להיות ערב-רב

מדוע דווקא “ערב רב”? דומה כי יש משהו מפתיע בבחירה במושג הזה כשם למגזין אמנות ביקורתי. האמנם כל מה שמוצע לנו כאן אינו אלא ערב רב של חומרים, מן הגורן, מן היקב ומכל הבא ליד? העברית המודרנית הרי אימצה את הצירוף העתיק הזה כשם המורה, כדברי מילון אבן שושן, על “המון, קהל מעורב של אנשים שונים”, ובהשאלה גם על ערבוביה של חומרים נעדרי מכנה משותף. אך למונח ערב רב גם משמעות אחרת, שכרוכים בה היסטוריה ארוכת שנים וגם קיום עכשווי אחר וחיוני, בשוליים של השיח הפוליטי בין הים לנהר: בחוגים מסוימים וקיצוניים של הציבור הדתי-לאומי הביטוי מופיע באופן אחר לגמרי, כמעט הפוך, שמורה על קבוצה ספציפית, קבוצה בת זיהוי.

בשיח של חוגי השוליים האלה משמש היום המושג “ערב רב” לזיהוי קבוצות שונות בציבוריות הישראלית עם גורמים זרים אשר חדרו אל הקולקטיב היהודי (המוגדר באמצעות קשרי דם) בשחר ימיו כעם, ומתפקדים מאז ועד היום כגורם שלילי, מפר אחדות, מחטיא ומזיק. עם הגיס החמישי המטאפיזי לא מזוהה רק השמאל הרדיקלי; בתוך גדרי הערב רב מוכנסים לעתים קרובות גם התקשורת, הממשלה ופוליטיקאים מן המרכז הפוליטי, מערכת המשפט ואף בכירים בצבא. בתחולתו המקסימלית הוא עשוי לכלול אף את כלל הציבור החילוני, ולכל הפחות את הנהגתו ואת מי שנתפסים כמעצבי המדיניות ודעת הקהל בתוכו. מושג הערב רב משמש אפוא בקרב חוגים אלה כהסבר מהותי, אונטולוגי-ביולוגי, ליחס ולהבדל התרבותי-אידיאולוגי בין המרכיבים השונים של החברה היהודית.

ניקולאס פוסן – עבודת עגל הזהב, 1633-4. אוסף הגלריה הלאומית, לונדון

כדי להבין את הרלבנטיות של מושג כזה לבמה לשיח ביקורתי, כדאי להתעכב מעט על פרטיו באמצעות העבר וההווה שלו. קל להבחין, כבר עתה, שזהו מושג המשתלב בטבעיות רבה בשיח הלאומי, המדינתי והגזעי המודרני, אבל בה במידה זהו מושג שלו היסטוריה פרטית ארוכה ומורכבת שמעצבת את השימוש העכשווי בו. חייו הם חיים פוליטיים כבר מאז ההופעה הראשונה והיחידה שלו במקרא, ברגע כינון הקהילה בשעת יציאת מצרים: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. (שמ’ יב לז-לח). למרות שבשלב זה הוא עדיין מופיע כקטגוריה ניטראלית, כבר כאן עולה עיקרון מכריע ביחס לערב רב – הוא תמיד מופיע כשארית שאינה מאפשרת נבדלות מלאה, כתוספת. ואולם לשם קביעת תפקודו הפוליטי העתידי נאלץ המושג להמתין לספרות חז”ל, שבה אמנם הערב רב שולי לגמרי, אך המעט מחזיק את המרובה. התלמוד הבבלי מספר על פלוני שלאחר שזכה ליחס רע מצד עשירי בבל, קבע כי הם מצאצאי הערב רב. הסירוב מנומק באופן סימפטומטולוגי: “כל המרחם על הבריות בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו”. מופיע כאן חידוש כפול: לא זו בלבד שהערב רב לא נטמעו באופן מלא בגוף הלאומי ושמרו על נבדלותם, אף ניתן לזהות אותם, באמצעות סימנים מעידים, גם עתה. הווי אומר: הקטגוריה המיתית עוברת לראשונה אקטואליזציה, והבדל התנהגותי מוסבר באמצעות הבדל הזרע, שכבר בשלב זה מדיף ריחות אונטולוגיים מובהקים.

אבל התחנה החשובה ביותר בדרכו של הערב רב אל המציאות הישראלית העכשווית היא בלי כל ספק בספרות הזוהרית, החיבור הקאנוני של הקבלה מסוף המאה השלוש-עשרה. בזוהר, ובעיקר בשכבות המאוחרות שלו, הופכים לראשונה בני הערב רב לגורם מרכזי בתמונת העולם, והתפקיד שלהם במיתולוגיה היהודית ובתולדות ישראל מורחב עד בלי די. מעתה הערב רב מתואר כגורם זר שלו נוכחות מתמידה וקבועה בגוף הלאומי, נוכחות שראשיתה קודמת ליציאת מצרים ואחריתה תגיע רק בבוא הגאולה, ושנזקה מתואר במונחים קוסמיים. בזוהר אנו גם עדים לאונטולוגיזציה מוחלטת של הקטגוריה: היות ערב רב היא תכונה הנטועה באדם למן לידתו, ואין לשנותה. אף אם בני הערב רב עשויים לעתים לנהוג כישראל, טבעם האמתי תמיד עתיד להתגלות, ובהזיקם הם אינם אלא חוזרים לשורשיהם.

אבל החידוש החשוב ביותר לענייננו המופיע בכתבים אלה הוא שרטוט המאבק בין הערב רב לגוף הקדושה (הזהה לגוף הלאומי, לקולקטיב) לא רק כמאבק מתמיד, נטול סיכויי פשרה, אלא ככזה המנוסח במונחים של זיהום וטיהור. האידיאל הגאולי מתואר כאידיאל הגוף הטהור ולכן הסכנה העיקרית המגולמת בערב רב היא בעצם הערבוב. לכן גם הריפוי לגוף הוא בבירור, בהפרדה של הערב רב, שאינה אלא הוצאתם מן הכלל, ואף מחייתם. ראיית הסכנה בעצם הערבוב המפר את הזהות ניכרת בסימפטומים המאפשרים לזהות את הערב רב, שאחד המרכזיים שבהם הוא הקרבה אל החוץ, אל הגויים: זיהוי הערב רב עם נטייה לאפיקורסיות, ללימוד דרכיהן של אומות העולם ולאימוצן, ולהעדפת טובת הגויים על טובתם של ישראל.

כשהוא נושא על עצמו מטען זה – שכאן הצגתי רק אחדים ממאפייניו – המשיך הערב רב ושימש בתקופות שונות כמושג פעיל במאבקים תרבותיים ואידיאולוגיים בתוך הקולקטיב היהודי. במידה רבה השימוש העכשווי במושג הזה, בהקשר של החברה הישראלית, הוא המשך ישיר לתפקיד של הערב רב בזוהר. אך כאן גם ההבדל, המקרב אותנו לשאלה מה לערב רב ולמגזין הביקורתי שקרא עצמו על שמו: בהופעה הנוכחית של הערב רב, הוא מופיע בתוך שיחתם של חוגי שוליים בציונות הדתית, אותו זרם שאימץ לעצמו – לעתים במודע ולעתים במובלע – את השפה של המדינה ושל הלאומיות, דהיינו שפה פוליטית מערבית ומודרנית.

כאן לא אוכל להיכנס לרגע ההיסטורי המורכב של הופעה מחודשת זו של הערב רב, שקשורה באופן עמוק למשבר המתמשך שעובר על הציבור הדתי-לאומי מבית המדרש של הרב קוק ביחסו הן לציונות החילונית והן למדינה, משבר ששיאו בהתנתקות. אין ספק גם שאימוץ הדגם של הערב רב כהסבר ביחס לחלק מן הציבור הוא עודנו נחלתם של מעטים, גם אם קולניים, המזוהים עם מה שקרוי הזרם ה”אנטי ממלכתי” בציבור זה. כך או כך, ביסודו מופיע הערב רב בראש ובראשונה כמפתח פרשני לפער ההרמנויטי העומד בבסיס הופעתו: הדרישה, או מוטב ההנחה, כי יהודי אינו רק מי שנולד לאם יהודיה, היינו עונה על הקריטריונים המוסכמים להשתייכות ללאום, אלא גם מי שמתנהג כיהודי. התואם בין המהות לסימפטום, בין הפנים לחוץ. זהו המתח היסודי המזין את העיסוק העכשווי בערב רב.

גם בשיח העכשווי האיום שמציב הערב רב הוא קודם כל בעירוב הכרוך בו, ולכן הוא קשור בקטגוריות של טוהר ואחידות. הערב רב נתפס כמי שמכניס את החוץ אל הפנים, ובכך מאיים על הפנים בהשתלטות של החוץ עליו, בעיקר נוכח העובדה שהמאפיין העיקרי שלו הוא היותו בחינת ביניים, השייכת במידה כמעט שווה אל הפנים ואל החוץ: “יהודים על פי ההלכה, נולדו לאמא יהודיה והם נראים כיהודים לכל דבר, רק שהשורש הרוחני שלהם הוא שורש רע”, כמאמר אחד הדוברים. מכאן שהעיקרון הפוליטי המארגן שלו אינו תיקון: פיקוח, משמוע ונורמליזציה, אלא בירור: זיהוי והוצאה מן הכלל. הערב רב נתפס כמחלה שאם לא תטופל תביא למות הגוף, מוות שאינו אלא הפיכתו לגוף אחר, אובדן הקוהרנטיות הפנימית שלו, ההומוגניות שלו.

טענתי קודם כי ההופעה העכשווית של הערב רב בשיח נטועה בעולם הפוליטי המודרני בה במידה שהיא ממשיכה מסורות “פנימיות”. ואכן, אם מקבלים טענה זו, הדיון בערב רב נקשר באופן טבעי למדי הן לשאלות של ריבונות והן לשיח הגזע. ראשית, לפנינו מהלך מובהק של שרטוט הגוף הלאומי באמצעות אקט של הוצאה מן הכלל, שבו “עצם ההגדרה והבירור בין הכוחות המעטים הרעים השולטים בעם ישראל ומדרדרים אותו למטה, לבין עם ישראל הקדושים והטהורים בפנימיותם, עצם הבירור הזה זוהי המטרה עצמה”, שתביא לטיהור הגוף. בהקשר העכשווי היא כרוכה בעיקר בשיח של הסתגרות והתכנסות פנימה – הגמוניזציה של המרחב הפוליטי על ידי צמצומו.

אך כאמור גם בשיח הגזענות קשור מושג הערב באופן הדוק, וכאן כדאי להסתייע בהבחנתו של מישל פוקו, שאפיין את המעבר משיח מלחמת הגזעים אל שיח הגזענות כמעבר מהתגוננות מפני החברה להגנה על החברה, ולכן כמעבר אל מחשבה ריבונית-שלטונית. כעת מדובר בגזע עליון שיש להגן עליו מפני גזע נחות ומזהם, שהפרוייקט המרכזי שלו הוא השחתה מבפנים. לכן זהו שיח הישרדותי של שימור הגוף הלאומי, שהפרקטיקה העיקרית שלו היא טיהור. אחד המאפיינים המרתקים של שיח זה לפי פוקו הוא שבמסגרתו “הגזע האחר אינו בבסיסו הגזע שהגיע ממקום אחר … אלא זהו גזע שמסתנן אל הגוף החברתי באופן תמידי וללא הרף, או, מוטב, נוצר מחדש ללא הפסק בתוך ובאמצעות הרקמה החברתית”, ממש כמו הערב רב. בכך מורה מושג הערב רב על הפוטנציאל התמידי הטמון בהיגיון הגזעי לממש עצמו במסגרת אקט ההוצאה מן הכלל פנימה אל תוך הגוף הפוליטי: החברה הפונה נגד עצמה, באקט מתמיד של טיהור, שהופך סיבת עצמו.

“אולי יש בכאן משום קריאה להישמר מפני אמנות מתבדלת, מפני ערב רב שתחת תנועת הערבוב מסתגר בעצמו ונבדל גם מבלי שמי ינסה להבדילו”. דמיאן הירסט לצד עבודתו “עגל הזהב”. צילום: Prudence Cumming/PA Wire

כיצד אם כן ניתן לחמוק מן התנועה הגלומה בערב רב, זו העתידה תמיד למצוא את ההבדל כדי להעלים אותו, “לבררו” בלשון הזוהר? מהי התשובה למה שהפילוסוף ז’אן-לוק ננסי כינה “שיר ההלל הפשטני לטוהר”? הפיתרון שמציעים לנו עורכי האתר בבחירת השם הוא פיתרון פשוט כשם שהוא מעניין: להיות ערב רב. זהו היפוך מורכב, כי הוא דורש לשמר מן הערב רב המקורי בראש ובראשונה את התנועה הגלומה בו – את המחווה של הערבוב, של המפגשים בין חוץ לפנים. הערב רב שהעסיק אותנו עד כה מגלם הרי את החרדה העצומה ששיח הטוהר והאחדות מעורר למול הערבוב הזה. הערב רב כאיום הוא המזמן והמאפשר של האקט הריבוני המבחין אויב מידיד, היינו של האקט המבקש להפריד את המעורבבים. ככזה, יטען ננסי, הוא מציית לחוק הקובע כי “לא יהיה כלום אם יהיה משהו טהור ומושלם,” שכן “שום דבר אינו קיים ב’טהרתו’ מבלי לגעת באחר”. הזהה מעולם לא היה טהור, ולכן טיהורו הוא ביטולו. אפשר להציע, כי המפתח להתחמקות מן הרדוקציה לזהות – מן ההוצאה מן הכלל של הזהה שזוהה כאחר – טמון בהכרה שהזהות מתקיימת מבלי להפוך לכוח של הרס רק כשהפיכת הזהה לאחר אינה עוד איום אלא הכרח; שעה שהערב רב יהפוך תנאי האפשרות לאחדות או ייחודיות ולא מכשלתן; כאשר במקום לעורר חרדה, הערב רב יהיה כאנחת רווחה.

***
להיות ערב רב. במדרש המאוחר, בימי הביניים, נוסף לתיאור הערב רב מוטיב חשוב שלא הזכרתי עד עתה: הם מואשמים בחטא העגל. אחד ממעשי האמנות המפורסמים של המקרא, ואחד הרגעים הפרדיגמאטיים של הזיהוי בין אמנות לחטא, אך גם בין אמנות לקדושה, מזוהה עם הערב רב. לאור ההצעה להפוך ערב רב, הפיתוי גדול להתהדר במעשה עגל זה, להופכו ממופת של שלילה למופת של חיוב, כמעט בהתרסה, ואולי גם לכך סיבות ראויות. אך אפשר שזהו גם רגע של אזהרה, שכן במדרשי הזוהר אנו שומעים שפיסול העגל היה דרכו של אהרן למנוע מן הערב רב לקחת חלק במעמד הר סיני. לפי הזוהר אהרן חשש שמא יטמעו הערב רב בעם ויזכו למעמד שווה, ולכן הפרישם באמצעות פיסול העגל כתחליף, כהסחת דעת פתיינית. ואולי יש בכאן משום קריאה להישמר מפני אמנות מתבדלת, מפני ערב רב שתחת תנועת הערבוב מסתגר בעצמו ונבדל גם מבלי שמי ינסה להבדילו.

גרסא אקדמית ומורחבת של המאמר “ערב רב” פורסמה בכתב העת הלקסיקלי למחשבה פוליטית מפתח.