על טלטול וסלסול

על משקל הביקורת המשעשעת של גדעון עפרת על תערוכות נושא קבוצתיות מאולצות שהעבודות בהן “נעות בין היותר לפחות או בין הקשה לרך”, אמרתי בפתח הרצאתנו בכנס שנקר על “תרבות הצעירים” שתגובתי לדבריו נעה בין הסכמה עקרונית להתנגדות מהותית. זה קורה לי לא פעם עם מאמריו של עפרת. אני מעריך מאד את עולמו האינציקלופדי של האיש, את היקף העבודה האדיר ואת התשוקה הבלתי נדלית גם כשהיא מעידה מיוזמתה על עייפות, ונהנה מסגנון הדיבור והכתיבה המליציים שמזכירים לא פעם את ספרות התחייה הציונית יותר מאשר ביקורת אמנות בת-זמננו (מעניין לגלות כי לאחר שנים של כתיבה בגוף ראשון-רבים (“ראינו” ו”הצגנו” ו”עוד אנו זוכרים”), עבר עפרת לאחרונה לכתיבה ודיבור בגוף יחיד. אמנם גוף שלישי-יחיד, אבל עדיין, יחיד). בו בזמן אני מסוייג מן ההכללות הלא מדוייקות ומן הסתירות המרובות בדבריו וניתוחיו של עפרת, ולרוב מתנגד למסקנות הנובעות מהן. יחד עם זאת, אבחר ללא היסוס בעשרה גדעון עפרתים על פני מנהלי המוזיאונים הגדולים בארץ, ולא רק בגלל שמעמדת האאוטסיידר הנצחי עפרת אינו מסב נזק כמוהם, אלא גם משום שעם עפרת אפשר להתווכח ולהתפלמס, בעוד אנשים כג’יימס סניידר או מוטי עומר מציבים בפני המבקרים חומה אטומה ובצורה כקירות הבטון של מוזיאון ת”א, שכל שביכולתם לעשות הוא להטיח בה את ראשם עד זוב דם. עפרת, גם כשהוא עוסק בארכיונאות אובססיבית ודוחה בפסקנות עסיסית יצירה של דור שלם, עדיין עושה זאת מעמדה דיאלוגית העומדת בבסיסה של תרבות חיה. במוזיאון ת”א, אפילו אמנות שיצאה הרגע מן התנור נראית לא פעם כמו פוחלץ במוזיאון הטבע.

כשיצא ספרו של עפרת “אמנות מינורית – אמנות בישראל בשחר שנות האלפיים” כתבתי עליו באתר, אולם נושא הצעירות כקטגוריה שעליה נשענים הניתוחים בספר מעולם לא עניין אותי יותר מדי ותמיד נראה לי כמונע ע”י התלהבות יתר או טרחנות ובמקרים הגרועים ביותר שילוב בין השתיים. אולי זה כי אני עדיין צעיר, ואולי מפני שמעולם לא הייתי צעיר. כך או כך, לאחר שהקשבתי להרצאתו של עפרת בכנס אני רוצה להתייחס בקצרה להיבט אחד בדברים שאמר ופורסמו גם ב”ערב רב”. זה עניין מהותי בעיני בביקורת אמנות, גם אם הוא אינו קשור בהכרח לצעירות.

לקראת סוף מאמרו על חולשת הדור מתאר עפרת “יום בחייו של היסטוריון אמנות מזדקן”, הסורק את איזור המרכז בחיפושיו אחר אמנות שתרטיט את ליבו. הוא פותח בתערוכה “להחזיר מבט” במוזיאון בת-ים, ונתקל בסרטיהם של יוסי עטיה ואיתמר רוז אותם הוא מכנה “עבודות שבסימן רגישות חברתית לאחר”. “הֵאָח! צוהל ההיסטוריון למראה עלילות המהגרים הסודנים או הפועלים הערבים המוקרנים על הצגים. אך, לא: רוח קלילה של משחקי תפקידים, שובבות קצרת טווח ומשובה בידורית הטורפות כאן כל טלטול נפש”, הוא מסכם. בהמשך המסע עובר עפרת בלמעלה מ-15 תחנות אמנות שכל אחת מייאשת מקודמתה, ומגיע לקראת סוף היום לתערוכתו של הצלם שי קרמר בגלריה ג’ולי מ’. שם, “מול צילומים, מרשימים מאד כשלעצמם, שצילם קרמר במאחז “מעוז-אסתר” הבלתי-חוקי והמפונה, לא הצליח הצופה המדוכדך להחליט אם תומך הצלם בפינוי, או שמא מוחה נגדו”.

קורה פה משהו מעניין: עפרת מציג שתי דוגמאות הפוכות. בראשונה הוא מברך על העמדה הפוליטית (“האח! – מהגרים סודנים ופועלים ערבים”) ומצר על היעדר עמדה אסתטית משמעותית (“שובבות קצרת טווח ומשובה בידורית”), ואילו בשנייה הוא משבח את העמדה האסתטית (“צילומים מרשימים מאד כשלעצמם”) אך מצר על היעדר עמדה פוליטית (“האם תומך הצלם בפינוי, או שמא מוחה נגדו”). בשורה התחתונה נדמה שעפרת משתוקק שתצלומיו של קרמר יאמרו את מה שאומרים סרטיהם של עטיה ורוז, או לחילופין שהסרטים יהפכו מסוגננים יותר מבלי לאבד את אמירתם. בכך הוא מחמיץ הן את האסתטיקה המיומנת והמחושבת של עטיה ורוז, והן את העמדה הפוליטית הברורה של קרמר.

סחרור המביא לקריסה

כאמור, הביקורת של עפרת נשענת על טענות שפרסם בשנה שעברה בספרו “אמנות מינורית”. מאז נולד המושג “מינורי” בהקשרו התרבותי אצל התיאורטיקנים הצרפתים ז’יל דלז ופליקס גואטרי, הוא זכה לפרשנויות ושימושים שונים הנעים על הציר שבין מינורי כמיעוט למינורי כחלש או מוחלש (כפי שהוא מופיע גם אצל עפרת), ולרוב שילוב בין השניים. דלז וגואטרי עצמם עסקו במושג דרך כתיבתו של פרנץ קפקא, כשאפיינו את סגנון כתיבתו כצורה טפילית המבקשת לפעול בתוך גוף מסוים (השפה הגרמנית במקרה זה), תוך ערעור יסודותיו. מבחינות רבות עטיה ורוז פועלים באופן דומה. כאמנים משכילים בני המעמד הבינוני, הם אינם משתייכים לקבוצה מינורית אלא לאחת השכבות החזקות בחברה בישראל. סרטיהם מייצגים מינוריות שאינה קשורה למיעוט וגם לא לחולשה במובן החיוור של המילה, אלא לפעולה אירונית ופנימית הנובעת מיכולתם להשתמש בשפה אמנותית שמתפקדת כחפרפרת החותרת תחת מוסכמות החברה המרכזית בישראל ומובילה, גם אם לרגע קצר ובמסגרת מצומצמת, לקריסתם.

ההתערבות של עטיה ורוז במרחב הציבורי, האופן בו הם משתמשים בתבניות של עשייה טלוויזיונית, במשחקי תפקידים מגושמים, תלבושות חובבניות ותפאורות מאולתרות המגדירות את חוקי המשחק ובו בזמן מצביעות על פריצותם – כל המאפיינים הללו מציגים אסתטיקה ברורה ומגובשת המשולבת בעמדה הפוליטית של השניים. כאשר עטיה ורוז מזמינים עוברי אורח מרמת אביב, בת-ים, פארק הירקון ואתרים נוספים לקחת חלק ב”משחק” שלהם, באופן פרדוקסאלי הם מאפשרים למשתתפים להיות הם עצמם. כך, דווקא המשחק מול מצלמה, על במה-לרגע, הוא שגורם למשתתפים רבים להסיר מסיכות והגנות ולהביע, לכאורה בצחוק, את דיעותיהם האמיתיות. לא פעם נדמה שמדובר בדיעות שהמשתתפים היו רוצים לומר בחופשיות גם מחוץ למסגרת ה”משחק”, אולם הם מרגישים צורך להסוותן משום שהבעת הדיעות הללו (בניגוד למעשים עצמם), נותרה בגדר טאבו. הדוגמאות לכך רבות ומופיעות בכל סרט וסרט של השניים. עפרת מצטער על כך שלא זכה ל”טלטול נפש” בצפייה בסרטים. איני יודע לאיזה “טלטול נפש” הוא מצפה מיצירת אמנות, אך לפחות עבורי, טלטול הנפש הושג בנכונותם של עוברי אורח לירות במבקשי מקלט המנסים לחצות את הגבול, ובפליטת הפה של אם לילדות השומעת על אונס קבוצתי בבסיס חיל האוויר ואומרת שהיא מקנאה בנאנסת. כל אחת מן הסצנות הללו היא רגע מצמרר, וקשה לי להאמין שניתן היה ליצור רגעים כאלו בדרך אחרת מזו בה נקטו עטיה ורוז. סרטיהם אמנם נראים כ”רוח קלילה של משחק תפקידים” ו”משובה בידורית”, כדברי עפרת, אולם האסתטיקה הנונשלנטית לכאורה, הקלילה והמבדרת, אינה אלא פרודיה דוקו-טלוויזיונית מוקפדת ומהודקת המעידה הן על תכנון ומחשבה מראש, הן על יכולת לשלב בין אילתורי שטח לתבניות ויעדים מוגדרים, והן על הבנה של השפה הקולנועית-אינטרנטית-חדשותית של ימינו, ושימוש מיומן, ביקורתי וחתרני בכליה.

כאמור, התחנה השנייה במסעו של עפרת היא תערוכתו של שי קרמר “אימפריות נופלות” בגלריה ג’ולי מ’. בתצלומיו של קרמר הוא מוצא ערך אסתטי, אך תוהה מהי עמדתו הפוליטית של הצלם המציג תצלומי פינוי והרס התנחלויות וישובים בדואים. על תצלומיו של קרמר כתבתי לפני כמה שבועות. לא אחזור על הדברים, ורק אומר שבעיני דווקא החמקמקות לכאורה של התצלומים היא שמביעה את עמדתם הפוליטית. אין זו חמקמקות משהה מן הסוג שמאפשר לצופה לגבש את פרשנותו באופן עצמאי ונזהר מכפיית עמדתו עליו – עם זה דווקא ניתן היה לחיות בשלום – אלא חמקמקות מתפעמת שמאפשרת הפיכה של פינוי והרס ישובים לחוויה של אור, צבע וצורה. אם יש זהירות בחמקמקות הזו, היא אינה באה לידי ביטוי בחשש מהבעת עמדה אילוסטרטיבית מדי, אלא בבחירה ליצור אמנות שאינה דורשת מיוצרה לשלם מחיר כלשהו על יצירתה והצגתה. הדרך היחידה לגאול את התצלומים הללו מן הנינוחות היא באמצעות מהלך אירוני ופנימי שאינו מתקיים בהם. זוהי מפלגת קדימה של הצילום, שעמדתה הפוליטית אינה אלא מס שפתיים של פוליטיקה. ככזו היא אינו אומרת דבר, ומציעה תצלומים שמתאימים לכו-ל-ם.

כפי שקורה לא פעם אצל עפרת, גם אם הוא מחמיץ את הפרטים נדמה שהשלם דווקא ברור לו, ולכן חרף ההתנגדות למסקנות שהסיק מסיור האמנות שערך, עם תשישותו וחוסר שביעות רצונו הכללי אני דווקא מסכים. הסיור שהציג לוכד את תנועתה של האמנות המקומית בין אסתטיקה אירונית, מהירה ונשכנית המגיבה לקונפליקטים, אירועים וטכנולוגיות המעצבות את החברה, לבין בארוקיות מרוקנת מתוכן, מוחלשת או מחוזקת, מאופיינת באקספרסיביות חיוורת או בחיוורון אקספרסיבי, ובכל מקרה כזו שרק מאשרת ומהללת את המצב הקיים. איזו אמנות מבין השתיים שולטת בשדה אנחנו כבר יודעים. אפשר לקטר על זה ואפשר לנסות לשנות.