סימנים ללא דרך

אותות – תערוכת וידיאו קבוצתית ובינלאומית שאצרה דנה תגר הלר במוזיאון בת-ים, היא תערוכה שאפתנית הלוקה בחוסר גיבוש תיאורטי ואי דיוק, לצד יומרה לעסוק במספר נושאים גדול שבטיפול מעמיק יכול היה להספיק גם לשלוש תערוכות שונות. תערוכות מסוג זה, שמאפיינות לעיתים עבודה של אוצרים בתחילת דרכם, מוצגות בד”כ בחללים אלטרנטיביים ובגלריות לרגע, ובפעמים רבות מתקבלות בפרגון חברי ומידה של הבנה לקשיי הדרך. אולם מכיוון ש”אותות” היא תערוכה מוזיאלית המגובה בקטלוג ופותחת סדרת תערוכות וידיאו (את התערוכות הבאות יאצרו מעין אמיר וחן תמיר), קשה להתייחס בסלחנות אל שלל הכשלים העולים ממנה.

אליקס פרלסטיין - מתוך העבודה Cue

הבעיות מתחילות כבר בהצבה המבקשת להקל במקצת על חרדת הקודש ומועקת חדרי ההקרנה המוחשכים שמאפיינים תערוכות וידיאו בד”כ, ובו בזמן לייצר “חוויה מועצמת של חוסר התמצאות בחלל”, כדברי תגר-הלר. בחללי המוזיאון העגול הוצבו כורסאות, מזנונים ושידות משומשות שהובאו משוק הפשפשים ומבתים פרטיים בניסיון לשוות למקום מראה של חדר מגורים. זה ניסיון חביב, גם אם יאפי להחריד, אולם תחימת החלל העליון בשמונה מסכים גדולים והסאונד הבוקע מחלק מן העבודות, מונעים מן הרהיטים לייצר חלל רציף, נוח וזורם, כך שיותר מאשר וילה מודרניסטית או לחילופין חלל המספק “חוויה מועצמת של חוסר התמצאות”, נראה המוזיאון כאוסף ביתני רטרו-אינסטנט בתערוכת ריהוט במרכז הירידים. בקטלוג נכתב שסדרת התערוכות הנפתחת מבקשת לבחון את גבולות ההצגה של עבודות וידיאו במוזיאון בעל המבנה המודרניסטי. לאור השימוש הנרחב בוידיאו ברבות מן התערוכות שהוצגו במקום בשנים האחרונות, זו שאיפה קצת תמוהה, אולם עצם העובדה שביום ביקורי במוזיאון 4 עבודות כלל לא פעלו (שתיים מהן הצלחתי להפעיל בעצמי), ושתיים נוספות פעלו באופן חלקי או משובש, מחזירה את הרלוונטיות לשאלת יכולת התצוגה, וגם עונה עליה בספק גדול.

כותרת המשנה של “אותות” קובעת ש”המציאות אינה אלא סימנים”, טענה שמיוחסת לבלשן השוויצרי פרדינן דה-סוסיר. זה לא מדוייק. דה-סוסיר לא טען שהמציאות היא סימנים, אלא לכל היותר שסימנים הם האופן בו בני אדם תופסים את המציאות (1), כאשר בפעמים רבות הקשר בין הסימן לדבר שאותו הוא מייצג הינו שרירותי. הסימן “עץ”, למשל, אינו קשור כלל למציאות של העץ, אלא למילה עץ ולמסומן שלה – קרי, שלל המשמעויות, הדימויים וההקשרים העולים ממנה. כך, העץ הניצב מול חלון חדר עבודתי אינו סימן של עץ אלא סתם עץ, והעובדה שאני, בני התינוק והכלב של השכנים תופסים את העץ הזה בשלוש דרכים שונות ובאמצעות סימנים שונים אינה משנה כהוא זה את מידת “עציותו” (2).

טל שושן - פרט מתוך העבודה "בדד"

יתכן שלא הייתי מתייחס לעניין אלמלא בלבול המושגים והתיאוריות היה מאפיין גם את בחירת העבודות המוצגות בתערוכה. “אותות” עוסקת בשפת סימנים, ומכיוון שכל שפה – כתובה, מדוברת, מצויירת או נרקדת – מורכבת מאוסף של סימנים, הרי ש”אותות” עוסקת למעשה באלמנטים של שפה. זה נושא רחב, אפילו רחב מדי עבור תערוכה קטנה בסך הכל, והתוצאה היא חוסר מיקוד הבא לידי ביטוי בהצבת “שאלות פתוחות” במובן הלא-אחראי של המושג. התערוכה מתייחסת למרכיבי השפה, למבעים של שפה, לסוגים של סימנים, ליחסים בין שפות סימנים שונות ולהבחנות בין דרכי העברה שונות. נוסיף לכך את הניסיון של כמה מהעבודות להפוך את הגוף למדיום של שפה, את הסימן למייצג של הגוף ואת החלל למקום שמעניק “חוויית התמצאות” ומתפקד כ”מעבדה לגוף ולסימן”, וכל זאת בתערוכה שכוללת פחות מעשרים עבודות.

זה לא שאין בתערוכה עבודות מוצלחות. עבודתו של שחר מרקוס “אין אמן בעירו” אינה עוסקת בסימנים כנושא, אך סימנים מהווים מרכיב מרכזי בה. בעבודה מצולם האמן כשהוא נוסע במכונית פתוחה ברחובות פתח-תקווה, לבוש בחליפה ומנופף לעוברים ושבים לשלום. מקצת התושבים מסתייגים מן המעשה ורבים אחרים מנופפים בחזרה ומשתפים פעולה עם המחווה הציבורית האיקונית והמודעת לעצמה. המצלמה מתעכבת על הבעותיהם של עוברי האורח ובין קטעי הנסיעה משולבים גם ראיונות קצרים עם תושבים הנשאלים שאלות על אמנות ועל האמן. בתשובותיהם מבהירים רבים שאמנות אינה תחום עניין שלהם ושמעולם לא שמעו על שחר מרקוס. יש שימצאו בעבודה התנשאות מרגיזה, אך היא גם משעשעת ומלאה אירוניה. מרקוס אינו מבקש ללעוג לעוברי האורח על בורותם (אף שזו אחת מתוצאות מעשיו), אלא להלעיג את מעמדו ודמותו של אמן בן ימינו, ומכאן גם את מעמדה של אמנות. עיסוק רפלקסיבי מציג גם ג’ון בלדסארי בעבודת הסבנטיז הטיפוסית “אני עושה אמנות”. יפה גם עבודתם של רומי אחיטוב ואורית קרוגלנסקי “לשון אחר”, המבוססת על טקסטים סוריאליסטיים ואירוטיים המסופרים בו זמנית בשלושה מסכים באמצעות טקסט בעברית ושפת סימנים אמריקאית, כאשר ככל שהעלילות מתפתחות גדל גם הפער בין דרכי סיפורן, ומתחוורות מגבלותיהן של כל אחת מן השפות בבואן להעביר מסרים זהים.

גיל יפמן - פרט מתוך העבודה "פיגום"

לצד עבודות אלה מוצגות גם עבודות משונות למדי, שכמה מהן נעות בין יומרנות לשיעמום. אחת מהן היא Drill של האמנית הבריטית אימוג’ן סטידוורת’י, המציגה במסכים קטנים המדמים מערכת אבטחה תנועות דגלים שמשמשות ימאים לצרכי איתות מרחוק. בין הסימנים המוצגים ע”י הדמות המצולמת משולבות מחוות דגליות המזכירות יותר מצעדים צבאיים ופוליטיקה תיאטרלית, כשברקע נלחשת שוב ושוב המילה “תרגיל”. תכלית ההקבלה בין שפת הסימנים הימית לשפה הפוליטית-ייצוגית אינה ברורה פה, ובניגוד לעבודות אחרות של סטידוורת’י (למשל עבודה שהתחקתה אחר תנועות מתאמני טאי-צ’י בפארק בבייג’ין והדמיון שלהן לצורות מן הטבע), לא ברור גם מה מבקשת האמנית לומר באמצעות ההקבלה שהיא יוצרת. השימוש בהקרנה שמדמה מערכת אבטחה מתואר בקטלוג כצורת הצגה המעוררת אשלייה שמדובר בשידור חי של פעולה  בזמן אמת, אולם אני בספק אם אסוציאציה כזו אכן תתעורר אצל הצופים, וגם אם תתעורר, האם יש בה צורך.

תחושה דומה של היעדר תכלית ומסר מתעוררת גם במחשבה על מכלול העבודות. אפשר לעשות תערוכה שבוחנת את מעמדם של סימנים באמנות, אפשר לתהות על מקומו של הגוף ביחס לשפה, אפשר לעשות תערוכת וידיאו ואפשר לעשות תערוכה שמשתמשת בחלל התצוגה המיוחד באופן יצירתי. הקישור בין האפשרויות אינו טריוויאלי כי סמיוטיקה אינה מחוייבת לוידיאו ולגוף, גוף אינו מחוייב לוידיאו ווידיאו אינו מחוייב לחלל ייחודי. כדי לחבר בין הגורמים, בין אם באופן הסברתי ודידקטי ובין אם על מנת לפתוח דיון במשמעותם ובאופיים, דרושה סיבה ודרוש הקשר סדור ומנומק. היעדרו של הקשר כזה פורם כל ניסיון להעניק ל”אותות” ערך מוסף כלשהו. בסופו של דבר המישמש הרעיוני-מדיומאלי-עיצובי יוצר תערוכה שלא אומרת כמעט דבר, וכשהיא כבר כן אומרת משהו מדובר באמירה כללית, בלתי מחייבת ובמקרים רבים – “משבר עכשווי בשפה ותחושת פקפוק בשפה הוורבלית השרירותית”, למשל – פשוט מובנת מאליה.

הערות:
1: כך או כך הצגת טענתו של דה-סוסיר כעובדה הינה בעייתית, שכן היא אינה לוקחת בחשבון את הביקורת על התעלמות התיאוריה מאופני תפיסה קוגניטיביים שאינם מבוססים על סימון.
2: הכפפה בלעדית של הממשות לשפה היא מהלך שנוי במחלוקת שהובילו הוגים פוסט-סטרוקטורליסטים כז’ק דרידה וז’אן בודריאר למעלה מחצי מאה לאחר דה-סוסיר, מהלך שאין לי שום רצון לעסוק בו ובכל מקרה הוא גם פחות רלוונטי לדיון בתערוכה.