אורחים לרגע

התערוכה “מארח ואורח” המוצגת במוזיאון ת”א כוללת אשכול של 9 תערוכות המאוגד כתערוכת-על ומתייחס לפרשנויות לרעיון הכנסת האורחים. התערוכה, שאצר סטיבן הנרי מיידוף מניו-יורק, מבוססת על שתי מסות של קאנט ודרידה העוסקות במתח המאפיין את יחסי האירוח וההתארחות על היבטיהם האתיים, הפוליטיים והאסתטיים. האם אירוח הוא זכות או חובה, כיצד מוגדרים היחסים בין האורחים למארחים ומה נותר מעצמיותם  לאחר ששהו אלו במחיצת אלו, הן שאלות המהדהדות ברקע לתערוכה.

דוד טרטקובר – מזוודה מס’ 27

דיון בשורשים הלטיניים של המילים אורח ומארח, שמשמעויותיהן נעות מזר ומאיים עבור דרך אורח וכלה בשבוי, משמש כרקע לאוסף פעולות אוצרותיות ואמנותיות שאינן מבקשות רק לעסוק באירוח אלא גם להיות אורחות ומתארחות. כך מיידוף, המציג את עצמו כמתארח במוזיאון ת”א, מארח קבוצת אוצרים/ות שהוזמנו לאצור במסגרת תערוכת העל שיצר, והם, בתורם, הופכים מאורחים למארחים המזמינים אמנים שחלקם עוסקים באירוח או התארחות להשתתף בתערוכותיהם. בנוסף לתצוגה יערכו בשבועות הקרובים מספר אירועים – שימוע לקפיטליזם המוזיאלי באוצרות יהושע סימון והקרנות ודיונים על אדריכלות ונוף באוצרות אנה פעולה כהן מברזיל – שיתארחו בתערוכה המרכזית שתשמש כמצע עבורם. התוצאה יוצרת מבנה טאוטולוגי, משום שאם העבודות אינן מתאימות אחת לשניה זה בגלל שבכל יחסי אורחים ומארחים יש מידה של זרות, ואם הן בולעות אחת את השניה זה מפני שבסופו של דבר אורחים ומארחים מפנימים אלה את אלה. אם ההצבה מגושמת זה מפני שבכל אירוח נותרים דברים לא פתורים, ואם אוסף העבודות נראה כמקבץ אקראי שיכול היה להיווצר בחיפוש בגוגל זה מפני שבכל הכנסת אורחים יש מימד בלתי צפוי. שני דברים הולכים לאיבוד בפסטיבל השיתוף הזה: האחד הוא לכידות עקרונית ואחידות איכותית, והשני הוא ההזדמנות להפוך את אמנות האירוח לאירוע פוליטי של ממש.

בין המשתתפים בפרויקט נמצא האוצר הסיני הפועל במערב הו האנרו, שאצר את הביאנלה לאמנות באיסטנבול בשנת 2007. האנרו מציג את התערוכה “ריאליזם מלוכלך” העוסקת בישוב מחדש בשטחי ישראל-פלסטין באמצעות תצלומים של מיקי קרצמן, וידיאו של ניר עברון ומיכאל ז’ופרנר וסדרת ציורים של הצייר הסיני ליו שיאודונג. פלסטינים הם הנוכח הנעדר של התערוכה, כמו גם של יתר חלקי הפרויקט העוסק ברובו באיזור הגיאוגרפי, התרבותי והלשוני המקומי אך כולל רק עבודות של אמנים ישראלים ובינלאומיים. האילמות הפלסטינית נוכחת גם בעבודתה של הקבוצה ההודית רקס מדיה קולקטיב – מיצב ומיצג המבוססים על הכלאת בתים ומשפטים משיריהם של יהודה עמיחי ומחמוד דרוויש. הקבוצה לא הצליחה לשתף פעולה עם מנהלי העזבונות של שני המשוררים, ולכן נאלצה להשתמש רק במקטעים מתרגומיהם לאנגלית במסגרת “שימוש הוגן”. “העובדה שהאנגלית, שפתו של כוח כובש לשעבר אשר כפה עצמו על דוברי השפה האחרת, היא כיום הגשר היעיל היחיד בין דוברי שפת הכוח הכובש העכשווי (עברית), ובין אלו הסבורים שהם עדיין נתונים תחת כיבוש (דוברי הערבית), מסבכת את נושא מערכת היחסים בין מארח לאורח שאליו העבודה מנסה להתייחס”, כותבים היוצרים בקטלוג. תסבוכתם של ה”סבורים” כי הם נתונים תחת כיבוש, אם כן, הופכת להזמנה להשתתפות בתערוכה בינלאומית שהפכה לפארודיה לא מכוונת על אמנות פוליטית.

קימסוג’ה – סטילס מעבודת הוידיאו “אשת מחט” (פטן)

עוד מוצגים בתערוכה עבודת הוידאו הזנית והיפה “אשת מחט” של האמנית הקוריאנית קימסוג’ה, סרטי הוידויים של רועי רוזן (האחד מוקרן בנפרד והשני הפך לחלק משיתוף פעולה משונה עם רפאל זגורי אורלי, אלי פטל ומיידוף עצמו), מסדי נתונים המתארכבים בכל נגיעה במסכי האייפד בעבודתו של ג’פרי שנאפ, מיצב אמנות-דואר בשם “גלות” של דורה גארסיה ושותפים, ועוד. חלק מהעבודות מוצלחות כשלעצמן (רבות הוצגו בשנים האחרונות בישראל), אולם הן מתקשות לחפות על תחושת הנביבות הכללית, על הפער בין היומרות הפילוסופיות הגדולות לגיבוב האמנותי והטפלוניות הפוליטית, ועל חוסר הרלוונטיות של התערוכה לכל דיון מלבד זה המוקדש לניסיון עקר ומגושם לעסוק בזוויות תיאורטיות של מציאות מקומית על מנת לקלוע למה שמזוהה כבון טון של עשייה אמנותית בינלאומית עכשווית.

“מארח ואורח” היא מסוג התערוכות שהוצגו בעבר במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, ומגיעות למוזיאון ת”א כעבור עשור כשהן מתנשמות בכבדות וכנפיהן קצוצות. רגע אחרי שז’רגון השיתופיות והפוליטיקה החדשה תועלו מהצעה רדיקלית לכרטיס כניסה לממשלה ניאו-ליברלית, התערוכה מתקשה להציע יותר משאריות מחוממות של אוצרות מושגית הבאה לידי ביטוי בקלישאות וססמאות המבקשות לבחון את ה”פוליטי” מבלי להיות פוליטיות ולצלול למים עכורים מבלי להתלכלך. במוזיאון ת”א-יפו אפשר לעשות יותר.

מארח ואורח – מוזיאון ת”א
אוצר: סטיבן הנרי מיידוף
נעילה: 30.6

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”