עברתי רק כדי לראות / מחשבות על וידאו ארט בשנת 2010

19 תגובות על עברתי רק כדי לראות / מחשבות על וידאו ארט בשנת 2010

באמת מבאס לראות ככה תערוכות וידיאו, אבל מוזיאון הרצליה למשל כבר מוציא קטלוג דיגיטלי בדיוידי שאפשר לקנות ולקחת הביתה, וזה אמנם לא ביוטיוב והניווט לא אינטואיטיבי כמו בווב, אבל זו סנונית ראשונה בתחום הנגשת עבודות הוידיאו.. אולי בהמשך יהיו קטלוגים דיגיטליים לכל תערוכות הוידיאו..

הדס-

מסכימה עם כל מילה שנכתבה.

וכאחת שנכחה בפתיחה (וחוותה שיעמום רב – בניגוד להרגלה), אוסיף עוד כמה מילים משל עצמי.
אין אנו עסקינן בקטנוניות.
התערוכה מטבע הדברים לא הייתה כרוכה בתשלום בכניסה,
ולכן לא העליתי בדעתי שהשתייה תינתן לאורחים בחינם.
בהמיות ישראלית בצד, אמנות מהעבר הנגדי.

ולעניין התערוכה עצמה-
רוב החללים אכן התאפיינו בהצגה אקלקטית של עבודות רבות,
שלא היה ברור מה המכנה המשותף שלהן,
או האם יש קונספט מסויים המאגד אותם.

אני לא מוצאת זאת הכרחי להציג עבודות וידאו ארט בצורה המבוססת על הקטלוג שאנו מכירים מעולם היו-טיוב,
אך טקסט מפורט יותר ,
או לפחות הצגת ‘פרוגרס-בר’ על גבי המסך שיראה לי כצופה מהו אורך הסרטו היה יכול לסייע בהחלט ‘לבלוע’ את מה שהתרחש שם.

והאמת,
שלא התרחש הרבה.
לא היה בפתיחה הזו שום ערך מוסף- לא אסתטי, לא חוויתי ולא חברתי
על פני שיטוט אקראי שהייתי עושה דרך האינטרנט.
האיכת הטכנית של התמונה ושל הסאונד היו די מבישים.
היעדר מסכי פלזמה והתוספת המעט מגוחכת של המיקרופון שהוצמד לאוזניות לא תרמו ליצירת החוויה.

בעיני,
הערך המוסף (והכמעט בלעדי) של קיבוץ עבודות אמנות (באשר הן – לאו דווקא יצירות וידאו)
והצגתן בחלל ציבורי,
מתמצה בדיון שנוצר בין המשתתפים בחוויה.
הנוכחים מעלים זכרונות, נזכרים בקונטקסטים מגוונים של מה שעומד לנגד עיניהם, חווים את דעתם בקול, מותחים ביקורת.

במקרה הנידון,
נותרתי בסופו של עניין עם התחושה הדי מפוספסת (ואולי אף עלובה?)
של אנשים שהתכנסו פחות כדי לראות
ויותר כדי להיראות.

כל כך נכון. כל הגישה של ההצגה של אמנות דיגיטאלית נובעת מהסטוריה של הצגת הציור והפיסול.

אפילו אם ניקח את הצילום הדיגיטאלי, ההצגה מנסה לחקות את צילום הפילם במקום לנצל את המדיה החדשה ליצירת חוויה חדשה ושונה.

http://bit.ly/VideoZone5

אדחף שנייה לשיח האומנים מהכיוון של תכנון ממשק משתמש. אז נכון שהאומן לרוב רוצה לשלוט בחוויית הצפייה ולכן המציאו את המילה אינסטליישן. אבל אומנות היא מה שקורה לעבודה אחרי שסיימת ליצור אותה וחשפת אותה לחשבות ולתחושות את האדם האחר (האדם האחר= בעלי השפעה בעולם האומנות.. סתם). ותכנון ממשק המשתמש מבוסס על דרכי ההתנהגות והחשיבה המשותפים לאדם האחר. לכן הנקודה שרשף העלתה לדיון לגבי ה”אקסטה” מידע שאתה נותן למשתמש (צופה) כדי לקבל את ההחלטה אם הוא מעוניין לצרוך את המידע שאתה יצרת עבורו היא מהחשובות. אם אני אדע את שם העבודה, את אורכה, את שם האומן ואפילו כפי שציינה את הנושאים המתקשרים אליה אני אוכל לקבל החלטה מושכלת האם אני מעוניין לצרוך. כפי שאני מחליט מול אילו תמונות לעמוד כתערוכות ציור או אם בכלל להגיע.
אין ספק שיש פלטפורמות מוכנות לתצוגות ווידאו ארט באופן מכובד אפילו בין כותלי הגלריה עצמה. ואנו יודעים כבר על תערוכות בהם הסמרטפון שלך מקבל התרעה מבוססת מקום על הורדת כל חומרי האזנה על היצרות המוצגות בתערוכה ואפילו על רכישה של חלקן בחנות האפליקציות (במקרה של אייפונים). אבל עד שכל זה יגיע לארצו המפגרת בתחום ממשק המשתמש נשמת האומן תמשיך להתייסר.
כדי להבין עד כמה אנו מפגרים ניתן להשוות (בשביל הכיף) נושא שמידת חשיבותו חופפת לאומנות.
אתר משרד הבריאות הבריטי http://www.nhs.uk/Pages/HomePage.aspx
אתר משרד הבריאות הישראלי http://www.health.gov.il/

מסכים עם תחושת ההחמצה ועל כך שהמדיה לא מנוצלת כראוי.

זה באמת דיון שכבר צבר מספיק שנים כדי שלאחרונה יצאו ספרים ואוספים שמכילים תשובות לא רעות, למשל זה:
http://rhizome.org/editorial/3617
חוץ מזה, דוגמא לפרויקט די מוצלח שרץ כבר כמה שנים, שמספק פתרון מקיף- גם תצוגה אונליין וגם ממשק פיזי לתערוכות של אוספי וידאו ארט:
http://www.perpetualartmachine.com/content/view/46/111/lang,en/

התגעגעתי לכתיבה שלך, שנונה ומדויקת

הם לא הראשוןנים שעשו את זה. לפני שנתיים רותי סלע אצרה תערוכה במרכז לאמנות עכשווית שנקרא rare medium והקטלוג שלה הכיל בתוכו די וי די

מספר מחשבות , לא בהכרח קשורות אחת לשניה.

יכול להיות שמה שאנכרוניסטי באמת הוא לקיים תערוכה ללא נושא, שהמכנה המשותף הוא וידאו.
עברו הימים שהוידאו היה זקוק לעידוד ודגש, הוא נמצא היום בכל מקום.

וגם לדעתי זה לא רק ענין של אופן התצוגה, יש בעיה מובנית במדיום עצמו, והרבה שימוש לא מתאים ולא מוצדק. תחושה שאמנים “דוחפים” וידאו לתערוכות רק בגלל שזה אופנתי ונחשב למדיום העתיד. ( הערה כללית ולא ספציפית לתערוכה זו)

וגם התחושה שהמדיום כמדיום עומד במקום, תקוע. אין באמת מחקר וחשיבה של “מה אפשר לחדש באופן השימוש במדיום”. וריאציות של אופן בתצוגה, זה לא מחקר של אופן השימוש.
ואולי באמת המדיום איכשהו כברמיצה את עצמו. לציור זה לקח מאות שנים, לצילום מספר רב של עשרות ולודיאו מספר קטן של עשרות שנים.

וגם הצדקה לוידאו במוזיאון בגלל איכויות טכניות בלבד( HD ענק) קצת בעיתי בעיני.
זה שקול להצדקה ללכת לאולם קולנוע במקום לראות סרט בבית. מוזיאון צריך להציע קצת יותר “הבדל” מבית קולנוע.

ניתוח מצוין של המצב. השתכנעתי שאין מה לבוא לתערוכה כי האכזבה טמונה בפנים – בקונצפט תצוגה מיושן ואולי גם בקונצפט תערוכה שעבר זמנו.

מן הדברים גם משתמע – ואולי רק אני שמעתי זאת – שגם הווידיאו ארט עבר זמנו. על כל פנים כפי שהכרנו אותו וכפי שעדיין מוצג במקומות דלי תקציב וחסרי השראה מהסוג שאת מתארת.

ההצלחה האדירה של הווידיאו בתקופה מסוימת היתה תולדה ישירה של הטכנולוגיות החדשות. אין שום סיבה שעם שינוי ופיתוח טכנולוגיות אחרות ליצירת תמונות זזות לא ישתנה כל התפקיד שלהן בתוך המסגרת של האמנות. זה כבר קורה והראיה – תחרות סרטוני יו-טיוב בגוגנהיים.

ברור לגמרי שרק אינסטליישן מתוחכם ואיכותי מצדיק תצוגה בגלריה/מוזיאון, או לחילופין עבודות היסטוריות שיכולות להיות מוצגות גם באופן אינטראקטיבי, מול מסך פרטי.

הבעיה היתה ונשארה איך מוכרים את התוצר הזה. הווידיאו נכנס למערכת כמו יציקות פיסול, מהדורות צילום וכו’ – בעיקר על מנת לשמור על מחיר. לכן תצוגה חינמית באינטרנט עלולה להתברר כבעייתית והווידיאו ימשיך ויתכנס לתוך נוסחאות תצוגה ישנות ומשעממות, אולי עד היעלמות. או עד שיומצא הדבר הבא.

אם חללי התצוגה יהפכו לחדרי מחשבים עם פלטפורמות דמויות יו טיוב אז בבואנו אל “היכלי התצוגה” נרגיש כמו פקידי תאגיד… לא? הגוף, העניים והיד ימשיכו במכניות לעשות את אותן תנועות שנעשות מול מחשב ולמען האמת רק המחשבה על זה כבר מעיקה. אנכרוניזם או לא… נראה לי שהפתרון אפשרי בתצוגה שמתיחסת בצורה הכי ספציפית ומרוכזת לחלל, לגוף, ולזמן הצפיה גם אם זה hd וגם אם זה לא. דווקא במקום עודף נגישות אולי כדאי לצמצמה–שעבודה תראה בגודל מסוים ובאופן מסוים ואולי גם בשעה מסוימת. הקטלוגים הדיגיטלים למינהם זה סבבה אבל שוב הם רק קטלוגים, בדיוק כמו קטלוג לתערוכת ציור/צילום….
מוצ”ש ברוגטקה בהקרנת הסרט של רועי רוזן עם הצפיפות שהצריכה תנוחות גוף המאתגרות שרירים, מסך ורסולוציה לא מושלמים, ועניני הסאונד למינהם היה לרגע המסוים של הצפייה הקולקטיבית במקום הספציפי עם התנאים החורקים ערך מוסף (שאינו קשור או מבטל את הדעות החלוקות לגבי העבודה). וידאוארט קשור לזמן וזמן הצפיה הוא קריטי, רותי דירקטור עשתה תערוכה מרתקת בנושא באוניברסיטת חיפה “הזמן של הצופה” או שם דומה שמתיחסת לזמן הצפיה. נושא שבהחלט ראוי להדגשים בכל הקשור לוידאו. לגבי הזמינות של עבודות אח”כ ביו טיוב, קטלוגים דיגיטלייים או אייפונים זה כבר נושא שלם נוסף שמענין לקשור אותו דווקא לנושא המכירות בוידאו וכמה קוניו משפיעים על זמינותו…. (אספן שקונה ציור רוצה שהוא יוצג בכמה שיותר קטלוגים ו/או דפי גוגל, אספן שקונה וידאו לא בהכרח רוצה שהעבודה כולה תעלה ליו טיוב … זמן העבודה הופך לסוד נכסף) בינתיים זה פתוח לשיקולו של כל אמן או לעבודות שהפורמט הזה הוא הכי נכון להן

וידיאוזון מפספסים בגדול וזה לא רק בתערוכה. זה גם אולם ההקרנות המהודר (כסאות פלסטיק על מישור אחיד) והשיטה הפרובנציאלית והמשמימה כאחד של ייבוא תכניות מוכנות מפסטיבלים אחרים או על-פי ארצות מוצא, ולא בא לי למנות את שאר המעידות כי צריך להרחיב את הדיבור כדי להסביר למה הן כאלה. מכאן להסיק שאין מה להציג תמונות-נעות בחלל ייעודי זה קצת נמהר. אם כי השאלה כשלעצמה רלוונטית כמובן (ואגב, לדעתי גם לתצורות האמנות האחרות מוזיאונים וגלריות לאו דווקא מחמיאים ואת רובן הייתי שמחה לפגוש במקומות אחרים). יש לא מעט תערוכות המוקדשות לוידיאו (או איך שלא קוראים לזה), ואפילו פסטיבלים, שעונים לא רע על השאלה “למה לא אצלי בבית”. לדוגמא, רק כדי לא לדבר באויר, “קונטור”- תערוכת וידיאו ארט דו-שנתית, סליחה, ביאנלה, במכלן.

טקסט חשוב

אז אולי גם אפשר להציג ציור וצילום רק בפליקר?

את היית רוצה להציג את העבודות שלך רק באינטרנט?

שלום אנגלמן
אני אחדד את הנקודות העיקריות:
בתור אמנית אני מעדיפה שיראו את העבודות שלי בפליקר וביוטיוב מאשר שלא יראו אותן בכלל. בתור צרכנית אני מעדיפה לראות הרבה מאוד אמנות באינטרנט או בקטלוג או בחוברת או בכל מדיום אחר, מאשר לא לראות בכלל.

שוב בתור אמנית: יש עבודות שבשל עריכה הכרחית לקראת תערוכות, יש להן מקום ברשת ולכן בעולם.

כפי שציינתי והרחבתי בכתבה, אופן התצוגה חשוב, חוויית צפייה זה חשוב, עבודות מקור מכל מדיום חשוב לראות. מאידך, אם יש הרבה עבודות בתור מוניטור – לא חייבים לשים מספר עבודות בלופ בדיוידי, אפשר לשים ממשק אינטראק טיבי שיאפשר לי לבחור מה אני רואה ולדדות בין העבודות.

לו הייתי עושה זאת בבית, סביר שהייתי רואה יותר, כי יש פרק זמן בו ניתן לבקר בתערוכה.

אני לא יודע איך ראית, אני הייתי בהקרנות.
הקרנות באולם זו צורת הצפיה הטובה ביותר בעיני לוידאו ארט.

לשים וידאו ארט ביוטיוב זה לא מתאים לכל סרט, יש סרטים שזה פשוט להרוס את הסרט.

את מדמיין את הוידאו Deadpan של סטיב מקווין (הוצג לאחרונה במוזיאון הרצליה) מוצג ביוטיוב?

זה ביזוי העבודה…

הנה לינק
אחת העבודות המרגשות שראיתי בחיי
http://www.youtube.com/watch?v=yeaTWZTqC2Q

לא חבל להציג אותה ככה?

אני לא מתווכחת עם זה שיש אופנים אידיאליים לתצוגה, ושתצוגה מוצלחת זה מרגש, ומפעים, וגופני וכו. אבל אני גם ממש לא מסכימה שזה ביזוי העבודה. הנמכה למטרות צפיות רבות יותר, זה הכל.

כפי שכתבתי: “בודדים יהיו אלה שיגיעו לכל ההקרנות, עשרות-מאות יגיעו בכלל להקרנות, וכנראה שאלפים ישמעו על האירוע אך לא יגיעו”.

דווקא הדוגמה שנתת היא קלסיקת יוטיוב (ושוב, כמובן שזה לא אותו דבר אם אני מרגישה את הבית נופל עלי). עכשיו אני יכולה להמשיך ולראות בסטיבים מקווינים נוספים, והנה, למשל, מישהו שערך לקט עבודות וידאו ארט – שהגעתי אליו בזכות הלינק שאתה ששמת.
http://www.youtube.com/watch?v=AjQyN8refrc&playnext=1&list=PL072FCFDFE6726173&index=40

מסכימה רק עם חלק קטן ממה שכתבת. התצוגה של עבודות וידאו היום היא בלשון המעטה מגוחכת. מכיוון שהוידאו, כמדיום מובחן, נולד מתוך האמנות הפלסטית, מתייחסים אליו כאמנות פלסטית, משמע כאובייקט שיש להציב בחלל לצד אובייקטים אחרים. חלל מסורתי של תצוגת אמנות הוא לרב מואר מדי, עמוס מדי ופטפטני מדי בשביל צפייה בוידאו. במצב כזה ההקשר כבר מראש מביס את היצירה, אנשים באים להתבונן בוידאו כאילו הם מתבוננים בציור, וככזה הוא תובעני מדי, כמעט חצוף בדרישותיו, הוא משתלט על יותר מחוש אחד, הוא דורש ניתוק מן הסביבה המיידית הרועשת והוא מכתיב להם את משך הצפייה. במקרה הטוב הם צופים בחצי דקה מתוך שבע ומיד מפטפטים בקול על מה שראו, במקרה הרע הם מכריזים שמדובר במדיום אלטיסטי ודפוק.

פרקטית כדי לדבר על תצוגה של וידאו הייתי מחלקת את העבודות לעבודות קצרות שרצות בלופ ולעבודות שמשכן ארוך יותר ושיש להן התחלה, אמצע וסוף. הראשונות שורדות יפה את תנאי התצוגה הנהוגים, משום שהן למעשה מעין ציור\צילום זז. את השניות, שקרובות יותר ברוחן לקולנוע, צריך להציג על מסך גדול בחדר חשוך, שקט ועם מקומות ישיבה.

לגבי זכויות יוצרים, כולם יודעים שיש בעיה. החלופה שאת מציעה היא למעשה קבלת האבסורד הנוכחי כהכרחי והעמקה שלו, מה שיוביל בטווח-הלא-כל-כך-רחוק לחיסול מוחלט של כל תחומי האמנות. נדמה שאת לא מבינה את עומק הבעיה על פי הטון-המגניב-קליל שבו את כותבת את דברייך. אם אנשים לא ילכו יותר לקולנוע, לא יהיו יותר סרטי קולנוע וגורל דומה מצפה גם למוזיקה ולספרות. הפקה של סרט קולנוע או אלבום מוזיקה עולה הרבה מאוד כסף, ללא הכנסות שלפחות יכסו חלקית את ההוצאות האמנויות האלה פשוט יפשטו רגל. היחידים שיוכלו לחגוג מההצעה שלך זה אמני וידאו שמצלמים את עצמם בעלות של אפס שקלים ובהשקעה של פחות משלוש דקות ומוזיקאים עצמאיים שמקליטים את עצמם במקלחת. אני לא לועגת אגב לאלה או לאלה, אבל לא הייתי רוצה שבזה תסתכם כל היצירה האנושית.

בנוגע לצפייה סטייל יוטיוב: לא. לא. לא. דווקא בגלל שחלק גדול מהעבודות שלי אכן נמצאות ביוטיוב אני יודעת איך זה צובט בלב לשלוח עבודה של חודשים להיצפות בתנאים שמסרסים אותה כל כך (רזולוציה נמוכה, סאונד משובש, מסך קטן, מגוון הסחות דעת). קצת כמו לשלוח את הבן שלך לאודישן, כשהוא לבוש בסחבות, לא?