פלישה בהסכמה

במציאות שבה הלחיצה על כפתור הצמצם במצלמות המשוכללות של ימינו היא מעשה שאין קל ממנו, נדיר למצוא מעשה צילומי כמעשה אמנות שעולה ממנו תחושה של חשיבה ועיצוב מושכל ובעל אמירה של ממש. בתערוכתו “מר לרי” מציג שי איגנץ מהלך תרבותי רחב יותר מאשר מעשה של צילום פורטרט על רקע עיצוב תקופתי והיסטורי גרידא.

הקשרים שיוצר איגנץ בתצלומי הסדרה מבוססים על פלישה רכה לעולמם של המצולמים השונים ובראשם זה של מר לרי. הצילומים הברורים, מותירים מרחב אניגמאטי רחב ומשמעותי המעורר תהייה בנוגע למי הוא מר לרי ומה החשיפה עושה לו ולצופים.
איגנץ פולש למרחב האישי והציבורי של הדמות, אולם זוהי פלישה שנעשתה בהסכמה והיא מבוססת על כבוד הדדי בין הצלם למצולם, ותחושה זו מצליחה לצאת מן התצלומים ולעבור הלאה. הכבוד ההדדי עובר בעיצוב האסתטי ובתחושה הנעימה יחסית של התאורה ויחסים בין הדמות ובין הסביבה. הדמות שעולה מתוך הצילומים משלימה את הסביבה הססגונית, בעלת הנופך ההיסטורי שבתוכה הוא מצולם, מוזיאון הקרנלבה לתולדות פריז, שמר לרי הוא מנהלו.

שי איגנץ – מתוך התערוכה

מעשה הפלישה הצילומית, מוצא לעצמו מקבילה גם במעשה פלישת התערוכה לאתר בניה של בית מלון העתיד להיפתח ברחוב מלצ’ט 2 בתל אביב. הבניין עצמו מצוי בשלבים אחרונים של שיפוץ לקראת פתיחת מלון בוטיק ודירות יוקרה באחד מבנייני הסגנון האקלקטי של העיר. אקלקטיות הבניין מוצאת ביטוי גם באקלקטיות התצלומים, וגם השימור המוקפד של הבניין מוצא את ביטויו בשמירה המוקפדת בעיצוב התערוכה כולה, למרות פשטות ההצבה והזמניות שעולה ממנה.

מערכת חדרים בשלבים אחרונים לקראת סיום השיפוץ הוקדשו למשך שבועיים להצגת התצלומים, בלי הידור וגימור מושלם הצפוי מתצוגה בחלל גלריסטי או מוזיאלי. מעשה זה הוא המשך המהלך האוצרותי המעניין שיוצרת דיאנה דלל במסגרת פרויקט Parasite שהיא מקדמת. הפרויקט מוציא אירועי אמנות שגרתיים לכאורה למסגרות פחות קונבנציונאליות, תוך ניסיון לבחון את גבולות העשייה האמנותית המסורתית. אין זו הפעם הראשונה שנעשו מהלכים שכאלה בעולם ואף בארץ, אבל העקביות שבה נוקטת דלאל מעניקה תוקף מעניין לעשייה כולה.

הניגוד הבולט בין מערכת החדרים הלא מעוצבים עדיין ברחוב מלצ’ט, לתפאורה המשוחזרת של המוזיאון בפריז, מבליט את המלאכותיות ואת מעשה ההתקה שמבצע איגנץ. הוא מצליח להכניס לתצלומים איכויות ומעמקים תרבותיים גם כשאלה אינם מצויים באתרים באופן מובהק. מידת המלאכותיות של החדרים התקופתיים שעל הרקע שלהם מצולם מר לרי עלולה להיראות כקיטש לשמו, במיוחד לעיניים ישראליות, אך רכות התאורה והשיבושים הקלים שאיגנץ מחדיר מונעים השתלטות של תחושה כזו. עצם צילום של גבר בגיל העמידה בערום מלא או חלקי על רקע ההדר הנאו-קלאסי מעורר חשיבה חדשה הן על עיצוב החלל והן על מעמדו של המצולם.

שי איגנץ – מתוך התערוכה

מרכיב השבירה של הצפוי ניכר באופן בולט לעין בתצלומים נוספים שאינם תלויים על קירות התערוכה, אך משלימים את התמונה הכללית: תצלומים אלה הם חלק משלושה מאגדי דפים שמהווים תחליף קטלוג, או שמא הרחבה של התערוכה שעל הקירות. שלושה מאגדי דפים בשלוש מידות שונות מחזקים את המימד האינטימי החודר של הסדרה כולה.

האינטימיות מודגשת בגישה האקלקטית של עריכת התצלומים. לכאורה אין שום קשר בין תצלום לתצלום: אחד מציג דיוקן גבר צעיר, אחר הוא של נוף גינה ואילו השלישי הוא תפנים חדר במה שנדמה כדירת רווקים. אגד שני מציג צילומים נשים מסדרת התצלומים של נשות ויצ”ו אוסטרליה, סדרה שאותה יצר איגנץ לפני מספר שנים. התוצאה היא כשל אלבומי תצלומים אישים שהודפסו באיכות גבוהה החושפת את האיכויות הפנימיות של המצולמים ושל הצלם כאחד.

שי איגנץ, מר לרי
יוזמת דיאנה דלל Parasite, אוצרת לאה אביר, עיצוב קטלוג אביגיל ריינר