתיעוד”.

זו לא גישה קצת כפייתית כלפי הצופה? את לא מאמינה שהוא יכול להיענות גם להצעה דמוקרטית ולהפיק ממנה את מה שיבחר להפיק?
“אני מודה שקצת איבדתי עניין בהצעות דמוקרטיות מהסוג שאתה מדבר עליו. להרבה אמנים יש עמדה יותר מופנמת ומעודנת, וזה כמובן מקובל. אפשר להתווכח על מה דמוקרטי יותר, ואולי זה פשוט שאלה של ווליום”.

רודה, בת 34, עושה אמנות מגיל 12. היא גדלה במושב בן עמי שליד נהריה, ובגיל צעיר בנתה לעצמה סטודיו בחצר הבית. בתיכון למדה בביה”ס לאמנויות בקיבוץ כברי, ולדבריה מגיל צעיר היה ברור שזה הכיוון. בהמשך למדה לתואר ראשון ושני בבצלאל, ולמרות שאינה מנגנת היא מגדירה את עבודתה ככזו ש”באה ממוזיקה”. “זה המדיום האולטימטיבי שיכול בלי מאמץ לסחוט אותך רגשית. אני עובדת עם סוגים שונים של מוזיקה, בין אם בשימוש ועיבוד מוזיקה קיימת (מקטעים משירים של הדורס, מטאליקה ועוד) לבין עבודה עם המוזיקאים מקומיים על יצירות חדשות (ביניהם: רונה גפן, מאיה דוניץ, יוני סילבר, ובעבודה הנוכחית, כלבתא).

למה לא למדת מוזיקה?
“זה פשוט לא מה שאני עושה, אני פסלת. היתרון הוא שעבור כל עבודה אני יכולה להיכנס לתוך עולם מוזיקלי אחר. כנ”ל לגבי העבודה כמעצבת במה עם בימאים וכוריאוגרפים. זה משחק תפקידים שנותן לי פרספקטיבות שונות ומעשיר את הניסיון שלי”.

עבודות העיצוב שלך סימליות יותר. פה את מניחה אלמנט, פה מחברת חומר. הן רזות וכמעט עירומות וזה הפוך מהטוטאליות החושית של העבודות שאת יוצרת כאמנית.
“כמעצבת אני באה לתמוך ולשרת את החזון והרצון של מי שאני עובדת איתו. אני רואה את העבודה בתהליך, ומנסה להבין מה הצרכים ולפעול בצורה הכי פונקציונאלית ופשוטה. הפירמידה ברורה. רגע אחד אתה בראשה ורגע אחר אתה פועל למען משהו אחר. בשבילי, זה המקום בו המחויבות שלי היא קודם ליוצר שאיתו. אני ניגשת לזה אחרת, וזה בדרך כלל מזמן הרפתקאות, ודי משחרר”.

מה היה משחרר בבניית הסטודיו של רדיו תדר?
“קודם כל, לבנות מבנה שאנשים יכנסו אליו וישתמשו בו זה תענוג גדול, ועוד לבנות משהו בחצר המחלקה לאדריכלות בבצלאל, שזו חוצפה קטנה שמוצאת חן בעיני. הפעם היתה הזדמנות לייצר דברים מאפס, וכמובן גם להיות בחיכוך עם מוזיקאים ולהרחיב את המעגלים. לקום מוקדם בבוקר עם הנג אובר אחרי הפתיחה בהלנה רובינשטיין ולנסוע במונית שירות לירושלים כדי לסיים את ההקמה שם, זה אימון טוב למוח שגם מזכיר לי שאני יכולה להיות עסוקה לא רק בענייני”.

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”