שקט שהוא צעקה: על “תולדות השקט” לדבורה מורג

התערוכה “תולדות השקט” של דבורה מורג, שהוצגה עד זה לא מכבר בבית האמנים בתל אביב (אוצרת: מלי דה-קאלו), היא אחת תערוכות המעודנות, היפות והרגישות שהוצגו בשנים האחרונות, וחבל שהיא עברה “לצדי השיח” ולא זכתה לכל התיחסות ביקורתית או פרשנית.

מורג בנתה בחלל העליון של בית האמנים חדר פנימי, מיניאטורה של בית, “בית בתוך בית”. על הקירות הפנימיים נפרש ציור אחד ארוך, בפורמט אחיד, שחולק למקטעי-תמונות. ציור של 22 מטר, שמונה שנים של עבודה.  כל ציור הציג טבע דומם דומסטי,  מחורץ קווים שהופכים דקים ועבים לסירוגין, תעתוע אופטי מורכב המעניק שכבה נוספת לציור הריאליסטי המדויק והמדוקדק.

דבורה מורג - פרט מתוך "אוספת את הזמן", אקריליק על בד, 0.32/22 מטר. 2001-2008

“להציג את הדיור כהתוודעות לצירוף מסוים של גוף אנושי ומבנים פרושו לסלק, לשכוח, את הימזגות התודעה בדברים, הימזגות שאינה מהווה עבור התודעה יצוג של הדברים, אלא התכוונות ייחודית לקונקרטיזציה. נוכל לנסח זאת כך: תודעה של עולם היא כבר תודעה מבעד לעולם זה” כתב הפילוסוף הצרפתי עימנואל לוינס בספרו “כוליות ואינסוף” (ע”מ 123). בהינומה הקליגרפית העמלנית המשוחה על פני כל הדברים כולם, קערת הפירות, הצלחות, הכרית והכיור, מצליחה מורג להעניק יצוג צורני מובהק לתודעה המתרחשת רק “מבעד לדברים”. המיסוך המתעתע הופך את הבית הנייח, המוגן, הבטוח, לתזזיתי ומתנודד כספינה בלב מים סוערים. “התפקיד הקמאי של הבית אינו להנחות את ההיות בעזרת אדריכלות המבנה ולגלות מקום, אלא לשבור את מלאות היסוד ולפעור בתוכו את האוטופיה, שבה ה”אני” מתכנס בתוך עצמו במגוריו אצל עצמו” כותב לוינס (ע”מ 126).

בעדינות לאין קץ, רק במבט השלישי או הרביעי, אנו מגלים כי מה שנפער בתוך חלל הבית של מורג אינו אוטופיה צבעונית ורכה של “הבית הישראלי”, אלא דיסטופיה מחרידה. המהלך הצורני של מורג אינו מסתיים רק בספירה האסתטית; הוא נושא עימו מטענים אתיים רבי עוצמה. “הפסים, הם כאילו עוסקים בסדר אך למעשה עושים בלגן נוראי לעין המתבונן. הם מכניסים עקרון של ארגון ומיד משבשים אותו. —-מה שהניע את הציור זה צילום שראיתי בעיתון , חיילים שלנו בתוך דירה פלסטינית. הצילום הזה העלה את תחושת ההפרה הזו”.  אומרת מורג בקטלוג התערוכה.

דבורה מורג - פרט מתוך "אוספת את הזמן", אקריליק על בד, 0.32/22 מטר. 2001-2008

הציור של מורג את חדירתו הברוטאלית, הגסה, של החייל הישראלי החמוש בקפל”ד ומשקפת, אל קודש הקודשים של הבית הפלסטיני, המטבח הנשי, הביתי, הצנוע והמעודן, הוא בעיני עבודה מופתית. הציור הזה הוא בבחינת אייקון של חילול הבית היהודי והפלסטיני כאחד. ההתבוננות מתוך הרפרפות כהתבוננות מתוך חרכי ירי, יכולת הטרנספורמציה של הבית לכדי “מוצב מלחמתי”, כל אלה מציגים את “הניכוס האולטימטיבי” – השימוש בביתו של האחר בכדי לתצפת על בני עמו.  האופן בו מתבוננים הישראלים בפלסטינים הוא לעולם “דרך כוונות”. זה הוא המבט השולט עליו מדבר לוינס, מבט שרוקן מעצמו ומאיין כל אופציית קירבה: “דו המשמעות של המרחק, ריחוק וקירוב כאחד, מתפוגגת בעזרת החלון שמאפשר מבט שולט, מבט של זה אשר חומק ממבטים, מבט מתבונן” (כוליות ואינסוף, עמוד 126).
איך מסתדרים עם נוכחות בלתי פוסקת של חיילים בתוך הבית? “אני רוצה לדעת תמיד איך אני מסתדרת עם מערכת מגבילה. אולי זה קשור לסיפורי השואה של הורי” אומרת מורג. לא בכדי מוקפים קירות החלל החיצונים בציורי פנים שחורים, מבעיתים, מפחידים. אנו נותרים עם דבריו המהדהדים של לוינס: “אפשרות היפתחותו של הבית בפני הזולת היא מהותית למהות הבית בדיוק כמו דלתות וחלונות מוגפים”.

מראה כללי של חלל התערוכה