“יש לי משהו שיכול לעזור לכולנו”

הטקסט הזה צריך להתחיל בגילוי נאות: ילנה רוטנברג היא חברה שלי. אנחנו מכירות ממש מהצעדים הראשונים של שתינו בעולם האמנות; למדנו יחד בתואר הראשון, וכבר יותר מעשור אני זוכה לראות מהצד איך היא מתגבשת כאמנית וירטואוזית, ומנסחת שפה מיוחדת מאד בשדה שאנחנו פועלות בו. בקולגיאליות של חברים לכיתה יש גם אלמנט של “הישרדות”: לאט־לאט אנחנו רואות איך חברים מתנפים החוצה או מתפתחים לתחומים אחרים, ורק מעטים נשארים אמנים פעילים. הדור שלנו מגיע לרגע שבו חלקנו הופכות לאמהות, ובאופן טבעי הטלטלה שנלווית להורות בשלביה המוקדמים יכולה לשלוף אותך החוצה מהחיים. לא רק מהמקצוע שלך, אלא ממש מהחיים כפי שהכרת אותם.

בחודש מרץ ילנה הודיעה דרך הרשתות החברתיות שהוא מוציאה חוברת צביעה. היא הדפיסה מאתיים עותקים והציעה למעוניינים לבוא לאסוף עותק מהסטודיו או לקבל אותו בדואר תמורת 75 שקלים. הדימויים הבודדים שעלו לפייסבוק הבהירו לי שהחברה המבריקה שלי מספסל הלימודים שוב המציאה משהו מתוך אילוץ: חוברות הצביעה הללו נולדו בעקבות דפי צביעה שמצאה כשנכנסה בשנה שעברה לאשפוז פסיכיאטרי בעקבות דיכאון אחרי לידה. פרקטיקת הצביעה, מתברר, שגורה מאד במסגרות טיפוליות, ומשמשת כפעילות הרגעה.

הזמנתי את עצמי לסטודיו של רוטנברג. אמרתי שאני רוצה לרכוש חוברת ולראיין אותה. האמת היא שרציתי לראות מה שלומה. יש משהו בחברויות מהסוג הזה, שבהן כל סקאלת הרגשות היא גם אישית וגם מקצועית: אמפתיה, דאגה, אהבה וגם קנאה ותחרותיות. אני מודה לילנה על האמון הגדול והבלתי מובן מאליו שהיא נתנה בי.

***

הוצאת ממש לאחרונה פרויקט חדש, שבעיניי נראה כמו ספר אמן. עשית אותו בעצם די מהר, בהוצאה עצמית לגמרי ובלי תמיכה כלכלית. מה הוא בעינייך? ספר אמן? פנזין? איך את קוראת לו?

עשיתי ספר צביעה, מה זאת אומרת? כלומר, זה ספר צביעה וזה גם מה שהוא תוכנן להיות. לא הייתה לי שום כוונה או רעיון, לא רציתי להעביר מסר. רציתי לעשות דפי צביעה לחברים שלי, כי עשיתי לעצמי דפי צביעה כאלו כל השנה האחרונה. לפעמים הייתי רואה תמונה ורק מעתיקה את קווי המתאר שלה באופן גס כדי שיהיה לי משהו להתחיל לצבוע איתו. באופן כללי, כבר כשהייתי בהריון חיפשתי עיסוקים ועשייה שיש בהם פן של יצירה אבל הם לא “אמנות”, שאין להם את המשקל הכבד הזה של האם זה מייצג אותי כאמנית או מה המשמעות של זה. פשוט רציתי לעשות את העשייה, גיליתי שזה מאד עוזר לי להיות. אז בהריון תפרתי הרבה, בגדים ונחשושים ובובות לבת שלי. אחרי זה התחלתי קצת ללבד, ועכשיו אני גם קצת סורגת. כשאני ניגשת לעשות אמנות יש בזה איזה משקל וכובד, ובתהום הזו שהייתי בה בשנה האחרונה לא יכולתי להתקרב לזה. רציתי לא לעשות אמנות, לתת לעצמי קצת חופש. אבל הייתי צריכה את העשייה.

בשנה האחרונה היית מאושפזת פעמיים.

כן. לפני שנה בערך הגעתי למצב שהייתי צריכה עזרה, התפרקתי בעבודה וחברה לקחה אותי למיון, שם אבחנו אותי עם דיכאון אחרי לידה והמליצו על אשפוז. זה נשמע לי מופרך בזמנו כי הייתי כבר שנה אחרי הלידה. לא הצלחתי לדמיין את זה אפילו, הייתי לפני רגע בעבודה ויש לי ילדה בת שנה בבית, אני לא יכולה להיכנס עכשיו לאשפוז. זה לא סביר. הייתה שם רופאה שממש התעקשה לקחת אותי לראות את המחלקה. הלכתי איתה, ראיתי שזה נראה בדיוק כמו מחלקת יולדות וסירבתי. ניסיתי להגיע לאשפוז יום וגיליתי שזה לוקח יותר זמן והתהליך הרבה יותר מורכב, ובינתיים המצב התדרדר די מהר. אחרי שבוע חזרתי שוב למיון, שם פגשתי את אותה רופאה. הבנתי שאין לי ברירה ונכנסתי לאשפוז מלא של חודשיים.

כשיצאתי מהאשפוז חשבתי שתיקנו אותי, ויום אחרי זה מיד הלכתי לעבודה. לקח לי בערך חודש להבין שאני לא אחזור לעצמי כל כך מהר, שהשאיפה הזו לפרודוקטיביות ולעשות הכל מאה ממאה היא בעצם חלק מהבעיה.

גם באשפוז עצמו, אני מבינה בדיעבד, הרופאים מדדו את ההתקדמות שלי לפי מידת הפעלתנות שלי. נכנסתי למחלקה עם האנרגיות הגבוהות הרגילות שלי, ומיד החלפתי את הווילונות והזזתי את הריהוט וחידדתי את כל העפרונות בחדר היצירה, עשיתי מלא דפי צביעה, התחלתי לתכנן סדנאות, השקיתי את העציצים, מיינתי את הספרייה, מה לא עשיתי. והם אמרו “בסדר, חכי”. בדיעבד אני מבינה שככל שעשיתי פחות הם ראו שאני מתקדמת בהחלמה שלי, יוצאת מהמאניה הזו שהייתי שרויה בה.

כשיצאתי מהאשפוז פתאום גיליתי את הדיכאון באמת, לא מוסתר בעשייה ובתרופות ובמנגנונים שבניתי סביבו. לא היה לי איך להתחמק ממנו יותר. ואז התחילה התמודדות אחרת, ואחרי כמה חודשים נכנסתי למסגרת של אשפוז יום, שהיא באמת באוריינטציה יותר שיקומית ופחות אקוטית. יש שם כל מיני סדנאות וסוגי טיפולים והצוות מדהים. הולכים לשם כל יום אבל זה משתלב עם שגרת החיים, אני יכולה ללכת לשם ועדיין להוציא את הבת שלי מהגן.

 

 

נדמה לי שממש מאז שאנחנו מכירות אני שומעת אותך אומרת “אני צריכה משהו מחוץ לאמנות כדי להתמודד עם החיים”, ואז נכנסת לפרויקטים שנראים עיצוביים, מלאכת יד ועיסוק טכני לגמרי, ושם איכשהו שוב עושה אמנות, ובדרך כלל שם גם קורים מפנים משמעותיים בעבודה שלך. בספר רואים את זה בשפה של הרישומים, הם הופכים להיות מאד נרטיביים עם מעין מיתולוגיה אישית והשפעות של תולדות האמנות. את אומרת “עשיתי ספר צביעה לחברים שלי”, אבל בעצם עשית ספר אמן בהוצאה עצמית.

(צוחקת) זה נכון. לא חשבתי על זה אבל אני חושבת שזה נכון לגבי כל מיני פרויקטים שעשיתי בעבר, ועוד כסטודנטית.

ועשית את זה לגמרי לבד, בלי תמיכות.

התחלתי לעבוד על זה עוד בזמן האשפוז. היה משהו במסגרת של האשפוז שגרם לחלק מהדברים שעסקתי בהם כאמנית להיראות מגוחכים: להגיש קולות קוראים ולרדוף כל הזמן אחרי להציג ולזכות. התעייפתי מזה נורא והרגשתי שאני רוצה פשוט לעשות אמנות. המאמץ התמידי לגרום למישהו לראות אותי שאב ממני כל כך הרבה אנרגיה, והחוויה באשפוז שינתה את איך שאני חושבת על העבודה בסטודיו ובכלל. לא חשבתי שזה הוצאה עצמית, לא חשבתי על תמיכות. פשוט רציתי לעשות חוברת צביעה ועשיתי אותה. יש בית דפוס מתחת לסטודיו ופשוט עשיתי את זה. דייקתי מאד את הדימויים, בסוף אלו ציורים שלי והייתי צריכה להרגיש שהם שלי, אבל לא חשבתי על זה בהתחלה כפרויקט אמנות. רציתי לעשות חוברת צביעה לחברים שלי ולא חשבתי על זה כמשהו שאני צריכה לבקש בשבילו מימון או תמיכה. אני מוכרת אותם, כי יש פה הרבה עבודה. ואני מבינה למה את קוראת לזה ספר אמן – כשסיימתי אותו הופתעתי מכמה שהוא שלם. עיינתי בדימויים כמכלול והבנתי שבאמת יש פה עולם שמספר את עצמו וקצת מסכם את התקופה הזו בחיים שלי, שמדבר אותי הרבה יותר ממה שהתכוונתי.

את מפרסמת באינסטגרם סרטונים שלך צובעת את הדפים ואת צובעת אותם ממש כמו ציירת. את עושה שם מהלכים צבעוניים לא מובנים מאליהם. הדפים עצמם מאד מינימליים.

בטח. בגלל שהם מינימליים הם מאפשרים את כל העבודה בפנים. קניתי באמת את כל ספרי הצביעה שאפשר להעלות על הדעת: אליסה בארץ הפלאות וסודות היער הקסום, ספרים עם דובונים שמוסרים לך מסרים חיוביים וספר שמיועד לאמהות מתוסכלות. מלא. ואף אחד מהם לא סיפק אותי, הם היו צפופים ומכוערים, אפילו הספרים שכאילו שואבים מתולדות האמנות לוקחים את ואן גוך ומפרקים אותו בצורה מכוערת ומרושלת, ולא נעים לצבוע את זה. הדפים נורא דקים והצבעים עוברים צד, לא חושבים באמת על החוויה הציורית של הספר. אז התחלתי להכין לעצמי.

בחודש הראשון של האשפוז אסור לצאת החוצה. במחלקה היו המון דפי צביעה מודפסים כאלו של מנדלות, גם הם מבאסים ולא עושים חשק. רציתי דפי צביעה מעניינים יותר וחשבתי שבטח גם אחרים ירצו אז התחלתי להכין, בהתחלה של המומינים, אחר כך באמת בהשראת תולדות האמנות כי זה מה שהכי מעניין אותי. בחרתי יצירות טובות לדעתי. נורא נהניתי לצבוע, וכשכבר היה מותר לי לצאת רציתי לקנות ספר איכותי ולהשקיע, אז קניתי ספר גדול של יצירות מופת, שהוא באמת מאד מפורט ועם דוגמאות של הציורים המקוריים כדי שאפשר יהיה להעתיק. אבל נשאבתי לזה בקטע של צביעה ריאליסטית וזה היה יותר מלחיץ ממרגיע. רציתי דברים פשוטים, שמש עם פרצוף, פרח, דברים פשוטים שבתוכם אני אעשה צל ומעברים ויהיה לי כיף לצבוע. דווקא חוברות הצביעה של הילדים הרבה יותר מגניבות. הצורות גדולות ופשוטות יותר ואפשר למלא, אבל הנייר דק ומעפן והצבע עובר נורא בקלות וזה לא כיף. ושוב הבנתי שאני צריכה פשוט לעשות לעצמי.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Elena Rotenberg Ajoku (@elenarotenberg)

שיתפתי חברה טובה שליוותה אותי בתהליך ועברה חוויה דומה לשלי – בסמיכות גדולה יותר ללידה שלה – בסיפור של דפי הצביעה והיא ביקשה שאכין לה גם. אמרתי שבשמחה, והתחלתי להסתבך. אני גרועה בקומישן, שונאת את זה. התחלתי לחשוב אם היא תאהב את הדפים או לא. אני נכנסת למערבולת כשמזמינים ממני משהו. ניסיתי להכין לה את מה שאני הייתי רוצה, ואז אמרתי שאם כבר אני עושה לה אני אעשה לעוד אנשים, כי אני חושבת שצביעה זה ממש מגניב ובא לי שזה יהיה זמין לאחרים.

כשהתחלתי באמת לצאת מהמערה הזו שהייתי תקועה בה עם הדיכאון הבנתי כמה מטורלל בחוץ. אני לא קוראת חדשות, אני לא יכולה, אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לא לתת לזה לחדור אליי, וממש מבקשת לא לדעת, שלא יספרו לי. אבל אני נפגשת עם זה דרך חברים, דרך השותף שלי לסטודיו. אני יכולה לסמן את ההבראה שלי בזה שאני בכלל מכירה בכך שיש עולם בחוץ. לפני חודשיים זה לא היה אפשרי מבחינתי, לא יכולתי לראות שעתיים קדימה. עכשיו אני מתחילה לאט־לאט להכיר בזה שיש עולם בחוץ ודברים קורים, ואני רואה על חברים שלי כמה קשה להם וכמה הם מושפעים מהמצב הפוליטי ומהסטרס המטורף שאנחנו חיים בו בארץ. זה יוצר מתחים במערכות יחסים, במקומות עבודה, מעלה המון שאלות עקרוניות ופנימיות וכולם מותשים ולחוצים.

יש משהו בדיכאון, ובמיוחד בדיכאון אחרי לידה של אמהות – נדמה שזו התופעה הנדירה הכי נפוצה שיש. כל מי שחוותה את זה מדווחת על בדידות איומה ועל תחושה שאת לבד לגמרי בעולם, היחידה שמתמודדת עם זה, אפילו שאת מכירה המון נשים שעברו את זה. עדיין התחושה היא שאת מקולקלת, פגומה, שמשהו אצלך ממש לא תקין, כי איך יכול להיות שאת לא מאושרת ממה שקורה לך. את מספרת שהכנת לעצמך את הדפים ואמרת “בטח עוד אנשים ירצו”. זה נשמע כמו מהלך שממש מתנגד לבדידות של הדיכאון בצורה יותר קונסטרוקטיבית מהמאניה של לבוא ולתלות וילונות במחלקה. את בעצם אומרת “אני לא לגמרי לבד בזה אם יש עוד אנשים שרוצים דפי צביעה”.

הצעד הראשון של זה היה בקבוצה שהנחיתי יחד עם עדי דהן בת״א תרבות קריית המלאכה, לפני שנכנסתי לאשפוז. הקבוצה לא עסקה בדיכאון אחרי לידה אלא בצומת של אמנות ואמהות. היא הורכבה מאמניות שהן אמהות לילדים בגילים מאד שונים, אבל כבר אז התאספנו כדי להרגיש שיש לנו מקום לדבר בו על מה שכולנו חוות וכדי לא להיות לבד עם זה.

במובן מסוים, גם כשנכנסתי לאשפוז חיפשתי קהילה. דיכאון אחרי לידה הוא באמת חוויה מאד בודדה ואני בעצם לא ממש הבנתי שמה שאני חווה זה דיכאון אחרי לידה. עניתי על איזה שאלון של טיפת חלב שאמר שאני גבולית, נפגשתי כמה פעמים עם פסיכולוגית וזה התמסמס. הבת שלי נכנסה למשפחתון ואני חזרתי לעבודה והכל היה כאילו כרגיל, עד שהוא כבר ממש לא היה. החוויה המידית אחרי לידה היא קשה אובייקטיבית, וזה חלק מהבעיה: את יולדת ואומרת “קשה לי”, והסביבה אומרת לך “נכון, זה קשה”. אין שום דרך למדוד מתי נגמר הקשה האוניברסלי ומתחיל הקשה האישי. קשה לך נורא ואומרים לך “נכון, לכולם קשה”. לזהות בעצמך דיכאון אחרי לידה, בטח בלידה ראשונה, מרגיש ממש בלתי אפשרי.

נדמה לי שגם המעט ששמענו על דכאון אחרי לידה, לפחות בדור שלנו, היה גרסה מאד רדוקטיבית וקיצונית שמופיעה במבני אישיות מאד ספציפיים, סיפורי “היא לא הסכימה להרים את התינוק”. אבל בדרך כלל זה לא נראה ככה. רוב האמהות שסובלות מדיכאון אחרי לידה כן אוהבות את הילדים שלהן ומחוברות אליהם, ועדיין קשה להן מאד.

נכון, ולכן אני אומרת שאין שום נקודת ייחוס להבין אם את בדיכאון. את לא מה שהיית, בן או בת הזוג שלך הם לא מה שהיו, הגוף שלך בטח לא מה שהיה וגם המוח לא – הכל חדש. זה קצת כמו גיל התבגרות נוסף. זה לא שאת חיה את חייך השגרתיים ופתאום שמה לב שאת ישנה כל היום ולא רוצה לאכול או לצחצח שיניים. אף אחד לא מופתע מזה שעם תינוקת בת חצי שנה את לא ישנה, לא אוכלת ולא מצחצחת שיניים.

חודש אחרי שנכנסתי לאשפוז כתבתי פוסט בפייסבוק על מה שקורה, ופנתה אליי באמת כמות מטורפת של נשים, באופן פומבי ופרטי, גם נשים שאני לא מכירה. גם עכשיו, שנה אחרי, אני עדיין מקבלת פניות. בכל פעם מישהי אחרת פונה ומספרת לי שגם היא חוותה את זה, ואיזה יופי שכתבתי כי לא מדברות על זה. באמת נורא קשה להבין איפה עובר הגבול בין “קשה ללדת ילדים” לדיכאון אחרי לידה אמיתי, שיכול ממש להביא אותך לגבול בין חיים למוות. ובכלל לידה זה גבול ממשי בין חיים ומוות.

כשאני חושבת על זה, החיפוש אחרי תחושת שייכות וקבוצת ייחוס התחיל אפילו לפני קבוצת השיח ולפני האשפוז, אולי אפילו כשהתחלתי לעשות פורטרטים בוכים. אחרי הלידה לא יכולתי להמשיך לעבוד בטכניקה שעסקתי בה במשך כמה שנים לפני הלידה: ציורי איירבראש שעשיתי רק בסטודיו. אבל כשהבת שלי ישנה, או כשהייתי מוצאת רגע, ציירתי קצת בפוטושופ: ציירתי חברים שלי בוכים, עם הכיתוב “פלורה גם בוכה”, “עדי גם בוכה”, “שאיה גם בוכה”, “מעין גם בוכה”. בסוף גם הדפסתי חלק מהציורים על כריות, והעליתי לאינסטגרם. היה בזה משהו אינטימי באופן יוצא מגדר הרגיל, כי הן לא ישבו מולי ובכו, אני חיפשתי תמונות שלהן ברשתות החברתיות, דמיינתי איך הן ייראו בוכות וציירתי את איך שאני מדמיינת אותן בוכות. ציור זה תהליך שלוקח הרבה זמן, וככל שאת מתעמקת בו את מפתחת יותר אמפתיה. הרגשתי שאני מבינה למה הן בוכות. אני אולי לא יודעת למה, אבל אני מבינה. לפעמים אלו היו חברים וחברות שלא הראו לי את הצד הפגיע שלהם, מעולם לא ראיתי אותם בוכים ואני לא יודעת למה שזה יקרה להם, אבל מתוך הציור פיתחתי אמפתיה מאד גדולה. ניגשתי לעשייה הזו מתוך מקום של רחמים עצמיים מאד גדולים, בכיתי כל יום והייתי אומללה. זה היה נורא. ולחשוב על זה שאני לא היחידה שיש לה סיבה לבכות עזר לי מאד לצאת מזה, להרגיש שיש לי שותפות.

עבורי יש לציורים הללו גם איזשהו מימד מקליל, כמעט קומי. כשעשיתי אותם הייתי כל כך אומללה, עמוק ברחמים עצמיים. יש משהו בציורים משהו שקצת מגחך על עצמו וזה עזר לי לראות את עצמי מהצד ולצחוק.

המהלך של דפי הצביעה שונה, בעיניי. כשאת מציירת אנשים בוכים את מחפשת קהילה כתמיכה במצוקות הפנימיות שלך. כשאת מכינה להם דפי צביעה את אומרת “אני לא לבד בזה, ויש לי משהו שיכול לעזור לכולנו”. זה אקט הרבה יותר פרוגרסיבי של החלמה.

זה נכון. באופן כללי אני בנאדם די מתנשא, אולי לא רואים עליי אבל זה נכון. וכשיצאתי משנה של אשפוזים הרגשתי שהסתכלתי ימינה ושמאלה על אנשים סביבי ואמרתי “וואי, אתם לא מבינים כלום”. הרגשתי שיצאתי מהצד השני של זה ואני יודעת משהו שאתם לא. רכשתי כל כך הרבה כלים להתמודדות ופתאום ראיתי עד כמה כולם מסביבי מתמודדים עם קושי. רציתי להגיד להם “תשמרו על עצמכם”: על השפיות, על הבריאות. עבורי הדיכאון שחוויתי היה תסמין, קטליזטור שהבהיר לי משהו על החיים שחייתי לפני. כשהיינו יותר צעירים היינו שומעים על כל מיני אנשים שנניח נסעו להודו ובעקבות איזשהו סם אכלו סיבוב, התפלפו. הסמים הרי הוציאו משהו שהיה שם בפנים, אבל אפשר לאבד את השפיות שלך בגלל אירוע אחד. לפעמים זה קורה לאנשים גם בלימודי אמנות. במובן הזה לידה היא כמו טריפ רע שיכול לעשות לך סיבוב. בדיעבד אני מבינה את זה כמובן, אני לא חושבת שיש מישהי שבאמת יכולה שלושה חודשים אחרי לידה ראשונה להגיד “יש לי דיכאון אחרי לידה ואני צריכה עזרה והכרה”. את לא באמת יכולה להבין את זה מיד. בינך לבין האבחנה יש תהום של מורכבויות וניואנסים, אבל בדיעבד אני מבינה שהלידה והדיכאון שאחריה הציפו כל מיני דברים שישבו מתחת לפני השטח, ואני לא אחזור להיות מי שהייתי לפני. זה לא אירוע שקרה וחלף, אני בנאדם אחר ואני צריכה ללמוד מחדש איך לחיות בעולם הזה. יש הרבה דברים שלמדתי בשנה האחרונה על איך לחיות עם זה ואני רואה סביבי חברים ואנשים יקרים שמתמודדים עם דברים נורא קשים, ואני רוצה לשתף אותם בכלים שהאשפוז נתן לי ובמה שאני מאחלת לעצמי בחיים החדשים האלה: יותר רוגע, יותר שקט, פחות פרודוקטיביות. אני רואה את כולם סביבי באטרף, גם סביב המצב הפוליטי וגם בכלל, והלוואי שהייתי יכולה לקחת בזה חלק, אבל רציתי להגיד לכולם “תשמרו על עצמכם”.

יש בדימויים שמרכיבים את הספר משהו מאד נרטיבי, כמו מיתולוגיה כזו עם דמויות ארכיטיפיות. האמא, הירח, המים. הם מדברים באופן מאד מובהק את השפה החזותית שלך מהשנים האחרונות, ויש עליהם השפעות חזקות של רנסנס מוקדם/סוף ימי הביניים, המון תוכן בלי מילים.

כמו שאמרתי, רציתי לעשות משהו כיפי וקליל ולא להישאב לתוך הדימויים כמו שאני יודעת לעשות. בוודאי שבסוף זה מה שקרה. אני באמת מאד אוהבת את הרגע בתולדות האמנות שבין ימי הביניים לרנסנס, בגלל השפה החזותית שלו: התפר בין הסימבולי לריאליסטי, שיושבים עליו המון דברים שאנחנו מכירים מחיי היומיום שלנו, כמו הדימויים של קלפי הטארוט. אלה הרבה דימויים אוניברסליים שנמצא ברוב התקופות בתולדות האמנות, כל מיני דימויים שהם ממש הבסיס הוויזואלי של התרבות שלנו ואיתם רציתי לעבוד. סימנים ראשוניים כאלה, כדי לא להסתבך עם משמעות. בעצם יש בכל הדימויים המון עיסוק בלידה, פוריות ומוות. זה הבסיס החזותי של האנושות – השמש והירח, לידה ומוות. שם מתחילה החוויה האנושית, מיטלטלת בין חיים למוות. אז לשם אני חוזרת, לבסיס הזה. זה היה לי אך טבעי, ולא רציתי לנתח את זה אינטלקטואלית, פשוט חיפשתי משהו אוניברסלי וגדול.

אני חוזרת כל הזמן לתקופה הזו, התפר בין ימי הביניים לרנסנס, באופן טבעי. התקופה הזו מקפלת בתוכה את הדברים הכי משמעותיים בעיניי בחוויה האנושית. הם כבר לא רק הסימונים שהכרנו בימי הביניים, אבל זה עוד לא הספציפיות של הרנסנס. במרווח הזה מצליחה להתנסח איזו חוויה אנושית מאד בהירה שהיא גם ספציפית וגם אוניברסלית.

אחרי הלידה הרגשתי פתאום חלק מאיזו שושלת נצחית של נשים שעברו את החוויה שאני חווה כרגע – את והגוף שלך והרגע הזה שעברת, בין חיים למוות, זה מחבר אותך, את נהיית חלק ממשהו. אני כבר לא יכולה להסתכל על דימויים של מריה וישו בלי ההקשר הזה של דאגה אימהית. אימהות שהילד שלהן חולה או נהרג או נפטר חס וחלילה, האבל הוא אותו אבל. זה נורא בסיסי.

זה גם אבל של האם על מי שהיא הייתה. הרבה לפני האבל הפוטנציאלי, יש בלידה אבל על מי שהיית ולא תחזור. יש פה אבל מאד קונקרטי על אישה שאת לא תהיי יותר.

נכון, ולקח לי המון זמן להבין את זה. היה לי קשה אחרי הלידה ואני זוכרת שחברה אמרה לי, “זה בסדר להתאבל רגע על מה שהיית”. זה בסדר.

***

רוטנברג מציגה בימים אלו את תערוכת היחיד “בוכות” בגלריה 2 (אוצרת: שרון גולן). ביום שבת, 24.06 יתקיים מפגש צביעה עם האמנית במסגרת התערוכה.