קומפוזר ופרפורמר

נורית דוד ובויאן – תפיסה של חלל בציור הבודד ובסדרה, בעקבות האפשרויות שהנחילה מורשת המיצב.

תפיסת חלל בציור הבודד ובסדרה

אמני המיצב והפיסול פיתחו תפיסה יחודית של חלל. זה חולל שינוי תפיסה בהגדרת הנושא. החלל כפורמט של ציור, פתח את נקודת המוצא לסדרה של ציורים.

לאחרונה יוצא לי לראות תערוכות שבהן מוצגים הציורים בתפזורת על הקיר. יש שם משהו שעובר כשהקיר הופך ללוח אינטואיטיבי, או אחוז דיבוק בטמפרמנט של הצייר, או במקרים אחרים, כמו למשל אצל קארן קילימניק (ציירת מפלורידה), יש בהצבה שלה התכתבות עם תצוגות ציור במוזיאונים עתיקים, אך לרוב זה נראה כמו המניירה מבין האפשרויות שהציעה מורשת המיצב, ולא נותנים לי לראות את הציור כאשר מונעים ממני את גובה העיניים. ההצבה האופקית הקלאסית של ציור היא הצעה עבור חלל אחר מאשר חלל התצוגה.

מהי סדרה של ציורים שלא מבוססת על מוטיב חוזר? הנה רק כמה דוגמאות לתערוכות שהתקיימו בארץ בשנים האחרונות שמעסיקות אותי בכתיבת החיבור: “‬הטבע המקורי‫”‬ של אלי פטל מ-2006, ‫”‬הטעם של גרבו‫”‬ מתוך התערוכה “לראות את הלא נראה” של יצחק ליבנה מ-2007, התערוכה ‫”‬טרופית‫”‬ של גליה פסטרנק‫ מ-2008, ‬ “נסעתי באוטובוס או במטוס” של פרל שניידר מ-2008, “עבודות (1975–2010)” של לארי אברמסון ו”קשת בשערה של כרובית” של אסתר שניידר, שהוצגה לאחרונה.

נראה שהציורים התרחקו מעט אחד מהשני (בדימויים בתקריבים בצבעוניות בפורמטים במידת המורכבות וכדומה), ושומרים על יחסי קירבה ביניהם. בינתיים המרחקים ביניהם נותרו שווים בתצוגתם.

אני יושבת באולם האופרה שוב ושוב (מאז שאח שלי עובד שם), ומגיע רגע הקונטרפונקט – רגע שבו כמה דמויות נקשרות יחד במוזיקה, כשכל אחת מציעה מלודיה אחרת ובהתנגנות יחד נוצרת הרמוניה. הקונטרפונקט מתאפיין בכך שההרמוניה היא משנית, ובמפגש המלודיות שמתנגנות סימולטנית – האקורדים שמתקבלים הם כמעט מקריים.

במוזיקה קוראים לבחירת כמות השורות וסידורן זו מעל זו בכתיבתן להתנגנות יחד “כתיבה אנכית”. התמצאותם של המלחינים בציר האנכי מפתיעה אותי. מהו נתיב הכתיבה של המפגש המלודי אצל המלחינים שלא קבעו מראש איזו חוקיות שתכוון את הכתיבה האנכית וכשהאוריינטציה לא נסמכת לאקורדים? זו שאלה אמיתית בשבילי – האם אפשר לשאוף למשהו בסימולטניות של ציורים?

ראיתי תערוכה רטרוספקטיבית של שארדן. “הציר האנכי” הגביר את המשיכה שלי לציורים שלו בכל מה שהספיק לצייר בחייו. ציור יחיד שמהדהד את המרחב שקיים לידו, נבלע לתוך רגע של ארוע ספציפי ומשהו ממנו ממשיך בשאר הציורים. גם אם הוא חריג הוא משתייך ומשפיע. אני מתקדמת לאורך סדרה של ציורים, כל ציור עומד בפני עצמו ופונה אלי למשך כזה או אחר של צפייה בו. עם כל ציור שנוסף, יש התרחבות בעולם והתקדמות למפגש עם נקודת המוצא של שארדן.

בת”א מוצגות כעת שתי תערוכות של נורית דוד ובויאן, שהאוריינטציה שלהם בדו-מימד היא של חלל שמופעל בציור. בכל אחת מהתערוכות ישנה הצעה פרטית עבור ציור וחלל.

נושא וקומפוזיציה בתערוכה של נורית דוד דאגה לדואבים ואביב מאוחר

בציור של נורית דוד יש עושר של פרטים. את החיבורים בין הפרטים היא מבצעת לפני שהיא מגיעה אל הבד, שם הנטיות שלה כקומפוזיטורית מתחילות לקבל ביטוי. בחדוות המלאכה ובאמצעות נרטיב מקשר, היא מייצרת להם מקום אפשרי בציור מלא תוכן. זה שימוש אישי בטכניקה של הקולאז’ שלפעמים הוא נסתר ולפעמים הוא גלוי במערך החזותי של הציור. הקולאז’, כחיווי של חלל במצע של דו-מימד, מאפשר לנורית ליצור מקום אלטרנטיבי לתכנים. יותר מבעבר היא פונה הפעם לתת לכל הקולאז’ים מקום אחיד בקומפוזיציה של הציורים יחד בתערוכה “דאגה לדואבים ואביב מאוחר”. בעבודת הכנה של עשרות רישומים, נורית עורכת חיפוש ממושך של אתר הנושא.

מערכה ראשונה מתרחשת בקומת הקרקע: “דאגה לדואבים”. בציורים מתוארים בתי חולים שיש בהם דאגה וחמלה לכל יצורי החיים. זו העיר הלבנה תל-אביב. עיר שכולה בית חולים בציורים צבעוניים מאוד. אני עולה בגרם מדרגות ומגיעה לחתונה שמתקיימת בקומה מעל (“אביב מאוחר”) . העיר ממשיכה אל הקומה השנייה ונהיית העיר הלבנה, לובשת לבן. אני צופה בהיערכות לקראת החתונה, הציורים מתארים בעיקר תמונות מתפירת השמלה והלבשת הכלה.

שמלת כלה 2, נורית דוד “אביב מאוחר”

החתונה עצמה מובאת בסוף במסגרת ציור אחד בקומה העליונה. הציור שונה בצבעים משאר הציורים הלבנים, הצבעים נותנים תחושה של ערב.‬ בציור זה הכלה והחתן עומדים בקצה גרם מדרגות ופונים אל רחבת הריקודים שנראית כמו חגיגה כפרית. נורית דוד מופיעה בדמות עצמה ככלה.‬ על האסרטיביות הזו היא מחזירה בהסתייגות כלשהי הן באופן שבו היא מתארת את עצמה ביום כלולותיה ועד בתי החולים בקומה למטה.‬ למרות ההסתייגות, החגיגה בציור החתונה, מתממשת ברחבת הריקודים, והחגיגה גולשת לשאר הציורים ושזורה בהם בהתרגשות מההכנות לקראת החתונה המתוארות בציורים הלבנים, הסרטים החגיגיים שעפים באוויר, ועד לצבעים העזים שבקומה התחתונה. הצבעוניות בציורים של נורית דוד בקומה התחתונה כפי שהיא מיישמת אותם הציפו אותי באושר שיש בעולם.

יופי ונקיון, נורית דוד, דאגה לדואבים

בתערוכה הזו נורית דוד בונה קומפוזיציה שמתייחסת להתפתחות הנושא והתפתחות הצבע בסדרה. נורית דוד הציבה נושא עצום עבור סדרה של ציורים. אחרי שהנושא עצמו נפתח כחלל ו”הקדים” לרכז בו את הציורים, אני מגיעה לצפות במחזה. הקומה התחתונה נראית כמו סידרה שמבוססת על מוטיב חוזר. בכל ציור בית חולים, והדבר מתקבל כמו השהייה מוסיקאלית מההתפתחות הליניארית של הנרטיב, והתגייסות לקוהרנטיות של העיר כבית חולים בחלל התצוגה. הקולאז’ים שבפנים הציורים שונים מעט זה מזה באופן שמוציא אותם מאחדות העלילה והמקום של חלל התצוגה, ומאפשר כניסה אל התוכן הפנימי של כל ציור. דרך העיר שממשיכה למעלה נפתחת קומה שבה יש סידרה מתפתחת בנרטיב ובצבע. הקומה התחתונה היא כבסיס ומצלול עליו עומדת החתונה.

הסימולטניות של שתי הקומות השונות זו מזו. מתכתבות זו עם זו. וגם זו מתפתחת אל זו. ובעיקר בשל הצבעים – התערוכה הזו תיצרב בזכרון ליבי.

ללא כותרת, נורית דוד דאגה לדואבים

העניין בלב החיבור לא מתמצה לכדי פורמט בציור העכשווי. לא הייתי כותבת על נורית דוד ובויאן לולא הייתי מושקעת בעבודות שלהם במשך שנים כצופה. נראה שכרגע אצל כל אחד מהם יש משהו מובהק ביחס להרגלי עבודתם וגישתם אל הציור, שהפניה אליהם בכתיבה, נוכח שתי תערוכות שעומדות כעת, היא כמעט בלתי נמנעת עבורי וגם הזדמנות לשתף מחוויה, מצפיה ומשיחות אוסף של רשמים והשראות שהתנקזו אל העניין שבלב החיבור:

אאורידיקה‫ מס. 3, ‬ ברכה אטינגר 2002-2009

שולייה של האחד הוא המוזה של אחר – בויאן כפרפורמר, אמן מבצע בתחום ציור

בתערוכה הנוכחית “(ללא כותרת) גד זוקין”, בויאן בונה דמות. גד זוקין ובויאן הם חברים. שניהם אמנים, גד זוקין הסכים לשבת בסטודיו של בויאן ודיגמן עבורו במשך כמה שנים. פגשתי את גד זוקין בפתיחת התערוכה ושאלתי אותו אם בבחירה של בויאן לציירו יש משמעות לכך שהוא מבצע עבודות עבור אמני פיסול ומיצב עכשוויים. גד מספר שלפחות מבחינתו, היכולת להתמסר לאמנים אחרים והסבלנות שיש לו כלפיהם כאסיסטנט – אלה תכונות שעושות אותו למודל טוב. גד זוקין הוא המודל של בויאן, והשראה בשבילו לסדרה של ציורים. נראה שהדימוי מספיק להיות דימוי מתוך הבחירה בו. רצון לגלם אותו בציור. הזדהות עמו, ועם מרחב נושא שגלום בו. המשמעות המיידית של הדימוי כסמל מתחלפת נוכח תוכן שקיים בו עבור המבצע.

 

בויאן – דיוקנו של גד זוקין

העניין בביצוע העבודה אצל ציירים מזכיר לי הערה של סזאן, שאמר פעם שהוא יפתיע את פריז עם תפוח. זה נשמע כמו מוטיבציה של אמן מבצע בתחום ציור בתקופה שהבליחו ‘מופשטים’ גלויים בפני השטח של הציור. בויאן מעביר חומר דרך צורות צבעים כתמים עד שהציור נפתח עבורו, התחושה מתגברת במיצבור של ציורים. ללא אחידות חזותית שמתקבלת מהחלטה גורפת עבור כל הציורים- מכנה משותף חומרי צף ויוצר את החלל. הציור שנפתח מסכים לקבל לתוכו גם סמכות, הומור וכתמים חריגים.

ביצירתו של בויאן ניתן לראות תקופות שמציגות עקבות של אמנים כמו ואן גוך, מרלן דומא, דוויד הוקני, פרנסיס בייקון ואלכס כץ. סדרת העבודות הנוכחית מזכירה את האקספרסיוניזם הגרמני. בויאן מאמץ סגנונות ציור, דרכם מפתח מחויבות כלפי החומרים שלו כיוצר ומבצע, המתאמן ביצירת חוויה פלסטית שצולחת דרך הסגנונות השונים, בהם הוא משתמש כמטווי דרך.

גד זוקין כדימוי, מחזיק בתוך הציור את חיבורי הצבע חיבורי הכתמים את החומרים שבויאן מעביר לציור.
 בתערוכה “(ללא כותרת) גד זוקין” בויאן מעניק את ההופעה למבצע.
 נראה שיש לבויאן משמעות מיידית שהיא סימבולית עבורו בבחירה בגד זוקין. שמייצגת עבורו את התפיסה שלו כפרפורמר (אמן מבצע בתחום ציור) לחלל.

 

בויאן – דיוקנאות של גד זוקין

נורית דויד – גלריה גבעון, ת”א (נעילה: 21.7.12)
בויאן – גלריה זומר, ת”א (יולי-אוגוסט 2012)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *