Still Counting

וואפה בילאל (Wafaa Bilal) הוא אמן עיראקי החי ויוצר בארה”ב, ועוסק תדיר במלחמה בעיראק ובהשלכותיה. בעבודותיו מבקש בילאל להדגיש את הפער בין הדימויים הגודשים אותנו ומעצבים את תפיסת המציאות שלנו, בין הכאב והזיכרון האמיתי של אלו ש”היו שם” וחוו על בשרם את המציאות הנוראה של המלחמה, וגם אלו הנאלצים לחיות עם כאבם של הקרובים להם. בילאל אמנם לא חווה את המלחמה על בשרו, אך הוא חווה את אובדנו של אחיו, שנהרג מטיל אמריקאי ליד ביתם שבעיראק ב-2004. בעבודה “Still Counting” ביקש בילאל לצרוב על בשרו את כאב המלחמה ולהפוך את גופו לאנדרטת זיכרון. המטרה: לקעקע על גבו מפה ללא גבולות, עם שמות הערים המרכזית בעיראק, וסביבן נקודה מקועקעת עבור כל הרוג. 100,000 הנקודות העיראקיות יקועקעו בדיו UV ירוק שנראה אך ורק בתאורה שחורה. 5000 הנקודות האמריקאיות יקועקו בדיו רגיל.  כך מביע בילאל את מחאתו כלפי הבורות הגמורה השוררת בארה”ב ביחס למספר העצום של הרוגים עיראקים והפער בין מספר הקורבנות של שני הצדדים. עם זאת, הוא מקפיד להצהיר למען התקינות הפוליטית שהוא”מזדהה עם הכאב של כל אלו שאיבדו את קרוביהם במלחמה”. תהליך הקעקוע נמשך עשרים וארבע שעות, ובמהלכו הוזמנו אנשים לצפות ולהתנדב להקריא את שמות ההרוגים העיראקים והאמריקאים מתוך רשימה. כמו כן התבקשו הצופים לתרום דולר אחד לארגון שדואג למלגות עבור יתומי מלחמה עיראקים.

תצלום מן המיצג

בעודי עולה במעלית, ציפיתי לצעוד לתוך טקס בעל אווירה מלאת פאתוס. הדרמה שהכנתי את עצמי אליה לא נבעה מן הנושא הקשה או ממעשה הקראת השמות, המוכר לנו מטקסי יום הזיכרון השחוקים, אלא בעיקר מנוכחותו של אדם הבוחר בסבל גופני אדיר ומתמשך, ומבצע בגופו אקט בלתי הפיך לעיניהם של צופים. מעולם לא הייתי עמידה מול מראות של כאב, ולכן אני חוששת מהמראה ומתגובתי אליו. האווירה הנון-שלנטית בסטודיו הקטן מפתיעה. האמן אינו, ואני מוצאת עצמי נרתעת בעיקר מהשילוב של המחנק, ריח חומרי החיטוי והלכלוך והבלגן בחלל הקטנטן. מסתבר שהמיצג הופסק על מנת לשמור את “פיסת הגב” האחרונה שנותרה לשעה וחצי האחרונה, אז צפויים להגיע אנשים רבים. בינתיים אנשים נכנסים ויוצאים, מכינים את אמצעי התיעוד הרבים, שהרי לשמם בסופו של דבר מיועד האקט. כיאה לאמן שהעולם הוירטואלי מרכזי לעבודותו, בילאל דאג שהמיצג כולו יועבר בסטרימינג בשידור חי ברשת. במקביל למיצג של בילאל, מוצגות בסטודיו עבודות של Tim Klimowicz ו-Freya Powell העוסקות אף הן במלחמה בעיראק. על המפה הוירטואלית בעבודת הוידיאו של  Klimowitcz מתפוצצות באקראי נקודות ורדרדות תוך השמעת קול נפץ עדין, שמספק פסקול ראוי לאירוע כולו. בילאל נכנס וחושף את גבו, ממבט ראשון נראים רק שמות הערים, כתובים בברור בערבית. חלקים גדולים מהגב אדומים. כצפוי, אני מסתחררת לרגע. כעבור זמן מה בילאל מתיישב על הכיסא והמקעקע חוזר לעבוד. אני שוב מופתעת עד כמה האווירה והתגובות של בילאל סותרות את הדרמה שהחלה. שום דבר לא נוסך משמעות עודפת על המתרחש. החלל הוא בדיוק אותו חלל לפני ואחרי שאדם אחד במרכזו חזר להתמסר לכאב של המחט. בכל פעם שהמקעקע מסיים 100 נקודות הוא צועק בקול “one hundred” ובילאל מסמן עוד קוו בדף המרופט שבידו. שום דבר בהבעות פניו או מחוות גופו לא מסגיר סבל או ניסיון להתעלות עליו. מדי פעם הוא מבקש להפסיק, משוחח עם הצלם על זויות צילום, אנשים ממשיכים להגיע, חלקם עומדים בחוץ ומשוחחים בקול.

אולם לאט לאט נבנית בחלל אווירה טעונה במשמעות וקורה מה שקורה כשפעולה הופכת לטכס. החלל הופך מסכום מרכיביו לסכום מרכיביו ועוד משהו, משהו מהפנט אפילו, שקושר את הנמצאים בו יחד ומפריד אותם מהיקום שבחוץ. המחנק והריח תורמים לאווירה הזו, ואני מוצאת עצמי נטולת רצון לעזוב אף שדבר לא משתנה ואני מבלה שם כבר זמן ארוך. אנשים מקריאים שמות מתוך רשימה במקרופון שעומד בדיוק מול פניו של האמן. תחילה אלו חבריו של בילאל, ואחר כך נראה שאלו אנשים זרים ששמעו על האירוע במקרה,  הגיעו והחליטו לקחת חלק. אני שוב מתוודעת למימד הזה בתרבות האמריקאית שכה שונה משלי. אפשר לקרוא לזה צייתנות, אך במקרה זה זוהי התמסרות לכללי המשחק, וההתמסרות הזו עוזרת לייצר את מה שהאמן שאף לייצר. אנשים מקריאים שמות בקול ברור וחזק, ללא שום גמגום או שבב ציניות. ברגעים אלו אני לא חושבת על המלחמה בעיראק, או על מלחמות בכלל, או אפילו על הכאב של בילאל, או על המשמעות של כאב כאקט מחאה סימבולי. אני מתחילה להתעייף, ולהקשיב לרשימת השמות הארוכה והמונוטונית, בעיקר שמות בערבית. חלק מהקוראים מבטא את השמות במבטא ערבי, אחרים נאבקים בהגייה הזרה וההברות הלא מוכרות. השמות הופכים למעין מנטרה אחת ארוכה. המהום. הגב של בילאל הולך ומתמלא עוד ועוד נקודות בלתי נראות, שכאשר מכבים את האורות, הן זוהרות. עכשיו הן עוד נפוחות ואדמדמות, אבל עוד מעט הן לא יראו בכלל באור יום. כל כך הרבה סבל, וכמעט אך אחד לא ידע.