“השאלה הפשוטה של להיות או לחדול”

עדינה קמיאן-קשדן: תנועה עדינה ואיטית מופיעה במספר עבודות וידאו בתערוכה שלך. יש לחלקן אפקט מדיטטיבי כשהמוקד הוא לא נשגב אלא מוחשי, כאן ועכשיו. האם זו התמודדות חדשה בשבילך עם מושג הזמן?
עינת עריף-גלנטי: אני חייבת להתחיל בדיכוטומיה: כן, ההתמודדות חדשה, ובמובן אחר לא חדשה אלא כזו שקיימת מאז ומתמיד בלי קשר למדיה. יש פה הזדמנות למתיחה נוספת של הגבולות הדוממים של היצירה, מכל מיני היבטים. נפתחת האפשרות שכל רגע התערוכה נראית אחרת מפני שכל אחד פוגש את עבודות הוידאו במקום אחר שלהן. הוידאו ככלי שמבוסס על הזמן מביא עימו היבט קצת מהופך לצילום, השניה שאחרי והשניה שלפני. הזמן הוא כלי מאוד משמעותי לצילום סטילז. החיפוש אחר הרגע המכריע, כמו גם התיחום של פריים מציאות אחד (בין אם מדובר במציאות בדויה או במציאות ממשית), מאפשר עצירה אינסופית וניכוס של רגע לכדי דו מימד. ניסחו את זה טוב ממני – הקפאה של רגע. לי קצת קשה להתחייב שרגע אחד מכריע מקודמו או מזה שבא אחריו ואני אומרת את זה בוידאו. אני גם שואלת אם ביומיומי, במה שנמצא במקום הכי מובן מאליו, נמצא גם הנשגב? אולי פשוט צריך לתת לו יותר קרדיט? במובן הזה דווקא לא משנה אם התהיה נובעת מתוך וידאו, או יצירה במדיה אחרת, כמו צילום, ציור או פסל. הראיון מתקיים שבוע לפני סיום התערוכה, גם כן סוג של כליה. קיבלתי ביום הפתיחה זר פרחים יפה נורא. הוא הפך לחלק ממושג הזמן, הוא מונח שם וממשיך להתכלות ולהרקב, ואני לא בטוחה באיזה מצב הוא נראה טוב יותר, אמיתי יותר, מה הוא משדר, איזה סוג של חיות. מכאן אני מגיעה גם לוידאו, העבודות מחקות מציאות מתמשכת, כשהוורד מטפטף ונגמר, כל מנעד חייו מוצג לפנינו.

עינת עריף-גלנטי - טבע דומם בלבן, וידאו, 2010

כשאני ממציאה את תנועת החלקיקים לפי הלך הרוח שלי ואחר כך בונה מקבילה יומיומית להן אני יכולה להגיד בצורה ברורה שהקצב והמהות הפנימיים והחיצוניים הם כמו פרקטלים. אותה צורה רק מנקודת מבט שונה. באופן כללי אני שואלת שאלות על מושג הזמן, השינוי שהוא מביא איתו. אני מתבוננת בחפצים ובבני אדם, בתרבות שסביבי ומזהה כלייה של דברים אבל גם מאמץ שלהם להראות כמו משהו אחר, לזכות במעט זוהר נחשק גם אם קצר.

בתוך העקביות הרבה המאפיינת אותך בנושאי העבודות, יש גיוון רב במדיה בהן את משתמשת – רישום ביד, ציור במחשב, צילום, אנימציה, וידאו. איזו עבודה אתגרה אותך במיוחד מבחינת הצורך ללמוד שפת יצירה חדשה?
בדרך כלל אני מתחילה מתוך רעיון וככל שאני מגלגלת אותו בראש ומעבדת אותו הוא נעשה צלול ובהיר וברור, ומתוכו מגיעה המחשבה על סוג המדיה שתכיל אותו ותשרת אותו בצורה המדוייקת ביותר. הגעתי לאמנות דרך ציור, זה הלימוד שמלווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל בסופו של דבר בדרך כלל אני בוחרת בצילום. לכן יהיה נכון להגיד שהצילום הוא הכלי המרכזי שבגבולותיו נמצאים הקשיים הכי גדולים. דווקא בקרוב, בפשוט עבורי וביומיומי מתגלים רבדים נוספים של העמקה וגם קושי. אם יש מקום שאני נזהרת מליפול אליו הוא הפחד מלימוד מדיות חדשות. זה מורכב להתחיל לחשוב פתאום וידאו או יציקות, לחשוב בשפה אחרת, אבל אני הולכת לקראת האתגרים האלו קצת בעיוורון, כשמעין תחושת שליחות מלווה אותי. אני חייבת ללמוד את זה כרגע וזהו. כשאני עובדת עם התוכנה של הוידאו (אפטר אפקטס), אני מרגישה לפעמים נכות מסויימת, זרות גדולה, אוזלת יד, תחושות קשות, אבל לפעמים עומדות לי דמעות בעיניים מרוב התרגשות, מהחוכמה והמורכבות של הרעיונות שהתוכנה מאפשרת. זה גם יכול לקרות לי מול כל דיספלינה אחרת שלא למדתי לעומק כמו פיסול או יציקה. אני חייבת להגיד שלפעמים הייאוש יכול לצוץ דווקא בדבר הכי פריפריאלי, כמו להבין כבלים של וידאו, וזה אותו יאוש שיכול לצוץ אפילו בשטיפת מכחולים מצבע שמן, הכל תלוי בהלך הרוח.

עינת עריף-גלנטי - דלורית, צילום, 2011

בעבודות רבות שלך יש דגש על החומריות/טקטיליות של מושא הצילום. לפעמים בחרת חומר מהטבע, כמו דלורית המזכירה בקמטיה זקנה ישובה ליד מפת מלמלה, ולפעמים זה כרוב צעצוע המחקה את הטבע בצורה עילגת. מה מגרה אותך בחומרים אלו?
פני שטח של חפצים מאוד מפעילים אותי, ישנם חומרים שאני לא מסוגלת לגעת בהם, משהו קמאי עמוק בתוכי מתנגד אליהם נחרצות, מהות של חומר ששונה ממני תדחה אותי. זה משהו הישרדותי שלא לגמרי ברור לי, מצד שני ישנם חומרים שאני מיד שולחת יד ללטף אותם, חייבת לגעת. אם אני נכנסת לחנות בגדים יש בדים שאני מיד חייבת לגעת בהם (מאוד מעצבן את המוכרים), ויש בגדים שאני אזיז דרך הקולב או בהזזה של משהו סמוך אליהם, רק לא לגעת בהם.
הרבה פעמים חשוב לי לייצג נאמנה את פני השטח ולהעביר איתם את הנחשקות או הצמרור שהם יוצרים אצלי. החומרים הקרובים: בדים, אדמה, סוגי פלסטיק מעוררים אצלי תחושה עוצמתית של דחייה או משיכה. זה לא רק החומר שמפתה אותי, אלא גם ההעברה שלו אל תוך דו מימד, כחלק מהרצון לתרגם פיסת מציאות לכדי יצירה. העיסוק בטבע דומם בא ממקום של התמודדות עם המובן מאליו, הפשוט והמוכר והחיפוש אחר מהות וריגוש באותה שיגרה אפורה. חלק מהריגוש הזה הוא חושי וחושני.

במהלך השנים עסקת רבות בנושא הטבע הדומם, וכאן בתערוכה צעצועי ילדים הפכו חלק חשוב מרפרטואר הדוממים. האם את רואה בזה השתקפות של סביבתך הקרובה כאמא ונוכחות מרומזת של ילדיך?
מאז ומתמיד היציקות והצעצועים פיתו אותי, הם מייצגים דרך קיום מסויימת, מנסים לתאר פרט יומיומי למצות ולהקטין אותו וזאת דרך פילטר שמייפה וכובש ומסנן את מה ש”לא ראוי” שילדים יעסקו בו. מאז שאני אם אני חשופה לחפצים האלו בכל יום. זו לא הבחירה של פעם, ללכת לחנות צעצועים ולחפש פריטים. הפריטים הללו מגיעים אלי הביתה ואצלי בבית הם מתחילים להיות כבר משהו אחר, הדבר של הילדים שלי, מוטענים בערך הרגשי שלהם עם הדבר וממי זה הגיע ומתי והאם הם מיותרים או נחוצים ובמשמעויות רבות נוספות. הם מייצגים במובן מסויים את ההתמודדות שלי עם האימהות והקצוות שהיא מביאה איתה.

עינת עריף-גלנטי - שגרה, וידאו, 2009

עוד דבר שנוגע לליבי בצעצועים של היום זה שמוצאם מסין. הסיכוי שילד קטן ישב ומיין שם חלקים על ערמת זבל או היה מעורב איכשהו בתהליך היצור של מה שמגיע לידיים של הילדים שלי מפעיל אותי. אני רוצה לדבר על הפריט שאמור להיות מושלם ולהדגיש את העיוות שהוא מביא איתו. הפילטרים האלו של מעצב המוצר, של סוקר השוק, הרבה פעמים נלעגים בעיני, אבל אז קורה לי דבר הפוך, מתוך זלזול או מיאוס פתאום אני מתחילה לגלות שוב יופי חדש דווקא בבחירה המעוותת, פתאום דווקא שם מתגלה היבט אנושי, אני מתגלגלת עם הרעיון הזה כל הזמן בין שנאה לאהבה.

בתערוכה ישנה סדרת דיוקנאות עצמיים המצוירים באדים על מראה. היא עוסקת בעיני בגבול שבין להיות ולהתאדות, כתיבה ומחיקה וחיפוש אחר תמצית או קונטור של העצמי. תוכלי להבהיר כיצד את משתמשת בגוף ביצירות אלו ובצילום בו את נושאת טבע דומם על גבך?
גם פה נכנס מושג הזמן, הקיום האנושי שלי על הציר הזה. כשאני נושאת את הטבע דומם שנראה כחריטה מעל גבי אני מתכוונת גם לרעיון המילולי הפשוט, אני נושאת את זה על גבי, לגמרי. העיסוק במה שהולך ומשתנה ללא הרף, אפילו תוך כדי תיעוד הוא משהו שכל-כך טבוע בי שלפעמים אני מרגישה שהוא צריך לנבוע מתוך הגוף ממש, מתוך הנראות שלי. כשאני רושמת את עצמי כקונטור אני קוראת תיגר פעמיים, הראשונה – אני לא רושמת את עצמי כמו שאני נראית, לא ריאליסטי ולא מייפה. אני רושמת ממקום פנימי, רישום עילג ולא “כמו שצריך” ואני יודעת לרשום כמו שצריך. אני נותנת ליד להוביל אותי, זה כמעט רישום אוטומטי למרות שהקונקרטי ביותר נמצא מולי, מול מראה.

התיגר השני הוא עצם קיומו של הרישום הזה במרחב. הרישום הזה כבר לא קיים ולמעשה היה כל-כך שברירי והתקיים זמן מועט ביותר. אני אמנם מתעדת את זה, כולאת את האד, אבל התיעוד הוא כבר דבר חדש ואחר ולא תמיד נאמן למקור. הוא כבר מדבר על הדבר, אני מציצה דרכו בתווי הפנים האמיתיים. משווה איכשהו בין הפנים, לחוץ, ומייצרת את עצמי כמספר יודע כל כשאני משתמשת במצלמה המצולמת. יכול להיות שהעיסוק בזמן מכל כך הרבה כיוונים מייצר אצלי תחושת שליטה בגורל ובדבר החמקמק ביותר, שנוזל מבין אצבעותיי. יתכן שזה בא מתוך השאלה הקיומית הפשוטה, המוכרת של להיות או לחדול.