אמנות הביתן

אדריכלות אינה חלק אינהרנטי ומובן מאליו בשדה האמנות כיום, לפחות זה המוצג במוסדות המארגנים את צורתו של השדה הזה, את נקודות ההשקה שלו עם העולם, הציבור, הביקורת וכו’. אם מקבלים אדריכלים פינה במוזיאון להציג בה את אמנותם, הרי שעל פי רוב מדובר בפינה המיועדת לכך, או ביאנלה המיועדת לכך, ובכל מקרה מקום המיועד למה שנקרא “שימושי”, המובחן מן המקום המיועד למה שנקרא “אמנות”. אין בדברים משום זלזול של עולם האמנות באדריכלות, אלא מפאת ההדחקה של עולם האמנות את הרובד השימושי שלו עצמו, של כל אמנות, בהיותה פוליטית או בהיותה מבקשת תגובה או קוראת לפעולה או מתכתבת עם קודמיה, כל אלה הם שימושים ממש כפי שמגורים הם שימוש במבנה בעל ערך אסתטי. הדברים ידועים. והנה, התערוכה של אבשלום בביתן הלנה רובינשטיין משיבה אולי את המחשבה על השאלת הפעילות של תכנון מבנים וסביבות משולחן האדריכלים אל חלל הגלריה, בתביעה להזכיר את האופק האמנותי של פעילות זו. אני כותב “אולי” מכיוון שאבשלום אינו אדריכל, ופעולת האוצרות של התערוכה אינה מביאה שפה אדריכלית אל ההצגה הנורמטיבית של הפיסול של אבשלום. זו תערוכת פיסול. אחד מן הנושאים שלה הוא המפגש בין אדריכלות כאמנות שימושית לאמנות כמבנה שאין בו שימוש. ואף על פי כן, מזכירה עבודתו של אבשלום, במיוחד בשמות המובהקים שבחר האמן לפסליו (“הצעה למגורים”, או, “תא מספר 6”), את אותה התרגלות של מוסדות לאמנות ושל מבקריהם המגוונים להוצאה שקטה של האדריכלות בפרט ושל השימושי בכלל אל האיים הרחוקים של המוזיאונים לעיצוב.

אבשלום – הצעות למגורים, 1992. אוסף מוזיאון ישראל. צילום: עודד לבל

ומן הנקודה הנינוחה של האמנות בחלל הגלריה אנו נקראים להתייחס אל העבודה של אבשלום כאל ניסוי בפיסול אובייקטים המצמצמים את מגוון הצרכים והתשוקות הטמון במושג “מגורים” לכדי רשימה מינורית של פעולות: שינה, רחצה, אכילה, ישיבה, לא הרבה יותר מכך. הניסוי של אבשלום הוא אמנותי, אם כן, אף שנאמר כי תאי דיקט לבנים אלה אמורים ללוות את האמן למקומות שונים בהם הוא מבקר ולשמש לו, רק לו, למגורים. אמנם אלה מגורים מדכדכים למדי, שיש בהם מן הכרסום בזכות הבסיסית לחיים בכבוד, אך אפשר שבכך דווקא נרמזת אותה התמסרות מסורתית של האמן לאמנותו בלבד. הניסוי הוא אמנותי גם משום שהשימושיות שלו תפורה למידותיו של אבשלום, או לפחות לאדם במידותיו. הפתח צר, המיטה יחידה, התקרה מעוגלת פינות ואינה מאפשרת התחברות קלה ליחידת מגורים שכנה (כך גם בעבודה “הצעה למגורים” שם מערכת תאי השינה שומרת על ניתוק מושגי בין תא למשנהו). אבשלום מראה באור מלאכותי, אוניברסלי, וקר איך שימושיות היא אמנותית רק כשהיא עניינו של היחיד, לא של החברה. מאד קסמו לי המבנים הללו הלבנים, והעלו הרבה רמיזות מנוגדות ומשלימות, אך איתם עלה גם החשש שהפיוט-יחיד הצורני הזה הוא מה שמאפשר לדיון על אדריכלות להיכנס אל כותלי המוזיאון.

מטרידה אף יותר ההכרה כי החיים הרזים והניידים בגרסה האבשלומית אולי מכילים את כל מה שהוא קורא “פתרונות” (בעבודת הוידאו המאיירת את התערוכה כולה), לצרכינו הבסיסיים, משינה ואכילה ועד לעישון, אוננות ודפיקת הראש בקיר, אבל אינם מכילים אמנות. לא את הצורך בה ולא את הצריכה שלה. במבנים הלבנים היפים והמסתוריים יש “כל מה שצריך” כדי לשרוד, אבל אין שריד אחד למה שאי אפשר באמת לחיות בלעדיו, כך רוצה הייתי להאמין. אין תמונה על הקיר, או מקום לטלויזיה (בה אפשר יהיה לראות פלאים כמו עבודות הוידאו של אבשלום), או פסל כלשהו. ואני לא מתכוון רק לרפרודוקציה של החמניות בשירותים ש”תלכלך” לאבשלום את המודל, אלא לכל מה שמבטא את האי-שימושיות-לכאורה, מן הסתמי של המונח או התלוי או השמור למזכרת, מן המשורבט ועד לממוסגר, משהו, גם אם גיאומטרי ונקי, ולו פחות הערך ביותר, שיהיה לקוח מעולמה הרחב (הרבה יותר) של האמנות. אבל קישוט הוא אמנות שבשימוש, ולכן אין לו מקום כאן.

אבשלום – תא מספר 4 (פרוטוטיפ). אוסף מוזיאון ת”א לאמנות

אני מרגיש שאני מתפרץ לדלת פתוחה. הלא מובן מאליו שאבשלום ינקה את פסליו מכל הפרפרנליה הזו אם ברצונו להציג איזו דיסטופיה לחוויה האורבנית אליה אנו צוללים במהירות, בה המקום לאמנות נמחץ תחת אילוצי הציפוף (וזאת בניגוד להצעתה של האוצרת סוזנה פפר בדברי ההסבר בתערוכה ובקטלוג). האמנות, לפי תסריט שחור שכזה, תהיה חייבת להיעשות או להתקיים מחוץ לכל הכתלים המבודדים האלה, אולי באמת באותו מרחב שבו עוד ניתן יהיה לחוות יחד כלשהו. במרחב כזה אולי יוכלו להיות מונחות אותן חתיכות משחק מוגדלות ולבנות כמו בעבודה disposition מ-1990, שכמעט ואפשר לטייל ביניהן ולתהות על פשרן. בינתיים, אין אמנות בתאים הלבנים. כשאין ברירה והנפש לוחצת לקיומה של אמנות כזו, כפי שנראה שקרה לאבשלום, מציבים בתא מצלמה וצורחים לתוכה או משתוללים במאבק עם איזה אויב דמיוני או מציגים עישון ושינה ואכילה. אלה פעולות של אמנות שמציגות, או משקפות, את המתרחש מאחורי הקירות האטומים באין יודעין. לו היו פעולות אלה מצטלמות באמת בתוך התאים (ולא בתא שדופן הצלם חסרה בו) אפשר שמקומה של האמנות בתוך החיים המכווצים שאבשלום מציג לא היה נמוג אלא דווקא מתעצם, שב להיתלות בגוף האנושי לבדו. אלא שבסופו של דבר, הטענה הדיסטופית הזו אינה מוצרנת במלואה, שכן הצעות המגורים אינן מוצגות בחוץ, במרחב הפתוח שנותר לאמנות כשזו סולקה לחלוטין מן “הביתי”, אלא מוכלות בתוך הארכיב השמרן של שדה האמנות, בתוך המוזיאון, לאמור: דיסטופיה, פוליטיקה, חיים רזים, כל זה נחמד ומעניין, רק שישאר כאמירה אמנותית (גם אם בת עשרים שנה ויותר), שיהיו התא האבשלומי עבודת אמנות ואוהל המחאה ברוטשילד בית ארעי של שימוש.

עוד על אבשלום ב”ערב רב”